ארכיון פוסטים מאת: avishag

עונת הדובדבנים

לפני כמה חודשים שחקתי בבוקר אחד עם ניב בבית העץ אצלנו בגינה, ממרחק של 10 מטרים שמעתי את השכן שלנו איתמר בדיוק גוזם את הגדר החיה שלו, פתחנו את חלון בית העץ ובירכנו אותו שתינו לשלום.

הוא חייך וממרום גיל 72 שלו, הוא אמר לי שמה שאני עושה עם הילדים שלי זה לחוות ילדות שנייה.

״את חווה איתם ילדות שנייה, וזה פשוט נהדר בשביל כולכם!״

עם האמירה הזו שלו אני הולכת כבר כמה חודשים, אני באמת חווה איתם ילדות שנייה. 

בשבת אחת, כשהייתי בת 15 בערך, אבא שלי לקח אותי ועוד 2 מתוך הרבה האחים והאחיות שלי, לקטוף דובדבנים בעין זיוון.
בנסיעה הלוך מאוד התרגשתי וחיכיתי בציפייה, בנסיעה חזרה לא הפסקתי לאכול דובדבנים ואבא שלי דרש שאשאיר קצת לכל החבורה שנשארה בבית.
חזרנו עם ארגז פלסטיק ירוק מלא דובדבנים, אכלנו מהם עוד כמה ימים עד שהכל נגמר.
בכל שנה מאז, ביקשתי ממנו שיקח אותי שוב.
אבל אז התגייסתי.
ואז טסתי.
ואז עברתי לגור בניו יורק.
ואחר כך בתל אביב.
וחודשי יוני יולי הפכו להיות עמוסים במטלות והגשות סטודנטיאליות – והחיים לא זימנו עוד אפשרות כזו כמו בגיל 15, ופתאום אני בת 25 ופתאום אני בת 36 ואבא שלי לא לצידי כבר 5 שנים.
עם אבא שלי נסעתי לקטוף דובדבנים רק פעם אחת בחיים, למרות שרציתי יותר.
עם תום ולני זו הפעם השנייה.
נסעתי איתם לראשונה לפני 3 שנים בדיוק, ניב עוד הייתה בבטן – שנייה לפני לידה.
בשבוע שעבר היינו שוב במטע של עין זיוון.
העצים אותם עצים,
הדובדבנים אותם דובדבנים,
רמת הגולן אותה רמת הגולן,
פשוט אני קצת אחרת,
קצת יותר מתעקשת,
לעשות את מה שאני הכי אוהבת. 

הדרך מקדימה לרמת הגולן עורכת כשעתיים, יכולתי לסע ישירות למקום האירוח שלנו בעין זיוון, אבל בחרתי לעצור דרך חברתי הטובה והאהובה – הכנרת.
בחרתי לנו חוף שקט שהיה כמעט ריק מאנשים וצללנו יחד למיימיה המתוקים של הכנרת היפה.
הטמפרטורה בעונה הזו של השנה כל כך נעימה! ברמת הגולן הוזמנו להתארח למשך 2 לילות נהדרים בכפר הנופש של קיבוץ עין זיוון, מי שעוקב ומכיר את הטיולים שלנו, יודע שאני נוהגת לקחת את הילדים שלי רק למקומות שבהם נוח לכולנו – להם נוח לרוץ מהחדר למדשאות גדולות ולי נוח להסתכל עליהם מידי פעם מהחלון או להיות בהאזנה, כזה בדיוק הוא כפר הנופש עיו זיוון.
הוא מאפשר תחושת שחרור גדולה להורים ולילדים.  תום ולני אפילו הלכו לבד לארוחת הבוקר בחדר האוכל בפעם הראשונה בחיים.
בתקופה הזו של השנה הקיבוץ מלא בעצי תות מלאי פרי – אז גם מהם קטפנו ואכלנו מידי יום.  את קטיף הדובדבנים ערכנו במטע ״בראשית״ של עין זיוון, זה המטע היחיד שאני מוצאת את עצמי חוזרת אליו ואיכשהו בכל ביקור מתווספים עוד ועוד דברים חדשים לחוויה המשפחתית במטע.
מטע הקטיף העצמי לא מרוסס ואפשר לאכול ישירות מהעצים ללא שטיפת הפירות, בכניסה לקטיף מחלקים למי שרוצה לקנות ולקחת הבייתה דובדבנים, סלסלאות פלסטיק – אנחנו התעקשנו להשאר עם שקיות הבד שלנו ולחסוך את הפלסטיק אם אפשר, לשמחתי הרבה, הם איפשרו לנו.  הייתי בטוחה שנגיע למטע לשעה של קטיף, אבל בפועל נשארנו שם 3 שעות.
נהנו מערסלים, פינת חי, נסיעה בטרקטור, רביצה בשמש הצפונית הנעימה והרבה מאוד דובדבנים!  את הימים האלה ניצלנו גם לביקור בבריכה של הקיבוץ ולשוטטות ונסיעות ברחבי רמת הגולן, בבית קפה משפחתי וקטן אפילו הרשתי לעצמי לאכול מלווח – דבר שלא אכלתי בערך 10 שנים, אבל פתאום פה בחופש הזה – זה איכשהו הסתדר לי דווקא טוב.  בדרך חזרה הבייתה, עברנו שוב דרך הכנרת – איך אפשר שלא?
הבטחתי לילדים שבחופש הגדול נבוא לגור בכנרת לפחות לשבוע שבועיים באוהל – הם שמחו מאוד, וזה בעיקר כי הם יודעים שאני מתכוונת לזה. נתראה בטיול הבא. 

חברתי הטובה אסתר – טיול לאיטליה

החיים מזמנים לי הרפתקאות וחברויות שלפעמים קשה לי להביע אותן במילים, את אסתר אני מכירה כבר עשור.
גרנו באותה קומה בבניין במתחם נגה בתל אביב.
אני הייתי בת 25 כשנפגשנו לראשונה במעלית, היא הייתה בת 70.
כבר עשר שנים אנחנו חברות טובות, אני לומדת ממנה המון.
היא אישה חכמה אסתר, וכשאני אומרת לה את זה… היא צוחקת ואומרת שהלוואי והיה לה את השכל שלי – בגיל צעיר יותר. אנחנו מדברות על ילדים, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על אהבה, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על ההורים, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על הילדות, שלי ושלה,
ואנחנו מדברות על שאיפות לעתיד, שלי ובעיקר שלה. אני אוהבת את אסתר אהבת נפש גדולה, היא אוהבת להקשיב לכל סיפורי הטיולים שלי, היא שואלת לפרטי פרטים על כל המסעות וכל ההרפתקאות שאני עושה עם טל והילדים.
לפני חצי שנה בערך שאלתי אותה מדוע הפסיקה לטייל?
היא הסבירה לי שבגילה, כבר אין כל כך עם מי לטייל ושטיול מאורגן ממש לא בא בחשבון עבורה כי היא אוהבת את החופש שלה ופחות מעניין אותה להסחב באוטובוס תיירים עם מדריך מדריך ומלא אנשים זרים.
הצעתי לה שנטוס יחד – רק אני והיא – היא הסכימה מיד ומשם היה לנו ממש קל להתחיל תכנן. במשך חודשים ארוכים תכננו את הטיול שלנו, אני הייתי אחראית על הכל בערך (מציאת טיסות מוזלות, השכרת רכב, בניית המסלול, מציאת מקומות לינה) ואסתר הייתה אחראית להגיע בזמן לשדה התעופה עם אוכל מפנק לטיסה.
החלטנו שאנחנו טסות לאיטליה, 6 ימים בסך הכל, רק שתינו לבד. 

אני חושבת שלא צחקתי כמו שצחקתי בטיול הזה הרבה שנים, רוב הזמן פשוט צחקנו אני ואסתר.
אני שאלתי אותה שאלות מצחיקות והיא ענתה לי בדרך המצחיקה והמיוחדת שלה – ותוך כדי צחוק, טיילנו וראינו נופים משגעים. זה לא היה פשוט עבורי להשאיר 3 ילדים צעירים בבית, היו כל כך הרבה רגעים לפני הטיול שהייתי בטוחה שאחת מאיתנו תבריז… (ברור שאני… בכל זאת 3 ילדים קטנים!!) אבל לא! שתינו התעקשנו, וחלמנו, ותכננו וחיכינו… והטיול הזה היה שלם ועגול כפי שלא יכולתי בכלל לדמיין.
טיילנו לאורכו של חבל האמלפי בדרום איטליה.  אסתר לימדה אותי לקום בבוקר מוקדם מוקדם ולאכול ארוחת בוקר בשש וחצי….
היא גם לימדה אותה לשתות את כוס היין הראשונה בשעה 11:00 ואז את השנייה ב-14:00 ואת השלישית והרביעית בארוחת ערב טובה במסעדה שווה.
היא לימדה אותי שבגיל שלה כבר אין סבלנות ואין פנאי לרגע אחד מיותר – הכל חייב להיות כמה שיותר מדוייק ומתאים, אחרת זה בזבוז זמן… ואין סיבה לבזבז זמן על מה שלא מתאים.
היא לימדה אותי למתוח את גבולות ההכרות שלי עם עצמי ולטייל קצת אחרת ממה שהכרתי – פחות רישומים, פחות ניסיונות לזכור את הכל, פחות לרדת לפרטים הקטנים של כל דבר ודבר ופשוט להיות, היא לימדה אותי להנות ממוזיקה איטלקית תוך כדי נסיעה ארוכה,
היא לימדה אותי להזמין את המנות הכי שוות באיטלקית, בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה באיטליה – בשבילה זו הייתה קפיצה חזרה לאיטליה שבה היא ביקרה המון פעמים בעבר.  זה לא צפוי וגם לא שגרתי, כולם חשבנו שאנחנו אמא ובת – אבל אנחנו התעקשנו לתקן וסיפרנו לכל מי שהתעניין שאנחנו פשוט חברות ממש ממש טובות.
התחלנו את הטיול הזה ברומא ונסענו עם רכב עד לעיירה חביבה בשם Sabaudia, למחרת המשכנו עם הרכב עד לעיר הדרומית Salerno שהייתה יעד מצויין לטיולים יומיים באמלפי.
טיילנו וביקרנו בעיירות ציוריות על גב ההרים למרגלות החופים,
בעיירה Veitri sul mare עשינו קצת שופינג בחנויות של מקומיים ואני התחדשתי בבגדי פשתן וכותנה מתופרת מקומית וגם בחפצים מעץ זית מלא בעבודת יד משובחת. היו לילות שחזרנו לדירה שלנו סחוטות ומותשות מרוב חוויות והתרסקנו לישון תוך שנייה, היו לילות שרקדנו כמו שתי ילדות ובקושי הצלחנו להירדם בבעיקר בגלל משהו שהצחיק אותנו ושב ועלה לאחת מאיתנו בזכרון. היו לילות שאחת מאיתנו פרשה מוקדם (אני…) והאחרת גמעה בשקיקה חצי ספר עם מנורה דלוקה. בעיירה Cetara שתינו יין מעולה בבוקר ונהננו ממאפים מתוקים איטלקיים מצויינים, בעיירה הצופה על הכל מלמעלה – Ravello עלינו מאות מדרגות, ראינו עשרות לטאות משתזפות וביקרנו בגנים ובוסתנים משגעים, נחנו במסעדה מעולה ופגשנו הרבה מטיילים נחמדים.
בדרך לעיירה היפה והמתויירת מכולן Positano אכלנו במסעדה מצויינת שמשקיפה על אחוזתה של שחקנית העבר סופיה לורן, מסעדה מקומית משגעת עם צוות משפחתי שמגדל בחווה אורגנית את כל מה שמוגש על הצלחת.  נהננו בכל הימים האלו מפרחים,חופים ודייגים.
אפילו הספקנו לבקר באי Capri יום שלם ולאכול את אחת הגלידות הטובות שאכלנו בטיול הזה. אני תמיד חוששת להגיע למקומות המוניים מידי, תמיד מחפשת לנחות ולהגיע ליעדים שכוחי תיירים, כאלה שבקושי מרגישים בהם את האוכלוסייה המקומית… איטליה – היא מדינה מאוד מאוד מאוד מתויירת, היא גם מלאה באיטלקיים – וכל זה היה דווקא בסדר. אני תמיד דואגת לתעד טיולים עבור הילדים הצעירים שלי שמטיילים איתי, אני רוצה שתהיה להם מזכרת… הפעם אני כותבת עבור עצמי – ובעיקר חשוב לי לכתוב על הרגשות ותחושות, פחות על המקומות, הם לא הדבר המרכזי שהיה בטיול הזה, המרכז הוא אני ואסתר והעונג שהיה לנו לטייל יחד, להיות אמיצות ברגשות שלנו ולצאת לטיול יחד. לא ברור איך לא לקחנו איתנו צוות דוקומנטרי… זה יכול להיות סרט נהדר!!
אני חושבת שכל זה קרה בעיקר בזכות חברתי הטובה אסתר. 

יש לנו הזדמנות להפגש

בחודשים יוני ויולי נוכל להפגש אצלי בגינה ביישוב קדימה בשלוש הזדמנויות שונות, שני המפגשים ביוני יהיו בנושא מנימליזם, כל מפגש הוא בפני עצמו המטרה הייתה לאפשר גם למי שנוח לו בשישי בבוקר וגם למי שנוח לו יותר אחר הצהריים. המפגש ביולי יעסוק בטיולים עם ילדים ויכלול המלצות, טיפים, שגרת יום בטיול, מסכים, וכל מה שביניהם. במפגשים אנחנו יכולים לדבר מקרוב, בלי מסך או מקלדת,  אתם יכולים לשאול את כל מה שיותר קשה לשאול בפייסבוק, באינסגטרם או ביוטיוב, ולי יותר קל לענות ולשתף.

מפגשי מנימליזם

מפגש שישי בוקר >>> יום שישי 14.6 בין השעות 9:00-11:00    
מפגש ערב אמצע שבוע >>> יום שני 17.6 בין השעות 19:00-21:00
מפגש בנושא ״מינימליזם״ בסלון בייתי בקדימה. במפגש אספר על התהליך המורכב שעברתי באופן אישי בשנתיים האחרונות, השינוי שעברנו כמשפחה ועדיין עוברים – בכל מה שקשור לצמצום החפצים שלנו, איך עשינו את זה? למה עשינו את זה? ובמה זה שינה את חיינו? ואיך כל זה קשור לעובדה שהתחלנו לממש תשוקות חיים בוערות שלנו, כמו… לטייל ביעדים שחלמנו עליהם שנים.

אדבר על תרבות המינימליזם, על הקול החדש הזהשמערער על תרבות השפעה והצריכה הכל כך מוכרת לנו פה בישראל אדבר על האיכות של הדיוק, ההשפעות שלה על תרבות הפנאי המשפחתית, על הרווחה שהיא מכניסה לבני הבית, אדבר על תרבות השפע וההשפעות שלה עלינו כאנשים, כהורים, כבני זוג, כיצורים על כדור הארץ.

אאתגר את החשיבה שהורגלנו אליה ואתן אלטרנטיבות לחיים פשוטים יותר, רגועים יותר, אלטרנטיבות שיש להן השפעה מיידית על כלכלת המשפחה שלכם.

מפגש לקראת החופש הגדול – ״טיולים עם ילדים״

יום שישי 5.7 בין השעות 9:30-11:00 

הדבר שני הכי אוהבת לעשות הוא לטייל, כל הבלוג הזה נועד בכיד לתעד את הטיולים שלי ושל הילדים ועם השנים הצלחתי לייצר מצב שבו יש ביני לבינכם דיאלוג מתמיד סביב נושא הטיולים. אם אתם הורים לילדים צעירים ומתחשק לכם לשמוע בדיוק איך אני עושה את זה? למה אני עושה את זה? מה התרומה של הטיולים האלה למשפחה שלנו? איך מממנים טיולים שכאלה?? אז המפגש הזה יענה לכם על כל השאלות. במפגש אתן המלצות רבות, טיפים, נקודות חשובות לחשיבה מחודשת בכל מה שקשור לטיולים וגידול ילדים. מוזמנים להירשם למפגש.


המחיר למשתתף לכל אחד מהמפגשים הינו 80 שקלים בלבד, ניתן לשלם בביט בלבד. כמות המשתתפים מוגבלת לכל מפגש.
מי שמעוניין מוזמן לשלוח לי הודעה פרטית למייל – [email protected] או לווצאפ 052-8948606
נתראה בקרוב! אבישג 🐢🦆🐓

הטיול שלנו לאורך כביש 90

סוף החורף – ימים ראשונים של אביב, הטמפרטורות נעות בין 18-24 מעלות ואפשר להגיד שלאורכה של כל המדינה מתרחשים דברים חדשים.
לא חדשים ממש….
כאלו שהיו פה והיו שם בדיוק לפני שנה, וכנראה שיהיו גם בשנה הבאה.
בתקופה הזו של השנה,
אנשי הגליל העליון מרוגשים מזרימות הנחלים והמפלים.
אנשי הכנרת שמחים מהמפלס שעולה ועולה.
אנשי עמק המעיינות מרוגשים ונהנים מהגלבוע הירוק שרוב השנה הוא בכלל חום.
אנשי עין גדי דרוכים אל מול ההצפות וסגירות הכבישים.
אנשי הערבה נוסעים ויושבים לצד גבים במדבר ומרוגשים מאוד מצבעוניותה של פריחת הבר הקצרה פה.
את כל אנשי הארץ היפה שלנו ראיתי מקרוב, עם כולם דיברתי והאמת היא שהתרגשתי בכל מקום יחד איתם. 

את המסע שלנו לאורך כביש 90 תכננתי וניסיתי לתזמן עם מזג אוויר נהדר, רוב הימים אכן היו כאלה – כשיוצאים לטיול ארוך, כמה ימים של גשם הם לא עניין גדול.
מזל שיצאנו לשבועיים.  השארתי בבית 11 תרנגולות, 3 אפרוחים, 6 ברווזים, 4 ארנבים, כלב, בעל ובייביסטר שמגיעה אחת ליום בכדי לבדוק שכולם שלמים ולכולם יש אוכל ומים.
יצאתי אני + 3 ילדים לטיול ארוך לאורכה של כל המדינה, אנחנו לא ממהרים ויש לנו הרבה זמן להתעכב בכל מקום שרק נרצה.
את מקומות הלינה סגרתי מראש והשארתי לעצמי את הימים פתוחים לגמרי לספונטניות, תוך שאני יודעת פחות או יותר מה יש לכל מקום להציע. 

כביש 90 הוא הכביש הארוך ביותר במדינת ישראל, הוא חוצה את המדינה מצפון לדרום בחלקה המזרחי – ממטולה ועד אילת, כביש אחד, ישר יחסית עם חלקים קטנים פתלתלים.
הוא עובר דרך הרים ירוקים, גאיות ועמקים, הוא חוצה את הבקעה באהבה גדולה ומוביל את המתמסרים אליו לנופים קיצוניים במהירות מפתיעה, הנה ים המלח בחלקו הצפוני – מלא מים טורקזיים וכעבור שעה הנוסעים בו מגיעים לערבה התיכונה והפראית, ממשיכים עוד קצת דרומה והנה הרים מדבריים אדומים ולסיום מפרץ אילת היפה.  

טיילתי הרבה בארץ, אני מכירה כבר כמעט כל מקום – אבל המסלול הזה שעשיתי הפעם, הוא כל כך פשוט ועם זאת כל כך מיוחד שאני בקלות יכולה לקבוע שזה הטיול הכי שווה שעשיתי בארץ.
בפעם הראשונה הרגשתי כמו תיירת אמיתית שמטיילת ומכירה את הארץ.
יש משהו מאוד מאוד מרגש ועוצמתי בידיעה שאתה חוצה את כל הארץ, על כביש 1 בלבד, ודרכו אתה עובר כל כך הרבה נופים וכל כך הרבה מקומות ששונים זה מזה.  יש כל כך הרבה יעדים שאני רוצה לטייל בהם בעולם, אני כל כך שמחה שהתעקשתי לעשות טיול שכזה דווקא פה – בארץ שלי, טיול כמו שאני מטיילת בחו״ל בדרך כלל.

לפני שהגענו לנקודה הצפונית ביותר על כביש 90, עברתי לבקר מכרים ותיקים:
פלגי נחל דן וזרימה יפה של הבניאס בחורשת הנופלים בשאר יישוב.
הם נשארו כרגיל, רק אנחנו קצת השתננו.
יש לי תמונות של הילדים מהמקומות האלה כבר לפחות מ-4 זמנים שונים, הנחל אותו נחל, אבל הילדים גדלים וגדלים.
פעם ניב בגיגית תינוקת על גדת הבניאס,
אחר כך היא זוחלת על החול,
והנה היום היא כבר רצה וזורקת אבנים כמו אחיה הגדולים.
אמאל’ה.
יש לי נטייה לחזור ולבקר באותם מקומות, אני חווה אותם אחרת ומאמינה שגם הילדים כמוני, והחוויה האחרת שווה את הביקור המחודש. אני גם מרגישה שכל ביקור חוזר מייצר שורש עמוק יותר ביני לבין המקום, לבין הזכרון, לבין הילדים, לבין החיים. אבא שלי אהב לטייל, הוא חיכה לגיל הפנסיה בכדי להתחיל לטייל ממש, הוא טייל גם הרבה פה ושם – אבל לגיל הפנסיה היו לו חלומות אחרים לטיולים ארוכים.
לגיל הפנסיה הוא הגיע לצערי הרב עם מחלה שקודם כל הכניעה את חלומותיו ואז הכניעה גם אותו.
אני ואלוהים חברים די טובים, אבל הוא לא מוכן לגלות לי מה צופן לי העתיד.
בגלל זה אני מניחה שאני לא מחכה, אני חוסכת שקל לשקל ושורפת הכל על טיולים ועל חוויות לחיים. 

מטולה
אף פעם לא ממש טיילתי במטולה עצמה, ביקרתי בה פעמים ספורות אבל היא לא הייתה נקודה אמיתית בשום טיול שלי ואני שמחה שהפעם יצא לי ללון בה 2 לילות ולהכיר אותה.
מטולה יפה.
גבוהה וירוקה, בעונה הזו של השנה מטעי פירות הקיץ בכניסה לעיירה פורחים בורוד חגיגי – אלפי עצים מקבלים את פני הבאים ביופי שקשה לתאר.
ביומיים שבהם ביקרנו במטולה טיילנו ברחוב הראשונים של העיירה, קראנו שלטים ולמדנו על תולדות העיירה
ביקרנו בשמורת הטבע נחל עיון של רשות הטבע והגנים ועשינו את המסלול הארוך (לא מעגלי) שבו רואים 4 מפלים שונים עם זרימה יפהייפה ופריחה משגעת בעונה הזו של השנה.  יש אישזהו קסם באוויר כשמטיילים דווקא באמצע השבוע, המסלולים יחסית ריקים וכולם קצת יותר סבלנים ואדיבים – אולי אפילו מעט מופתעים למצוא מטיילים נוספים שמתעקשים לטייל דווקא בזמן שגרה רגילה ולא בחג או בסופש.
בזכות המלצות חמות של מקומיים נסענו גם לראות את מפל סער ברמת הגולן, הזרימה הייתה ממש חזקה וזה פשוט לא יאומן שיש שנים שבהן אין במפל הזה שום זרימה. 
לינה: במטולה ישנו במלון מטיילים שנמצא ברחוב הראשונים – המלון מומלץ בחום למי שרוצה מקום טוב ללון בו לאכול ארוחת בוקר טובה ומשם לצאת לטיולים באיזור.
מסעדה מומלצת במטולה: פיצריית עיוני – אכלנו שם פעמיים, אחלה מקום! בירה מעולה!

בדרך לכנרת
אחרי 2 לילות במטולה היפה התחלנו להדרים לאורכו של כביש 90,
הדרך ממטולה לכנרת אורכת 50 דקות, לנו זה לקח 7 שעות.
בסוף ארוחת הבוקר באתי להפרד מיואב, מנהל המלון, הוא פינק אותנו יומיים שלמים ודאג לכל דבר שהיינו צריכים.
כשסיפרתי לו שהיום אני ממשיכה לכנרת, הוא התחיל לשפוך את כל מה שיש לנו לעשות בדרך:
״טוב תקשיבי, נחל שניר את חייבת לעשות עם הילדים…״
״עשיתי כבר פעמיים, בוקר טוב…״

״אוקי, הגשר התלוי של נחל חרמון, חובה חובה חובה, מבטיח לך״
״יואב… לא תצליח להפתיע אותי, הייתי שם״

״חורשת טל היית?״
״נשמה… גרתי שם שבועיים באוהל״

״חזקה את… טוב תקשיבי… פינת חמד אמיתית שאני שומר לחברים… את נכנסת לקיבוץ דפנה, מחנה, ממשיכה עוד קצת…״
״יואב…. אני משוטטת חופשי בדפנה, מכירה על זרימה, כולם שם בטוחים שאני חברת קיבוץ, רואים אותי כל שני וחמישי”

״טוב אין עלייך! יאללה צאו לדרך, יש זרימה יפה בנחל ראש פינה״

פה הוא תפס אותי… בחיים לא הייתי שם וגם לא שמעתי על המקום.
לפני התחלנו את הנסיעה דרומה לכיוון הכנרת ביקרנו במוזיאון האדם הקדמון במעיין ברוך, הביקור היה מרתק והמוזיאון עשיר המיצגים והסברים – לדעתי הוא מתאים לילדים החל מגיל 5. לאחר מכן המשכנו לשמורת הטבע של רשות הטבע והגנים – שמורת החולה (לא אגמון החולה), עשינו את המסלול המלא המעגלי שעובר דרך שבילים וגשרים מעל האגמון (כקילומטר וחצי הליכה) ולאחר מכן ביקרנו במיצג המעולה ״עופוריה״ שיש בשמורה ומופעל מידי שעה עגולה.
הכניסה והמיצג – חינם למנויי מטמון.  נחל ראש פינה הוא תגלית השנה מבחינתי, המסלול המלא שלו הוא כ-4 ק״מ מראש פינה לצפת דרך ההרים, אבל לא חייבים לעשות את הכל, אפשר להתחיל ללכת ואז שוב חזרה, המסלול מלא מים, מלא שקדיות פורחות, מלא עצי זית בני מאות שנים, פרות, כלניות והרים יפים סביב. 

כנרת
ביקרתי כבר פעמים רבות בכנרת, אפילו עשינו טיול סובב כנרת לפני שנתיים, הפעם הגעתי לכנרת דווקא כשעוד קר.
האכסנייה שישנו בה ממוקמת ממש מרחק הליכה מאגם הגדול ואחד הדברים הראשונים ששמחתי לעשות כשהגעתי לאכסנייה הוא לרוץ ולראות שוב את הכנרת היפה שלנו.
ביום שבילינו בקרבת הכנרת היה קריר וגשום, יכולנו רק לבלות קצת זמן בחמי טבריה בחמימים ולהמשיך דרומה בטיול.  לינה: בכנרת שהיינו באכסניית אנ״א כרי דשא – אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הרשת הזו! הם פשוט מצויינים ונותנים תמורה מצויינת בעד התשלום, האכסנייה ממוקמת מצויין ויש לה חוף פרטי לכנרת ומדשאות נהדרות לילדים (בקשו חדר צמוד קרקע זה ממש ממש משדרג את החוויה)

עמק המעיינות
המקטע הזה בכביש 90 אשר מחבר בין הכנרת לבית שאן הוא אחד היפים שנסעתי בו בישראל, הרים גבוהים ירוקים מכל עבר והכביש עובר ביניהם, מרחבים גדולים ועוצמתיים.
התכנון המקורי היה לשהות בעמק רק לילה 1 אבל בגלל הגשמים וסגירת כביש 90 נשארתי ללון בעמק המעיינות 3 לילות שלמים ואני שמחה שכך יצא כי זה אפשר לי להכיר ממש את העמק ואת הנופים שלו.
מכל מקום בעמק המעיינות רואים את הגלבוע, והוא תמיר וירוק ומלא כל טוב הארץ, כשסיפרו לי שבסוף האביב הוא כבר נהיה יבש וחום לגמרי היה לי קשה לדמיין את ההר היפה הזה בגוון אחר.
בעמק המעיינות ביקרנו בגן גורו, גן שמכיל אוכלוסייה גדולה של קנגרואים מתוקים להפליא וידידותיים מאוד לליטופים, בגן יש גם מבוך עם מייצגי דינוזאורים מרשימים – הילדים ממש נהנו! (חפשו קופוני הנחה לכניסה או מבצעי אשראי) ביקרנו גם בפארק המעיינות ושכרנו קלנועית (25% הנחה למציגי חשבונית כניסה מגן גורו) שאיפשרה לנו לנוע בין השבילים ולהכיר את המעיינות השונים. מנכ״ל הלינה הקיבוצית בבית אלפא הופתע לגלות שאני מטיילת עם 3 ילדים ולקח אותנו לטיול פרטי בגן היפני בקיבוץ הסמוך בחפציבה.  ביום אחר טיילנו עם הרכב במעלה הגלבוע ועשינו תצפית על העמק כולו מנקודת כתף שאול שנמצאת על אחת הפסגות, ביקרנו את תחנות הרוח המרשימות שעל ההר וקפצנו לסחנה בכדי לגלות שבעונה הזו של השנה הוא כמעט ריק לחלוטין ואפשר להנות ממנו מאוד.
המים בסחנה הם מי מעיין נובע, הטמפרטורה בהם היא אחידה כל ימות השנה והיא 28 מעלות, אז בזמן שבחוץ היה קריר – בפנים במים היו מצויינים וטובים כל כך! ביום האחרון ביקרנו גם במעיין חרוד היפה! בטוח נשוב לשם בקיץ לקמפינג. באותו יום חגגתי יום הולדת 36 והרגשתי מוקפת בכל מה שאני צריכה – הילדים היפים שלי, בעלי שהגיע לבלות איתנו את הסופ״ש, טבע מעורר השראה ואהבה ושקט – הרבה שקט.
מקומות לינה:
אירוח כפרי קיבוץ בית אלפא – מקום מצויין ללון בו, כיף גדול להסתובב במרחבים של הקיבוץ למרגלות הגלבוע
אכסניית אנ״א בית שאן – אכסנייה בסיסית וטובה עם בריכה בימות הקיץ, אנחנו סגרנו את הלינה באותו היום והמחיר היה מוזל ממש.
אוליב בגלבוע – מלון בוטיק מפנק ונעים, התארחנו בו ביום הולדת שלי והיה ממש מוצלח, גם אותו סגרתי ברגע האחרון מהיום להיום והמחיר היה 50% הנחה ממש שהופיע בכל האתרים.                                                                      מסעדות מומלצות באיזור: חוות התבלינים ומסעדת קימל (שתיהן מסעדות שף מעולות! אכלנו בשתיהן) 

עין גדי – ים המלח
אחרי 3 ימים בעמק המעיינות בסמוך לבית שאן, הכבישים נפתחו לתנועה רציפה ואנחנו המשכנו עם הפנים דרומה, רק על כביש 90.
נפרדנו מהגלבוע ועמק המעיינות הבוקר והמשכנו לכיוון עין גדי.
זו נקודת ציון בטיול כי מעכשיו הנוף מתחלף מירוק ושופע מים לנוף מדברי חום עם גוונים של לבן.
כביש 90 חוצה את בקעת הירדן ואנחנו עליו, עוברים את המחסום ונוסעים דרומה בהתרגשות גדולה.
מולי עוברים רכבים ישראלים ופלסטינאיים.
בצפון הבקעה ההרים עוד ירוקים וגבוהים, גדר הגבול עוברת בסמוך לכביש ואני מסבירה לילדים שמעבר לגדר זו מדינה אחרת. ״יש שם מלך ומלכה וקוראים לממלכה הזו ירדן״
הם שואלים הרבה שאלות.
אנחנו חולפים על פני רועי צאן שמלווים עדרים של מאות כבשים.
עשרות אלפי דקלים גדלים פה באהבה.
״תראו כמה דקלים יש פה, מכאן מגיעים כל התמרים שאנחנו קונים, כל עץ כזה דורש 1000 ליטרים של מים מידי יום!! אתם קולטים? זה כמו 700 בקבוקי מים כמו זה שיש לי פה״
הם נראים מופתעים, גם אני הופתעתי כששמעתי את זה לראשונה.
הדרך עוברת והנה שלטים אדומים שמסמנים שאסור לי לעבור אותם כי שם זה כבר שטח של הרשות הפלסטינית.
אני ממשיכה בנסיעה וחולפת על פני עוד שלט כזה, ועוד שלטים של יישובים יהודים ושוב רכבים פלסטינים מולי.
זה מקום מיוחד המקום הזה – הבקעה.
בתחנת הדלק מתדלק לי את הרכב מאהר ומספר לי שפה חיים בדו קיום אמיתי.
אני ממשיכה דרומה.
תוך חצי שיר הנוף מתחלף מירוק למדברי וצחיח.
עוד 5 שירים והנה ים המלח, מתחיל ללוות אותנו לאורך הנסיעה.
אני מספרת לילדים על המקום הכי נמוך בעולם ועל התנאים המיוחדים בו, השיחה מתגלגלת למערות ומגילות גנוזות. עברנו את המחסום הדרומי של המקטע וחזרנו לשטחים מוכרים עם נהגים ישראליים בלבד.  בעין גדי אנחנו זוכים לקבלת פנים מתוקה של יעלים שמגיעים לראות את המשפחה החדשה שהגיעה, ניב מנסה לתפוס אותם ותום מצליח להאכיל אותם.
אחרי טיול ותצפית על הים היפה, אנחנו הולכים לנוח, זו הייתה נסיעה ארוכה והנוף החדש דורש קצת יותר זמן הסתגלות – אנחנו גם קצת עייפים אחרי שבוע בדרכים.  למחרת אנחנו מתחילים את הבוקר בנחל דוד היפה, אני סוחבת את ניב על מנשא רוב הדרך ותום ולני רצים בשביל הפתלתל, יורדים למים כשאפשר, משכשכים את הרגליים ומשפריצים אחת על השני.
נחל דוד כל כך יפה! וכל כך מפתיע!! מי היה מאמין שיש כל כך הרבה מים במדבר?!  לינה – בית ספר שדה עין גדי של החברה להגנת הטבע – לא מומלץ במיוחד המחיר לדעתי גבוה מידי לתמורה, המבנים ישנים והחדרים לא מתוחזקים ברמה מספיק טובה לדעתי. (הכל בהתייחס למחיר המבוקש)

חצבה
התחנה הבאה שלנו היא היישוב החקלאי ״חצבה״ בערבה, ישנו בו בסך הכל לילה 1 אבל עשינו בו כל כך הרבה!
אנשי הערבה הם אנשים מיוחדים, רובם חלקאים אמיתיים וזה מדהים לגלות שבתנאים הבלתי אפשריים האלה של המדבר, הצליחו אנשים בעלי חזון להקים חקלאות משגשגת.
קילומטרים שלמים של חממות סגורות שמהכביש נראות דלוחות ושוממות, אבל בפנים כל אחת היא קסם של מקום.
באחת מגדלים פלפלים באחרת מלונים, באחת עגבניות והשכנה לה עמוסה מלפפונים, ובין החממות ועל הכבישים, עשרות טרקטורים מובילים את התוצרת הישראלית היפה הזו.
הם אנשים מיוחדים אנשי הערבה! אתר מעולה שעזר לי מאוד בתכנון בטיול בערבה: goarava בחצבה טיילנו בין השבילים והכבישים שמקיפים את היישוב וגילינו פלאי טבע מופלאים.
בין הגאיות והנקיקים מסתתרים אלפי קבוצות של פרחים יפים, הם פורחים עכשיו בזמן שהקרקע עוד קצת לחה מהגשמים שעברו פה, פרחים צהובים, לבנים סגולים וורודים – זה כל כך מפתיע!  חקלאי מקומי ותיק, ממקימי היישוב, לקח אותנו לסיבוב על טרקטור בין החממות וקטף עבורנו פלפלים מתוקים ועגבניות טעימות.
ביקרנו בשדה פרחים משגע שהוא מגדל בלב הערבה וקיבלנו פקעות ובצלים וגינה שלנו בקדימה.  ביקרנו גם במרכז ויידור אשר נותן הצצה לחיי החקלאות היפה של הערבה, הביקור מומלץ בחום רב!
לינה – יערת הדבש בחצבה, בקתות עץ מקסימות ממש עם מדשאה ענקית מלאה בעצים וצל, מומלץ בחום רב! תמורה מעולה למחיר! 

חוות האנטילופות – צופר
מחצבה אנחנו ממשיכים דרומה לחוות האנטילופות היפה, הילדים נהנים מגן שעשועים מדברי ומיוחד ואני מוקסמת מהמקום היפה הזה שהגענו אליו ללילה שלם.
בדרך מחצבה לחווה אנחנו עוד מספיקים לבקר במכוורת פורת ביישוב עין יהב וללמוד על תהליך הפקת הדבש אצל הדבורה ועל התחום החלקאי המיוחד הזה.
בעונה הזו של השנה בכניסה לעין יהב נוצר אגם ממיימי השטפונות, להערכתי הוא ישאר פה עוד מקסימום חודש ואז יעלם כלא היה ולא ישאיר שום זכר… אולי רק אדמה סדוקה. בעין יהב ביקרנו גם במשק ״מלוא הטנא״ וקטפנו בקטיף עצמי ירקות אורגניים להמשך המסע שלנו בערבה.
ביקרנו גם בפארק ספיר הסמוך שבו יש אגם מלאכותי ועשרות ברווזים חופשיים – מושלם לפיקניק בדרך לאילת!
הלינה בחוות האנטילופות הייתה מעולה – שוב היינו לבד לגמרי, והחופש הזה שבלהיות לבד במקום כל כך גדול הוא פשוט מרחיב את גבולות הגוף והנפש.                                                                                                             מסעדה מומלצת – גמלייה (אוכל מעולה, מחירים סבירים, נקי, נעים ויש המון מקום להתרוצץ במסעדה)בבוקר טיילנו בחווה וביקרנו את החיות ונסענו במסלול הספארי, קיבלנו הדרכה על סוגים שונים של אנטילופות והכרנו את הקרניים מקרוב.  לינה – חוות האנטילופות, מומלץ בחום רב! חדרים נהדרים עם מקלחת מצויינת ומרחבים נהדרים לילדים. 

צוקים
בערבה התיכונה ישנם מספר בודד של יישובים, חיים בהם כ-3,500 בני אדם, צוקים הוא היישוב האחרון שנוסד באופן רשמי בערבה התיכונה ולהבדיל מהיישובים השכנים, הוא לא יישוב חקלאי.
את צוקים הקימו גרעין אנשים מהמקצועות החופשיים דווקא, אנשי הייטק לצד אמנים ורואי חשבון.
המושב צעיר יחסית ויש בו הרבה חדרי לינה חדשים ויפים, כולם פונים לנופי המדבר היפה.
העצירה שלנו בצוקים הייתה בגדר פינוק מיוחד.  מראש ידעתי שאגיע לשם אחרי 10 ימים של טיול, היה לי ברור שאזדקק לתנאים טובים במיוחד בכדי לצבור כוחות מחודשים למסע שלנו ואני כל כך שמחה שהגעתי לשם.
שכרתי לנו חדר מפנק עם בריכה מחוממת, בחוץ מתריעים על שטפון מתקרב, טיפות של גשם מלוות רוח – ואנחנו כולנו צוללים במים החמים בצמוד לחדר שלנו.
זה היה כל כך טוב!  לינה – סוויטות זמן ערבה, מומלץ בחום רב! מפנק במיוחד, שימו לב שהם מקבלים בדרך כלל זוגות או זוגות עם עד 2 ילדים בלבד. ארוחת בוקר מעולה ממש ומפנקת ממש!

לוטן
עוד קצת דרומה על כביש 90, אנחנו מתחילים להתקרב לסוף הטיול.
חבל איילות נמצא בין הערבה התיכונה לבין אילת, מצויים בו מספר רב של קיבוצים והם כולם חיים ושוקקים בלב ליבו של המדבר.
לוטן הוא קיבוץ עם תשומת לב גדולה לנושאים שקשורים לקיימות ואקולוגיה, אנחנו ישנו בכפר האקולוגי של הקיבוץ בתוך כיפת בוץ שמתאימה ל-4 אנשים והחוויה הייתה מיוחדת מאוד. המרחבים בקיבוץ, והמרחבים בכפר האקולוגי הם כאלה שנותנים לי הרבה שקט – במיוחד כשאני מטיילת לבד עם הילדים. קל לי לתת להם חופש במקומות כאלה – לרוץ יחפים ולטפס על הרים.
בבוקר שלמחרת הלינה – המשכנו דרומה לכיוון אילת, בדרך ביקרנו בחי בר של רשות הטבע והגנים בסמוך ליטבתה ולאחר מכן בפארק תמנע.  הפארק משתרע על פני עשרות אלפי דונמים וסלול בו כביש של כ-20 ק״מ, פארק מדברי מסקרן ויפה, מומלץ להקדיש לו לפחות שעה וחצי שעתיים של ביקור ואולי אף יותר.
לינה – הכפר האקולוגי בקיבוץ לוטן , חביב במיוחד, מתאים למי שלא נרתע מאבק, יכול לחיות עם שירותים מחוץ לחדר ומקלחת משותפת.

אילת
הגענו לאילת אחרי 12 ימים של טיול דרכים.
טל פגש אותנו באילת ונתן לי בעיקר לנוח, התמקמנו במלון מקסים שמתאים מאוד לאופי שלנו ולילדים ובעיקר ניסינו להשלים פערים.
הצלחתי בטיול הזה לראות את כל ישראל היפה בצידה המזרחי, להשתומם אל מול הטבע המשתנה מזה עשרות קילומטרים ולהבין עוד דבר או שניים על עצם היותי ישראלית אוהבת הארץ.
כמו בסוף מסע כומתה הרבה מבני המשפחה של טל הגיעו לפגוש את כולנו באילת וכולם היו גאים בי ובילדים.
אחרי כל כך הרבה ימים עם 3 ילדים בדרכים,  אני מלאת סיפורים, מלאת מילים, מלאת תודה שהצלחתי להאט את קצב החיים המטורף שחייתי בו ולהתעקש לחיות אחרת.
כאילו כל טיול הוא האחרון בהחלט.
כאילו כל יום הוא הזדמנות להיות טובה יותר ושקטה יותר.
ואני מחייכת, כל יום שהוא כזה, אני יותר מחייכת. 
לינה – מלון אסטרל וילג׳, כפר אירוח שכל החדרים בו הם צמודי קרקע וכך מתאפשר חופש מוחלט של הילדים (אין מעליות) קיבלנו 2 חדרים צמודים ממש בסמוך לבריכה ולחדר המשחקים של הילדים והשהות הייתה מעולה, החדרים נקיים, ארות בוקר עשירה וטובה, השירות במלון הזה הפתיע אותי ממש לטובה (קיבלנו לחדר עוגה לשבת ותוך כדי השהייה נשלח אלינו סקר שביעות רצון לבדוק שהצרכים שלנו נענים ומטופלים במיידי), ממליצה בחום רב על המלון הזה!
תמורה מצויינת למחיר והיא ממש ממש קרוב לטיילת.

טיפים ומידע כללי בנוגע לטיול:
הטיול נעשה ״מחוץ״ לעונת הטיולים היקרה ולכן כל מקומות הלינה היו זולים יותר ממה שנהוג בחגים או בחופשים, זה מאוד הקל כלכלית על הטיול
טיול כזה שבו רואים את הנופים שאני כתבתי עליהם ואת הפריחות השונות והזרימות – מומלץ לעשות בין סוף פברואר לתחילת אפריל
לגבי כל המקומות בהם יש צורך לשלם כניסה – חשוב לבדוק אם יש קופונים שונים באתרי ההנחת כמו קופונופש, וכמו כן מומלץ לבדוק אם יש מבצעי 1+1 דרך חברות האשראי
לגבי אוכל – מידי יומיים הצטיידנו באוכל שקנינו בסופרים ולפחות ארוחה אחת ביום בישלנו לעצמנו
העלות הממוצעת ליום בטיול שלנו הייתה 750 שקלים וזה כלל לינה, אוכל, דלק וכניסה לאטרקציות

לא… לא הכל מושלם

לא, לא הכל מושלם, אפילו אם זה נראה ככה מבין התמונות ומבין הכיתובים ברשתות החברתיות.

חברה מהמרחב הוירטואלי פגשה אותי לפני כמה ימים, מעבר לפרגונים הדדיים והרבה רגעים של צחוק וכיף – כמה משפטים שהיא אמרה השאירו אותי עם רגשות מעורבים.

אני לא זוכרת את המילים המדוייקות שלה אבל בגדול היא שאלה אותי איך זה יכול להיות שאני לא משתפת ברגעים של קושי, או יותר נכון… האם יכול להיות שבכלל אין לי רגעים של קושי…..?
אז ברור שיש לי.
ממש עכשיו כשאני יושבת על הכיסא מול המחשב ומקלידה אותיות, יש לי רגשות שליליים בגלל כמה דברים שקרו עם הילדים בזמן קצר יחסית.

נסיעה ארוכה בדרך הבייתה,
עייפות,
צחוק,
הצקות,
השתוללות,
ואמא אחת שצריכה לנסות להשליט סדר בין כולם ובין עצמה.  לי באופן אישי זה ברור שלכולם יש קושי, כולם חיים עם עצמם ועם אחרים ועם חלומות ושאיפות ומטרות והצלחות וכשלונות, ובכל הסבך האנושי הזה יש הרבה רגעים טובים לצד הרבה רגעים קשים – זה חלק מהעניין של להיות בן אדם – לא?

אני נוטה פחות לשתף את הרגעים האלה משתי סיבות עיקריות – הראשונה והמרכזית היא שיש לי כבוד גדול מאוד לאנשים שחיים איתי ואני יודעת שבעידן של היום – כל דבר שנכתב או עולה, אפילו אם ימחק בעתיד… יישאר שם איפשהו לנצח, ובתוך הנצח הזה, אני לא בטוחה שאני רוצה שאחד הילדים שלי יקרא על עצמו דברים שאני ״אמא שלו״ (היחידה בעולם שעונה על ההגדרה הזו) כתבה עליו או עלינו או על סיטואציה בה הוא היה חלק מרכזי, דברים שאולי עלולים לפגוע ברגשות שלו – בטח אם זה משהו פומבי.

הסיבה השנייה היא – שאני לא שמה את מרכז המחשבות והרגשות שלי על המקומות השליליים והקשים האלה. אני לא מוצאת סיבה מספיק טובה להתעסק בזה יותר מידי. מצד שני אני גם לא רוצה להדחיק ולייצר מצוקה רגשית גדולה יותר בטווח הארוך – אז בצורה מודעות ועל ידי ניסיון חיים ורגישות לעצמי, אני בוחרת את המינון הנכון להתעסק עם זה – והוא כנראה נמוך יותר משל שאר האנשים סביבי.

אני תמיד זוכרת שאני פה כי בחרתי, שאני איתם כי רציתי, שאני נמצאת בסיטואציה שרוב הסיכויים שאני כאדם בוגר – הובלתי אליה והגעתי אליה תוך כדי מחשבה, וזה לא אומר שאין קושי, זה פשוט אומר שאני לוקחת אותו כחלק מהעניין ולא נותנת רק לו לקבוע את הטון ואת מוזיקת הרקע.

הצלחתי לייצר כמה מנגנונים אישיים שעוזרים לי מאוד להעביר דקות, שעות ולפעמים אפילו ימים של קושי.

אני תוחמת את הכל בזמן – הילד צורח כבר 4 דקות ולא נראה שהוא ירגע בקרוב…? ״זה עניין של 10-20 דקות מקסימום וזה ייגמר, פשוט צריך לעבור את הדקות האלה ולא לשבור את הכלים״.
הזוגיות לא זורמת כבר שבועיים? ״מחר בבוקר תהיה לי הזדמנות לשנות, לתקן, לדבר, לאוורר, זה לא יישאר כך לנצח!״
המשפטים האלה שאני משננת בראש נותנים לי תחום זמן והרבה אחריות על הקושי שלי, ולי זה עוזר.

יצרתי עוד כלים מעשיים עם הילדים שעוזרים לי מאוד לייצר סדר, רוטינות וכללים שמקלים על כולנו:
יש לנו שולחן שלום בבית לפתירת סכסוכים ומריבות בין הילדים.
יש לנו ״רבע שעה של שקט״ שזה זמן שבו כל ילד תופס פינה לעצמו ועושה משהו שקט (ציור, משחק, עיון בספר) ומאפשר לאמא שלו לנשום קצת לבד מול הגינה בוהה במסך.
יש לנו ״אחריות בוקר״ וגם ״אחריות צהריים״ וגם אחריות ערב״ שבהן לכל אחד מהילדים יש דברים שהוא עוזר ועושה בבית.

בתוך בליל החיים והשגרה, אני גם יוזמת הפסקות גדולות כדי לא להגיע לנקודות רתיחה, אני מתכננת טיולים – אני יוצרת ימים שלמים של רגעים אחרים, של רגעים קצת יותר מאווררים שיש בהם פחות מתח, פחות תזמונים, פחות חוגים, פחות נקיונות ובישולים.
זה עוזר לי מאוד לדעת שיש טיול באופק והנה עוד חודש או עוד חודשיים – תהיה לנו הפסקה קטנה מהשגרה.

הצלחתי לסנן למיין ולהוציא מהבית אלפי חפצים שהיו פה שנים על גבי שנים והוציאו ממני אנרגיה וכח, השאירו אותי עם מעט זמן פנאי והרבה בלגן בעיניים.

לא תמיד קל לי, ולפעמים זה בכלל לא קשור לילדים היפים שלי. מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שאני בן אדם סוער מטבעו, שמנעד הרגשות שלי הוא עצום ובתוכו אני מרגישה הכל, ולפעמים זה מקשה ולפעמים זה דורש שמירה עצמית וסינון רעשים.

יש לי לא מעט עניינים עם עצמי:

אני פתוחה לשינויים אבל רק כאלה שנותנים לי מספיק זמן להתרגל אליהם.

אני רגישה מאוד לצלילים וקולות ואורות – יש לזה אפילו שם מדעי, מיסופוניה… בגדול זה אומר שאני לא יכולה להכנס לקניונים ואם אני הולכת לסרט בקולנוע – עדיף שזה יהיה בקולנוע לב ופחות הסינימה סיטי מלאת ההיבהובים, אני שומעת הכל – נביחות של כלבים, מכוניות שחולפות, אנשים מדברים מרחוק, המח שלי קולט הכל וזה מתיש ומעיק לפעמים ואם אני לא יכולה למנן את זה או לברוח מזה אני עלולה להיות עצבנית ולא נעימה. אני יכולה לשבת עם אהוב ליבי במסעדה טרנדית וגועשת ובמקום להצליח להנות ממנו ומשיחה
טובה אני לא אצליח לסמן רעשים ואנשים וקולות והוא לא יבין למה אני לא הכי מקשיבה ולמה אני לא ממש מחייכת – אבל זה חלק גדול מהסיבה. לפעמים אני נמצאת מכורח החיים במקומות שלא מותאמים ליכולות שלי.

יש לי קושי עצום במקומות סגורים או לא מאווררים, חניונים תת קרקעיים הם אופציה אחרונה עבורי – אני שם רק אם ממש אין ברירה וכל שנייה גורמת לי תחושת מועקה גדולה.

מכורח החיים ימים שלמים אני הולכת לישון לבד, עם מחשבות על כך שלא הייתה לי שיחה זוגית טובה היום כי בן זוגי, אהוב ליבי, עוד בעבודה הרחק מפה – וזה מעיק עלי.
ואז בבוקר יש את השגרה שלעיתים גם בה אי אפשר להשחיל מילה זוגית טובה, ואני מחכה ומחכה ואז כשזה מגיע – אני לפעמים קצת עייפה מאורכה של ההמתנה.
ועוד…


ועוד. 

הקשיים שלי הם לגמרי חלק מרצף החיים, אין לי דרך להסיר אותם לגמרי – הם פה והם פה להשאר כנראה, אני חייבת להיות כנה ולספר שהאורח חיים שבחרתי בו לפני שנתיים וחצי בערך – עוזר לי מאוד,
במרחבים הפיזים שלי יש פחות חפצים שדורשים ממני ארגון, ניקוי, מיון וסידור – וזה מוריד ממני המון עבודה והמון קושי שהיה נוכח בחיים שלי בעבר.
מחוץ לבית שלי יש לי גינה גדולה והמון בעלי חיים שנותנים לי המון כח והמון מקום עם שגרה ברורה של עשייה ואהבה.
אני מקבלת סיפוק אדיר מדברים שאני עושה היום וכבר לא מתנגשים עם עולם הערכים הפנימי שלי כאדם. אני מביאה את עצמי למקומות פיזים שבהם אני יכולה לפרוח במקום לרצות לברוח. (מסעדות, חנויות, מקומות שבהם אני עושה קניות, מקומות בהם אני מטיילת).

זה כל כך לא מתאים לי לכתוב פוסט כזה, אני בן אדם מאוד אופטימי מטבעו ואני מרכזת את עיקר תשומת הלב שלי בדברים הטובים שנופלים בחלקי מידי שעה ומידי יום – וגם כשהילדים מטפסים לי על כל וריד ונים בגוף – אני זוכרת שבתכלס… אני רוצה עוד.
אבל בכל זאת אני פה כותבת שחור על גבי לבן, אני לא משקרת שם במרחבים הוירטואלים – אני לא מביימת תמונות ואני לא מייצרת מצבים, אין לי עניין או רצון לעשות זאת. באמת טוב לנו רוב הזמן, ולי בעיקר. ויחד עם זאת קשה לי לפעמים.
קשה לי מאוד לפעמים.
אבל רק לפעמים.
ולא כל הזמן.
ופעם היה לי קשה יותר.
הרבה יותר.
והיום הקושי הוא פחות ופחות – ואני עצמי כפי שאני רוצה לחיות דקה דקה, שעה שעה זה כבר יותר ויותר.

עוד חג – עוד טיול

אני לא יודעת למה אני ממשיכה להתעקש לתעד את כל הטיולים הגדולים שלנו, ערכנו כבר כמה וכמה טיולים ארוכים כאלה – ואפילו המקומות מתחילים לחזור על עצמם, בראש שלי – אני מנסה לארגן את כל הזכרונות, את כל התמונות, מידי פעם לשלוף ממגרת הזכרון של 2013 את הזכרון הראשון שלנו מאגם ירוחם, טל ותום מחזיקים ענף ארוך ומשחקים בים, ואז זכרון נוסף משנת 2017 ואחד חדש מ-2018, ובראשי אני רואה את עצמנו, הורים טריים ופתאום הורים לילדים גדולים, ותום עומד על שפת האגם כפעוט בן שנתיים ופתאום הוא על אותה שפה של אותה אגם, רק ילד בן 7.

אולי הכתיבה עוזרת לי לסדר את המחשבות, למיין את המגירות, לשנן את החוויות.

פתאום השנה, בפעם הראשונה הרגשתי שזה קל יותר, שגם אני יכולה פתאום למצוא כמה דקות לעצמי בטיול כל כך אינטנסיבי עם ילדים צעירים.
את הטיול שלנו השנה התחלנו בממשית שבדימונה, ביקרנו באותה מקום בדיוק לפני שנה – גם כן בסוכות.
אולי בגלל שהמקום היה זהה, ובגלל שבשתי הפעמים הגעתי לשם לבד עם הילדים, היה לי קל לראות את השוני.

בשנה שעברה ניב עוד זחלה לכל מקום, תום ולני היו חייבים השגחה צמודה וככלל כולנו הלכנו יחד לכל מקום.

פתאום השנה, ניב כבר הולכת, ותום ולני יכולים להתרחק ממני ואני לא חייבת לראות אותם כל הזמן, מספיק לי להקשיב ולהסתכל מרחוק אחת לכמה דקות, וכל הדברים הקטנים האלה עושים את ההבדל הגדול, וכל הדברים הקטנים האלה הם כמו אות ניצחון של אמא צעירה – שהפכה פתאום לאמא ותיקה!  

את שלושת הימים הראשונים העברנו בדרום, הגענו לחאן של רשות הטבע והגנים בממשית והתמקמנו בטוקול שלנו (אוהל אתיופי) , כתבתי כבר בעבר על החניון הנהדר הזה וגם השנה לא התאכזבנו.
בסוכות ובפסח בעיר העתיקה ממשית מקבלת חיים חדשים ופותחת את שעריה בצורת שוק נבטי עתיק, בשוק תוכלו למצוא דוכנים, סדנאות, אוכל ושתייה, הופעות חיות, אני אוהבת במיוחד הנגנים המיוחדים שמתקבצים לכבוד המגיעים פעמיים בשנה ובאמצעות כלים מיוחדים עתיקים יוצרים מוזיקה יחודית ביריד – רק עבורם שווה לעשות את המאמץ ולהגיע!
השנה שלושת הילדים שלנו בילו שעות על גבי שעות במתחם הבנייה בבוץ אשר מתקיים באותו מקום כבר 7 שנים ברציפות. 

בערב השני שלנו נסענו לירוחם להנות מפסטיבל ״פעמי המדבר״, שמענו ממש במקרה על הפסטיבל ולמרות שלא נשארנו עד הסוף, היה מאוד מיוחד לחוות את המוזיקה החזנית האוריינטלית שנוגנה על הבמה, כמי שלא רגילה להאזין למוזיקה מהסוג הזה, התפעלתי מההרמוניה והיופי שנוצר על הבמה – פשוט קסם שלא ניתן להעביר בשום דרך חוץ מאשר לחוות בעצמך.

בבוקר האחרון שלנו בדרום הרחוק, עצרנו לפיקניק של בוקר באגם ירוחם, מבלי שידענו, באותו בוקר התקיימה בפארק תצפית ציפורים ופעילות של הטבעת ציפורים על ידי צפרים מטעם קק״ל.
מסתבר שישנם פארקים בארץ שכחלק מתוכנית השימור שלהם, קיימת עליהם חובת הוכחה שהם אכן משמשים בית גידול של ציפורים נודדות.  הצפרים המקומיים משאירים מלכודות קטנות לציפורים בפארקים ולאחר שהן נתפסות, מחברים לאחת הרגליים שלהן טבעת אלומיניום קטנה לצורכי תיעוד ומעקב, זה ממש מגניב כי… הטבעות האלה לא אלקטרוניות בשום צורה, ומה שקורה בפועל הוא… שיש מאגר עולמי של צפרים שתופסים ציפורים בכל העולם ומעדכנים און ליין את נתונים הציפורים על פי הטבעות שיש עליהן, זה אומר שהציפור שהוטבעה בפארק ירוחם, יכולה להגיע לאפריקה בעוד כמה חודשים או לאירופה ומשם אחד הצפרים המקומיים יעדכן את אורך כנפיה ומשקלה במאגר העולמי, וכך לגבי ציפורים ממקומות אחרים בעולם.
מרתק בעיני!  אחרי 3 ימים בדרום, התחלנו להצפין לעבר יעד הטיול הבא – הגליל המערבי.
את הנסיעה הארוכה קטעתי ממש באמצע על ידי עצירת לילה באורחן יואב אשר בקיבוץ שדה יואב, אחרי 2 לילות באוהל מדברי, היה נחמד מאוד להכנס פתאום לחדר עם מגזן, מקלחת צמודה ומצעים נקיים.
את אחר הצהריים העברנו בבריכה של הקיבוץ וטיול במדשאות הרחבות. אחרי שינה טובה, קמנו מוקדם בבוקר והמשכנו בדרכנו צפונה, את ארוחת הבוקר אכלנו באחד המושבים האהובים עלי בארץ: טל שחר אשר בשפלה.
אני אוהבת מקומות שיש בהם טבע רחב, מקומות חסרי גדרות וחומות.
את טל שחר הכרתי כשהייתי סטוטנדטית בשנקר ותקופה מסויימת ניסיתי לשכנע את טל שנעבור לגור שם, השכנועים לא עזרו ולי נותר רק לחזור ולבקר שם מידי פעם.
הפעם – זו אותה אני + 3 ילדים צעירים. 

הדרך צפונה כנראה הייתה נראית לי מאתגרת מידי, אז באופן ספונטני קבעתי עם חברתי הטובה ליהי עראסי ונפגשנו לכמה שעות במיימיו הזורמים של הירקון, ליד שמורת הטבע ״תל אפק״
השמורה נמצאת ממש ליד חניון בית לאה (אפשר לחפש בוויז) וחשוב לציין שהמקטע הזה של הירקון הוא נקי לגמרי ומתאים לרחצה.  עייפים מכל הנסיעות, שבעים מכל מה שליהי הביאה, ורטובים לגמרי… נכנסנו לאוטו לנסיעה של עוד שעתיים עד ליעד הלינה הבא שלנו – מצפה הילה.
את חניית הלילה המשובחת הזו מצאתי בגוגל ואיזה כיף שמצאתי!!
מתחם ״מרפסת המסיפורים״ נמצא בפאתי יער אלונים סבוך, בין העצים, בין עלים, בין ציוצי הציפורים מצאנו את עצמנו ישנים 2 לילות ביורט קטן ואינטימי צמוד למטבחון חיצוני עם עוד מבנה של שירותים ומקלחת, הכל מאובזר ונקי ונעים, מסוג המקומות שמחייבים את הנוכחים לחוות משהו אחר.
מזל שאבא טל הצטרף אלינו – כי כבר ממש התעגענו. אחרי 2 לילות במצפה הילה, המשכנו ליעד הבא שאליו חיכיתי המון המון זמן, כליל.
כליל הוא יישוב אקולוגי מיוחד במינו, ביישוב הוקם על ידי מספר משפחות בודדות לפני כ-40 שנים באופן עצמאי לגמרי (ללא מים וללא חשמל) ואילו היום הוא מונה כמה מאות של משפחות.
עד היום, דואגים התושבים לתצרוכת החשמלית שלהם בעצמם ורובם מקיימים אורח חיים אקולוגי אשר מבוסס על הרבה כבוד לאדמה ולצומח סביב.
בכליל שכרנו דירה נחמדה דרך אתר בוקינג, הדירה הייתה כרגיל מאובזרת ונעימה, היה בה את כל מה שהיינו זקוקים לו לשהות רגועה של 2 לילות.
את רוב הארוחות שלנו אכלנו בהנאה רבה בבית קפה המקומי בכליל, האוכל שם צמחוני ומגוון והיה פשוט כיף להיות שם, היה לנו מאוד כיף לשחק ולהשתעשע בגן שעשועים המקומי במרכז היישוב וגם לבקר בחווה החקלאית האורגנית של היישוב.ביום האחרון של הטיול שלנו, רגע לפני ששמתי בוויז את הכתובת חזרה הבייתה, לקחתי את הילדים לביקור בפארק עין אפק של רשות הטבע והגנים.
מסלול הטיול קצר ונעים, מלא מים ונקודות תצפית מסקרנות.
בין הברווזים, הצפרדעים והשפמנונים – נהננו משמש נעימה ושעות אחרונות של טיול וחופש, בדרך חזרה לחניית הרכב, שמנו לב שיש במתחם עשרות עצי זית בוגרים ויפים, לקם בני כמה מאות שנים – 400 ואפילו יותר, כמה עצים היו נדיבים במיוחד ואיפשרו לנו לקטוף מהם עשרות זיתים שחורים ויפים. מילאנו בקבוק מים ישן שמצאנו באוטו, את הזיתים שטפנו טוב טוב בבית, חרצנו מעט ושמנו בצנצנת מלאה במים, תבלינים ומעט שמן זית. למשך חודש ימים – צנצנת הזיתים האלה עמדה על השיש במטבח, הזכירה לנו את הטיול המיוחד הזה.