ארכיון הקטגוריה: כללי

עוד חג – עוד טיול

אני לא יודעת למה אני ממשיכה להתעקש לתעד את כל הטיולים הגדולים שלנו, ערכנו כבר כמה וכמה טיולים ארוכים כאלה – ואפילו המקומות מתחילים לחזור על עצמם, בראש שלי – אני מנסה לארגן את כל הזכרונות, את כל התמונות, מידי פעם לשלוף ממגרת הזכרון של 2013 את הזכרון הראשון שלנו מאגם ירוחם, טל ותום מחזיקים ענף ארוך ומשחקים בים, ואז זכרון נוסף משנת 2017 ואחד חדש מ-2018, ובראשי אני רואה את עצמנו, הורים טריים ופתאום הורים לילדים גדולים, ותום עומד על שפת האגם כפעוט בן שנתיים ופתאום הוא על אותה שפה של אותה אגם, רק ילד בן 7.

אולי הכתיבה עוזרת לי לסדר את המחשבות, למיין את המגירות, לשנן את החוויות.

פתאום השנה, בפעם הראשונה הרגשתי שזה קל יותר, שגם אני יכולה פתאום למצוא כמה דקות לעצמי בטיול כל כך אינטנסיבי עם ילדים צעירים.
את הטיול שלנו השנה התחלנו בממשית שבדימונה, ביקרנו באותה מקום בדיוק לפני שנה – גם כן בסוכות.
אולי בגלל שהמקום היה זהה, ובגלל שבשתי הפעמים הגעתי לשם לבד עם הילדים, היה לי קל לראות את השוני.

בשנה שעברה ניב עוד זחלה לכל מקום, תום ולני היו חייבים השגחה צמודה וככלל כולנו הלכנו יחד לכל מקום.

פתאום השנה, ניב כבר הולכת, ותום ולני יכולים להתרחק ממני ואני לא חייבת לראות אותם כל הזמן, מספיק לי להקשיב ולהסתכל מרחוק אחת לכמה דקות, וכל הדברים הקטנים האלה עושים את ההבדל הגדול, וכל הדברים הקטנים האלה הם כמו אות ניצחון של אמא צעירה – שהפכה פתאום לאמא ותיקה!  

את שלושת הימים הראשונים העברנו בדרום, הגענו לחאן של רשות הטבע והגנים בממשית והתמקמנו בטוקול שלנו (אוהל אתיופי) , כתבתי כבר בעבר על החניון הנהדר הזה וגם השנה לא התאכזבנו.
בסוכות ובפסח בעיר העתיקה ממשית מקבלת חיים חדשים ופותחת את שעריה בצורת שוק נבטי עתיק, בשוק תוכלו למצוא דוכנים, סדנאות, אוכל ושתייה, הופעות חיות, אני אוהבת במיוחד הנגנים המיוחדים שמתקבצים לכבוד המגיעים פעמיים בשנה ובאמצעות כלים מיוחדים עתיקים יוצרים מוזיקה יחודית ביריד – רק עבורם שווה לעשות את המאמץ ולהגיע!
השנה שלושת הילדים שלנו בילו שעות על גבי שעות במתחם הבנייה בבוץ אשר מתקיים באותו מקום כבר 7 שנים ברציפות. 

בערב השני שלנו נסענו לירוחם להנות מפסטיבל ״פעמי המדבר״, שמענו ממש במקרה על הפסטיבל ולמרות שלא נשארנו עד הסוף, היה מאוד מיוחד לחוות את המוזיקה החזנית האוריינטלית שנוגנה על הבמה, כמי שלא רגילה להאזין למוזיקה מהסוג הזה, התפעלתי מההרמוניה והיופי שנוצר על הבמה – פשוט קסם שלא ניתן להעביר בשום דרך חוץ מאשר לחוות בעצמך.

בבוקר האחרון שלנו בדרום הרחוק, עצרנו לפיקניק של בוקר באגם ירוחם, מבלי שידענו, באותו בוקר התקיימה בפארק תצפית ציפורים ופעילות של הטבעת ציפורים על ידי צפרים מטעם קק״ל.
מסתבר שישנם פארקים בארץ שכחלק מתוכנית השימור שלהם, קיימת עליהם חובת הוכחה שהם אכן משמשים בית גידול של ציפורים נודדות.  הצפרים המקומיים משאירים מלכודות קטנות לציפורים בפארקים ולאחר שהן נתפסות, מחברים לאחת הרגליים שלהן טבעת אלומיניום קטנה לצורכי תיעוד ומעקב, זה ממש מגניב כי… הטבעות האלה לא אלקטרוניות בשום צורה, ומה שקורה בפועל הוא… שיש מאגר עולמי של צפרים שתופסים ציפורים בכל העולם ומעדכנים און ליין את נתונים הציפורים על פי הטבעות שיש עליהן, זה אומר שהציפור שהוטבעה בפארק ירוחם, יכולה להגיע לאפריקה בעוד כמה חודשים או לאירופה ומשם אחד הצפרים המקומיים יעדכן את אורך כנפיה ומשקלה במאגר העולמי, וכך לגבי ציפורים ממקומות אחרים בעולם.
מרתק בעיני!  אחרי 3 ימים בדרום, התחלנו להצפין לעבר יעד הטיול הבא – הגליל המערבי.
את הנסיעה הארוכה קטעתי ממש באמצע על ידי עצירת לילה באורחן יואב אשר בקיבוץ שדה יואב, אחרי 2 לילות באוהל מדברי, היה נחמד מאוד להכנס פתאום לחדר עם מגזן, מקלחת צמודה ומצעים נקיים.
את אחר הצהריים העברנו בבריכה של הקיבוץ וטיול במדשאות הרחבות. אחרי שינה טובה, קמנו מוקדם בבוקר והמשכנו בדרכנו צפונה, את ארוחת הבוקר אכלנו באחד המושבים האהובים עלי בארץ: טל שחר אשר בשפלה.
אני אוהבת מקומות שיש בהם טבע רחב, מקומות חסרי גדרות וחומות.
את טל שחר הכרתי כשהייתי סטוטנדטית בשנקר ותקופה מסויימת ניסיתי לשכנע את טל שנעבור לגור שם, השכנועים לא עזרו ולי נותר רק לחזור ולבקר שם מידי פעם.
הפעם – זו אותה אני + 3 ילדים צעירים. 

הדרך צפונה כנראה הייתה נראית לי מאתגרת מידי, אז באופן ספונטני קבעתי עם חברתי הטובה ליהי עראסי ונפגשנו לכמה שעות במיימיו הזורמים של הירקון, ליד שמורת הטבע ״תל אפק״
השמורה נמצאת ממש ליד חניון בית לאה (אפשר לחפש בוויז) וחשוב לציין שהמקטע הזה של הירקון הוא נקי לגמרי ומתאים לרחצה.  עייפים מכל הנסיעות, שבעים מכל מה שליהי הביאה, ורטובים לגמרי… נכנסנו לאוטו לנסיעה של עוד שעתיים עד ליעד הלינה הבא שלנו – מצפה הילה.
את חניית הלילה המשובחת הזו מצאתי בגוגל ואיזה כיף שמצאתי!!
מתחם ״מרפסת המסיפורים״ נמצא בפאתי יער אלונים סבוך, בין העצים, בין עלים, בין ציוצי הציפורים מצאנו את עצמנו ישנים 2 לילות ביורט קטן ואינטימי צמוד למטבחון חיצוני עם עוד מבנה של שירותים ומקלחת, הכל מאובזר ונקי ונעים, מסוג המקומות שמחייבים את הנוכחים לחוות משהו אחר.
מזל שאבא טל הצטרף אלינו – כי כבר ממש התעגענו. אחרי 2 לילות במצפה הילה, המשכנו ליעד הבא שאליו חיכיתי המון המון זמן, כליל.
כליל הוא יישוב אקולוגי מיוחד במינו, ביישוב הוקם על ידי מספר משפחות בודדות לפני כ-40 שנים באופן עצמאי לגמרי (ללא מים וללא חשמל) ואילו היום הוא מונה כמה מאות של משפחות.
עד היום, דואגים התושבים לתצרוכת החשמלית שלהם בעצמם ורובם מקיימים אורח חיים אקולוגי אשר מבוסס על הרבה כבוד לאדמה ולצומח סביב.
בכליל שכרנו דירה נחמדה דרך אתר בוקינג, הדירה הייתה כרגיל מאובזרת ונעימה, היה בה את כל מה שהיינו זקוקים לו לשהות רגועה של 2 לילות.
את רוב הארוחות שלנו אכלנו בהנאה רבה בבית קפה המקומי בכליל, האוכל שם צמחוני ומגוון והיה פשוט כיף להיות שם, היה לנו מאוד כיף לשחק ולהשתעשע בגן שעשועים המקומי במרכז היישוב וגם לבקר בחווה החקלאית האורגנית של היישוב.ביום האחרון של הטיול שלנו, רגע לפני ששמתי בוויז את הכתובת חזרה הבייתה, לקחתי את הילדים לביקור בפארק עין אפק של רשות הטבע והגנים.
מסלול הטיול קצר ונעים, מלא מים ונקודות תצפית מסקרנות.
בין הברווזים, הצפרדעים והשפמנונים – נהננו משמש נעימה ושעות אחרונות של טיול וחופש, בדרך חזרה לחניית הרכב, שמנו לב שיש במתחם עשרות עצי זית בוגרים ויפים, לקם בני כמה מאות שנים – 400 ואפילו יותר, כמה עצים היו נדיבים במיוחד ואיפשרו לנו לקטוף מהם עשרות זיתים שחורים ויפים. מילאנו בקבוק מים ישן שמצאנו באוטו, את הזיתים שטפנו טוב טוב בבית, חרצנו מעט ושמנו בצנצנת מלאה במים, תבלינים ומעט שמן זית. למשך חודש ימים – צנצנת הזיתים האלה עמדה על השיש במטבח, הזכירה לנו את הטיול המיוחד הזה.

ספונטניות מדברית

ביום שישי בשעה 10:00 בבוקר כבר הייתה לי תוכנית שלמה לסופ״ש, טל יצא לנסיעת עבודה באמסטרדם ולי היו תוכניות לא שאפתניות במיוחד לסופ״ש עם הילדים:
ארוחת צהריים בבית,
קפיצה עם הילדים לספלאש במתחם שרונים,
שנ״ץ של כולנו,
ארוחת ערב עם כל האחים שלי אצל אמא

רגיל כזה

בשעה 10:05 – התוכניות כבר השתנו לגמרי בזכות שיחת טלפון עם הצעה מפתיעה מחברה טובה
״רוצה להיות ספונטנית ולהצטרף אלי עם הילדים לסופ״ש במדבר?״
הנסיעה הספונטנית הזאת הייתה הרבה יותר מטובה עבורי, זה לא קורה לי הרבה שמישהו מתכנן עבורי את הטיול או את הסופ״ש – זו בדרך כלל אני זו שמתכננת.
קפצתי על ההזדמנות להיות רגע ״תיירת״ בתוך הטיול של עצמי, ונתתי לגיל להוביל אותי לאן שרק רצתה.
והיא כך מסתבר – רצתה שנדרים עד לעזוז, ונלון בחאן בארותיים.
לא שאלתי הרבה שאלות, היא ציינה שהיא הייתה שם כבר מספר פעמים בעבר, שזה כולל ארוחות, ושצריך להביא שמיכות ומצעים. בשני משפטים קבענו שאים טעם להביא הרבה דברים, שנארוז קצת חטיפים, פירות, ירקות ונשנושים.
בשעה 14:30 כבר הייתי עם הילדים באוטו – נסיעה של שעתיים וחצי דרומה על פי הוויז. אני אוהבת לבקר במדבר, יוצא לי לטייל בו לפחות פעם בשנה.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם ״עזוז״ בהקשר של מקום שאפשר ללון ולטייל בו.
גיל הסבירה לי שזה על הגבול המצרי ״אבל אין לך מה לדאוג, הכל שקט שם!״
אני חייבת להודות שהמקום שהגעתי אליו אחרי שעתיים וחצי של נסיעה, הצליח להפתיע אותי.  חאן בארותיים נמצא מספר דקות נסיעה מהכביש הראשי של ניצנה, בשביל שמאפשר רק נסיעה איטית, מתחילים להתרגל לקצב האיטי של החיים בחאן.
הסופ״ש שבו ביקרנו בחאן – נפל בדיוק בין החגים, בין ראש השנה לכיפור, זה היה לטובתנו, החאן היה כמעט ריק לגמרי.
חוץ מאיתנו היו עוד 2 משפחות וחבורה של כ-15 גברים שנסעו למדבר לקצת זמן שקט מהאישה והילדים…. אבל קיבלו בתדהמה מוחלטת 2 שכנות עם 6 ילדים רעשניים קטנים, בתמורה אנחנו קיבלנו מהם את אות ״אמהות השנה״.  בחאן ישנו בבקתה בסיסית עם מזרונים ופינות ישיבה וערסלים בלי סוף, חיכתה לנו מדורה שבערה כל הזמן ועליה קומקומי תה חמים מסביב לשעון.
בשעה 19:00 התכנסנו יחד עם אורחי החאן במתחם האוהל המרכזי, על כריות ישיבה ושולחנות נמוכים הוגשה לנו ארוחת שישי עשירה, משביעה, טעימה מאוד וברוחב לב מצד המארחים.
כמו שקורה לי בדרך כלל בטיולים האלה… הייתי הראשונה שהתרסקה יחד עם הילדים ונרדמה בלילה.  בבוקר, התעוררנו לאוויר מדברי חדש, יצאנו למדורה, שתינו תה חם והעברנו את שעות הבוקר הראשונות בארוחת בוקר מעולה, משחקים, שיחות, שוטטויות, רכיבה על אופניים בחאן ורכיבת גמלים עם הילדים.
לא משהו מיוחד, לא משהו מתוכנן, לא משהו עם חוקים קבועים מראש – פשוט זמן מדבר.  בשעות הצהריים המאוחרות של שבת התחלנו להתקפל, קפצנו למסעדה במושב עזוז ואכלנו קצת לפני הנסיעה הארוכה שעוד הייתה לפנינו. זה תמיד מפתיע אותי שביישובים כל כך מרוחקים, עם כמות תושבים קטנטנה – יש מקום נחמד לשבת בו ולהנות מאוכל שמישהו מכין באהבה גדולה. קצת אחרי האוכל – הילדים רצו והסתובבו חופשי במרחבים שיש ליישוב הקטן להציע, מהר מאוד הם מצאו את גן השעשועים ובילו עוד כחצי שעה. משם נכנסנו כולנו לרכבים – והתחלנו להתקדם לכיוון ״הבייתה״. עכשיו נתחיל לתכנן את הטיול הבא.

מחירים:
הלינה בחאן עבורי + 2 ילדים, כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר (ילדים מתחת לגיל 3 פטורים מתשלום) – 685 שקלים
רכיבת גמלים בחאן – 40 שקלים לילד // 60 שקלים למבוגר

פעם בשבוע אנחנו בפארמה קולטורה

אני בן אדם נוסטלגי בזמן הווה, זה אומר שברגעים אלו ממש – אני מדמיינת את עצמי בת 80, מתגעגעת ומתרפקת על הזמנים האלו ממש.
וכשאני מדמיינת את עצמי בת ה-80, זו שמתגעגעת ונזכרת בילדים כשהיו קטנים, אני יודעת בדיוק על מה היא חושבת, תמונות וזכרונות של ילדי הצעירים מציפים את עצמי בחמימות וגעגוע, ובאותם זכרונות – כולנו עטופים בטבע שסביבנו, בטיולים, בחצר, בדברים שגידלנו, במקומות שהיינו.
אני משתדלת לעצב את זכרונות הילדות של ילדי באופן שיהיה להם נעים כמזכרת, אחת החוויות שאני אוהבת לבנות עבורם – היא חווית ״החווה״. ״אמא, המלפפון הזה מהחווה? אז לא צריך לשטוף אותו״?
״היום אחרי הגן, ניסע לחווה, מי שירצה יוכל לקטוף תותי בר״
״אמא מתי ניסע לחווה לקנות ארטיק״? את החווה הזו הכרתי בדיוק לפני שנה וחצי, קוראים לה ״פארמה קולטורה״, היא נמצאת במושב בני ציון בשרון, וכבר שנה וחצי היא מהווה עבורי עוגן משמעותי בחיים. הפוסט הזה הוא לא רק המלצה, הוא בעיקר הצצה לסגנון חיים שנחשפתי אליו ואימצתי לחיקי.  זה מקום שנותן הרבה כבוד להמון דברים שאני מאמינה בהם וחייה את חיי על פיהם: כבוד אמיתי לאדמה, מכירה של מוצרי מזון בתוצרת מקומית איכותית (ריבות, שמן זית, סיידרים מקומיים, טופו, גבינות, ממרחים ועוד ועוד ועוד) , מכירה של מוצרי קוסמטיקה טבעיים אורגניים, הם פשוט מלקטים לחנות הקטנה שלהם את מה שמתאים לאג׳נדה הארצית שלהם – ומנגישים אותו למבקרים שמגיעים לחווה.
פעם בשבוע, אנחנו נוסעים לחווה לערוך את הקניות שלנו – אנחנו קונים בחווה את כל הירקות והפירות שלנו שרובם גדלים בשדה היפה שצמוד לחנות. מי שעוקב אחרי הפייסבוק שלי ואחרי האינסטגרם – בוודאי יזהה את המקום היפה הזה, אפילו קרה לי שכבר בשלושה ביקורים שלנו בחווה – ניגשו אלי בנות נהדרות ולחשו לי שבזכות זה שכתבתי או תייגתי פוסט קטן על החווה – הן פה. אז אני יותר משמחה להרחיב ולספר, להפיץ את הבשורה, בכדי שכמה שיותר אנשים יוכלו להכיר, להתחבר ואולי גם לאמץ אותו לחיקם.בדרך כלל זה קורה בדיוק כך: בערב אני שמה לב שהמקרר וסלסלאות הפירות שלנו כבר ממש מרוקנים, בבוקר אני מכריזה שהיום אחרי הגן נוסעים לחווה, אני אוספת את הילדים מוקדם באותו היום ומגיעה לשם בסביבות 14:00 בצהריים.
אני לוקחת לי סלסלאות ומתחילה לבחור את הירקות והפירות, הילדים עוזרים לי ובוחרים דברים בעצמם – או שהם עולים באופן חופשי לגמרי לשדה הפתוח.
שם הם רצים בין הערוגות,
בודקים מה גודל ומה צומח, מה השתנה מהשבוע שעבר,
הם מבקשים לקטוף את מה שנמראה להם מוכן – בחורף הם אוהבים לשלוף גזרים מהאדמה ולמדוד את גובהם ביחס לברוקולי, באביב הם מלקטים תותי בר אדומים עסיסיים, בקיץ הם רצים עד מעלה השדה ואוכלים בהנאה מלפפונים מהערוגה, בסתיו הם מחפשים את החסה שנראית להם הכי טעימה. ומידי פעם הם חוזרים אלי בריצה ומספרים לי מה ראו, מזמינים אותי לבא לראות גם.  בזמן שאני מחכה שיסיימו לשקול לי את כל הירקות והפירות, הם בוחרים להם ארטיק – תמיד את אותו הטעם: רימון לימון או פירות יער.
ואחרי השקילות ואחרי הארטיקים, אנחנו מעמיסים הכל לאוטו ורצים שוב לשדה.
בין הערוגות יש תמיד פרחים עונתיים, חיפושיות ופרפרים. ובזמן שהם רצים במעלה השדה בכזו טבעיות וסקרנות, אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי עושה את אותן קניות יחד עם שלושתם בסופר נניח….
וכמה חשוב לי שידעו שחסה וגזר ובמיה וכרובית – הם לא סתם מוצר מדף מתכלה… הם מחזור חיים שלם שכרוכה בו עבודה מאומצת של חלקאיי השדה, ואיזה מזל שיש את כל השפע העונתי האיכותי, האורגני והטעים הזה מרוכז במקום אחד – דבר שמעודד אותי לבשל מנות מורכבות יותר, בתדירות גבוהה יותר, להתרגל לעבוד עם חומרי גלם טובים יותר.אני קוראת למקום הזה ״עוגן״ – כי הוא נותן לי המון.  הוא מייצר עבורי הזדמנויות למידה בתחום שאני חוקרת ומיישמת בגינה הפרטית שלי – גידול ירקות אורגנים.
את המקום הזה שהוא כמו בית עבורי, הקימו שני אנשים שקרובים לליבי – גיל ונדב, שהם בערך בני אותו גיל שלי ושל טל… ויש להם 3 בנות מיוחדות – בדיוק בגילאים של הילדים שלנו. וברוחב לב נדיב ומרגש, הם חולקים איתי את הידע שלהם, עוזרים לי ונותנים לי המון השראה עבור הגינה הקטנה שלי. אנחנו מדברים המון של שתילות ופריחה של פרחי ירקות שונים. אנחנו מדברים על הנבטות ושימור זרעים. סיפור ההכרות שלי עם הפארמה קולטורה הוא אחד ששווה לספר…
לפני שנה וחצי בערך, ממש כשהתחלתי את ניסיונות הגידול הפרטיים שלי בגינה, העלתי לפייסבוק תמונה של ״התחלה של כרוב״, גיל שעקבה אחרי הפעילות שלי ברשת – שלחה לי מיד הודעה שלא מדובר בכרוב… אם כי בכרוב נוי,
עולם המושגים שלי בכל מה שקשור לגידולים וגינון היה כל כך צר וקטן שלא ידעתי בכלל מה זה אומר ״כרוב נוי״
גיל שלחה לי תמונה של עצמה ליד ערוגת הכרובים שהם מגדלים בשדה, והזמינה אותי לבא לבקר בפארמה קולטורה.בביקור הראשון שלי שם – בקושי יכולתי לדבר, בעיקר חייכתי ולא האמנתי שהקסם הזה מתרחש ממש פה במרכז הארץ, שילוב של כל כך הרבה אלמנטים שקשה לאגד אותם במקום אחד:
אנשים מדהימים
שדה פורח מלא כל טוב
חלקאות אורגנית משובחת
חנות מעוררת השראה מלאת ניחוחות של בישולים טעימים
המון המון שלווהמאז אותו ביקור, אני שם כל שבוע, אלא אם כן – יצאנו לטיול. אנחנו מקבלים כל כך הרבה מהמקום הזה, פירות וירקות בריאים וטעימים יותר, חוויות וזכרונות שנבנים משבוע לשבוע והופכים לשגרה שלנו, חברים טובים לחיים, מהפארמה קולטורה קיבלתי במתנה את מגש ההנבטות הראשון שלי, באביב קיבלתי מגיל שתיל עגבניות קטן שהניב לנו עשרות עגבניות במהלך כל הקיץ, ובהזדמנות אחרת – קיבלתי מגיל פרוסה דקה חתוכה של גזע עץ זית, עליו אני מגישה לחמים שאני אופה בבית.בחודשי הקיץ – אנחנו שם קצת יותר, פעם בשבוע, בימי רביעי – הפארמה קולטורה עורכים ארוע ערב שכל כולו כיף ואווירה טובה, זה נקרא ״בלילותה״ וזה שילוב של אנשים טובים, אוכל משובח, מוזיקה מעולה, אלכוהול איכותי והמון ילדים שמתרוצצים מבלי שההורים צריכים כל רגע להשגיח.אני יודעת שהילדים יזכרו את המקום הזה לנצח, זה אחד המקומות שבהם אמא כמעט תמיד מחייכת.

התקופה האחרונה

בתקופה האחרונה אנחנו גרים בבית חדש, כשהגענו לבחון את האפשרות לשכור אותו – טל נכנס מיד פנימה ועבר על החללים והחדרים השונים, ואילו אני – נמשכתי ישר לגינה ולמרחבים שיש לה להציע.
שנינו אישרנו את הבית.
הוא מבפנים ואני מבחוץ.
״נוכל לסדר פה חדר לילדים, ויש גם מקום לאורחים״ הוא אמר
״אוכל להקים פה גינת ירקות ענקית, יש פה הרבה עבודה, אבל אני לגמרי מוכנה!״
עשרה ימים אחרי שעברנו כבר הספקתי לעדר, לעקור ולגרף חלק מהדשא הסבוך שהקיף את הבית, מיקמתי את הגינה שלנו מתחת לעץ הרימון – כיוון דרום.לאט לאט שתלנו ועישבנו והתחלנו להשקות.
הילדים אוהבים את הגינה ואני נותנת להם להיות שותפים מלאים, הם משקים מתי שהם רוצים ועוזרים לי לשתול שתילים חדשים.
הם עוזרים לי לאסוף זרעים ולשמר אותם לעונות הבאות, הם עוזרים לי בהדליות של העגבניות.
לפעמים אני מסתכלת מבעד לחלון הגדול בסלון ורואה את לני משקה בצינור הצהוב, את ניב מסתובבת בין הצמחים השונים – מחפשת חיפושיות וזחלים, לפעמים אני רואה ראש חום קטן מבצבץ מבין מצמחים הגבוהים – זה תום, הוא מסייר ועוקב וחוקר במוחו הצעיר את ליבם של הצמחים.  בסוף החורף, אבא של טל הגיע ליומיים מאומצי עבודה כשבסיומם הוא הצליח להקים לנו חממה.
מילאנו אותה אדמה טובה לשתילה ושתלנו בה עגבניות ומלפפונים, פלפלים ותותים.
החממה הפכה להיות החדר האהוב עלינו בבית, בעיקר בשלהי ימי החורף – היא הייתה עמוסה במלפפונים ותותים.  למדתי לזהות מחזורי חיים שלמים בגינה והחממה, לפעמים אני מוצאת בחממה תות לא בשל ויודעת שעד הערב הוא יאדים לגמרי. אני ממתינה ולא ממהרת. נגשת כל שעתיים ושוב בודקת.ואז כשהרגע מושלם, אני מציעה לאחד הבנים לבקר בחממה.
ואז אני שומעת צעקות רמות של שמחה: ״אמא יש פה תות בשל לגמרי!!! בואי תראי אמא!! בואי״ בתחילת האביב הגינה כולה פרחה, היא הניבה לנו כל כך הרבה ירקות ועלים טריים וצבעים של פרחים יפים.
ליטל, חברתי הטובה, שהיא גם הצלמת שליוותה אותי במכופתרות – הצטרפה אלינו מידי פעם יחד עם הבן הקטן שלה וצילמה פה ושם קצת תמונות.  בתחילת האביב עץ התות שאליו אנחנו מגיעים בכל עונה התחיל לפרוח ולהבשיל פירות מתוקים, הלכנו לבקר אותו, ליטל ואני, 2 אמהות עם 4 ילדים קטנים.
כמו בכל שנה – גם השנה – סיפרתי לילדים שהעץ הוא נדיב, שהעץ אוהב ילדים.
אנחנו יודעים שהוא אוהב ילדים כי הוא מצמיח את הענפים שלו גם כלפי מעלה עבור הציפורים, וגם כלפי מטה עבור הילדים הצעירים.  הוא שולח זרועות ארוכות מלאות בפירות מתוקים – במיוחד לילדים הקטנים, שיהיה להם קל לקטוף בעצמם, שיוכלו לאכול בשמחה.
אני מלמדת אותם שמהעץ הזה רבים נהנים, שהוא לא רק שלנו, שאפשר ורצוי לאכול אבל גם חשוב להשאיר לאנשים אחרים שיבואו.
וכך במשך בערך שבועיים – באמצע האביב, כמו בכל שנה קודמת… אנחנו מידי יום מבקרים אותו, קוטפים, אוכלים ואומרים לו תודה.  בתחילת הקיץ סבא אלי בנה לנו לול תרנגולות, הבאנו 8 תרנגולות, חלקן מטילות וחלקן צעירות – ועברנו איתן תהליך של הסתגלות לביתן החדש.
אחרי שבועיים בהם הן שהו בלול ללא אפשרות יציאה, שיחררנו אותן בפעם הראשונה, זה היה קצת מפחיד.  חששנו שהן יברחו או יעלמו או יטרפו… אבל למדנו שהן מאוד חכמות וכבר רואות עצמן כלהקה.
כבר חודש שלם שהן חופשיות לגמרי בחצר שלנו, בלילה הן נכנסות לבד ללול, וביום הן יוצאות לבד ומשוטטות בגינה. הן חיות לצידה של הגינה ומקיפות אותנו באהבה רבה.
נכון… זה מקשה על מציאת הביצים, ואנחנו תמיד מחפשים ומוצאים ביצים במקומות של שגרתיים – אבל אצלנו בגינה הן באמת בחופש אמיתי.
הן מתרוצצות לכל עבר וקופצות על עצים, הן מתחפרות בחול ומנקרות לנו קצת בירקות הגינה.  לפני בערך 4 שנים אני וליטל יצאנו להרפתקאה בהולנד, נסענו לצלם שם את קטלוג הקיץ של מכופתרות – אני זוכרת כמה התרגשתי מהנופים היפים והירוקים של מדינת המישור הזו, אני זוכרת כמה הסתקרנתי מהגינות והבתים הפרטיים.
כמעט בכל מקום שהתארחנו בו הייתה גינה או חממה, בעלי הבית – עסקו בגידולים של פרחים וירקות ופירות, זה היה כמו פלא בשבילי, לא האמנתי שהתחביב הזה שייך לאומה שלמה, שוחחתי על זה הרבה עם המקומיים, למדתי להכיר מציאות ואורח חיים אחר ממה שהיה מוכר לי בארץ.
אני זוכרת שהצטלמתי בחממה באחד הבתים שהתארחנו בו, אני זוכרת שתוך כדי הצילומים בדקתי את ההנבטות ואת העציצים השונים, ניסיתי לזהות צמחים – זה היה לוקיישן מצויין לצילומים.  היום – לשמחתי הרבה, אלו חלקים גדולים ממני ומהחיים.
הדלועים שכל כך התלהבתי מהם שם בהולנד הרחוקה, הפכו להיות חלק משגרת חיי – הם גדלים אצלי בגינה, ואני קוטפת אותם מהאדמה, ומייבשת את הזרעים שלהם ואפילו שומרת לעונה הבאה.אני זוכרת שכבר בטיול הקצר הזה שארך בערך 4 ימים, חזרתי לאמרתי לליטלוש שלי ״הלוואי ויום אחד אצליח לחיות אורח חיים הולנדי שכזה, לעבוד במינונים נכונים יותר, לצאת יותר אל הטבע, לטייל, לגדל״
והיא – חברתי הטובה, חייכה ועודדה ולמרות שזה היה נראה כל כך רחוק ממנה אז, אני שמחה שצמצמתי את הפער – ופתאום זה הפך להיות כאן ועכשיו.
לפעמים אני וליטלוש יושבות בגינה ומדברות על התקופה ההיא שחווינו ביחד, את כל הצילומים, את כל הימים, את כל הדגמים – אנחנו כבר שנים עובדות יחד, ומידי פעם אנחנו נזכרות בהולנד ומחדדות אחת לשנייה שזו הייתה נקודה משמעותית בחיינו, שהיא הייתה אבן דרך חשובה עבור שתינו. הפוסט הזה מאפשר לי להסתכל על מה שפעם ראיתי ולא היה לי מושג איך בכלל אפשר ליישם – ולנסות לגלגל בראשי איך בעצם הצלחתי לצמצם את הפער הזה. הפוסט הזה מאפשר לי להגיד תודה כנה ואוהבת לחברה יקרה שחקוקה לי בנשמה, שבזכותה יש לי כל כך הרבה זכרונות יפים של עצמי בתקופות שונות של החיים, חברה שרק מול עדשת מצלמתה אני לא מסתתרת, ולא מרגישה חשופה, חברה שהיא בדיוק כמוני – רק פי אלף יותר טובה!!  ליטלוש שלי.

רשימת קריאה – ספרים הקשורים בהורות

בשנה וחצי האחרונות קראתי עשרות של ספרים בנושאים רבים ומגוונים,
ההעדפה הראשונית שלי היא תמיד לנסות ולהשאיל ספר מהספרייה המקומית שלנו, אבל אם יש משהו מסויים שאני מחפשת והוא לא בנמצא – אני נוהגת לחפש אותו באתר של ספרי היד שנייה ״סיפור חוזר״ – כל הספרים באתר נמכרים במחיר אחיד של 20 שקלים בלבד.

ריכזתי עבורכם רשימת קריאה בנושא הורות, מעניין לגלות שחלק מהספרים בני כמה עשרות שנים, וחלקם ממש חדשים.

אם הייתי צריכה להמליץ על ספר אחד בלבד, הייתי בלי צל של ספק – ממליצה על ״בלמידה מתמדת״ של ג׳ון הולט.
ג׳ון הולט נחשב לאבי תנועת החינוך החופשי, תנועה שבוחנת בביקורתיות את מוסדות הלימוד הקונבנציונלים ולמעשה מאפשרת להורים וילדים לעבור תהליכי חיים ולמידה רציפים ללא דרכי הקניית למידה מיוחדת או מסויימת ללימוד תכנים ספציפים.
מדהים לקרוא – ולגלות בבית בחיים עצמם שילדים באמת מתחילים ללמד את עצמם לזהות אותיות, לצרף אותם למילים – כל זמן שנותנים להם את האקלים הנוח לעשות זאת בקצב שלהם ללא לחץ וללא יוזמה מיוחדת מצד ההורים או המורים והגננים.
בעודי קוראת את הספר המרתק הזה, התבוננתי בשלושת ילדי הצעירים, ואני מאושרת שקראתי את הספר הזה בשלב כה מוקדם בחייהם, הקריאה בו נסכה בי המון בטחון לגבי הטבעיות שבלמידה, ושמה בעדיפות ראשונה את הרצון לשימור הסקרנות הטבעית על פני הרצון לדחוף ידע לילדים שלי – שאולי כרגע לא פנויים לידע הספציפי שאני רוצה להעניק להם (או המורה… או הגננת)

״הילדים על הגבעה״ הוא ספר שנכתב על ידי העיתונאי מייקל דיקנס אי שם בשנות השבעים, הספר עשה הדים רבים ברחבי העולם, הוא אפילו תורגם לעברית – אם כי מאוד קשה להשיגו בעברית. הספר מציג לעולם באופן עיתונאי אובייקטיבי משפחה בת 4 ילדים אשר חיה אי שם בכפר מבודד באנגליה. הורי המשפחה אשר דוגלים בחינוך מונטסורי גידלו כל אחד מילדיהם בחינוך ביתי אוהב, תומך ומעשיר עד לגיל 7-8 בערך, לאחר מכם שולבו הילדים במוסדות חינוך מקומיים כאשר ההורים ממשיכים ללוות את תהליכי הלמידה של ילדיהם. מריה, אם המשפחה, מאמינה שבגילאים הצעירים ההורה חייב להיות צמוד לילדיו וזאת על מנת לזהות ״חלונות״ שנפתחים בראשו של כל ילד, חלונות אשר מבקשים לקבל הצצה למידע מסויים, למידה ספונטנית רגעית כלשהי. על ידי זיהוי החלונות האלה, ומתן התשובות הנכונות, מקבל הילד הרך את המידע אליו הוא משתוקק – בדיוק בזמן שבו הוא רוצה בו, כל למעשה נטבע תהליך הלמידה של הילד בצורה משמעותית אשר מעוגנת בחיי היום יום ולא בצורה כפויה בבית הספר או בגן. הילדים של מריה קיבלו חשיפה גבוה לחיי היום יום של הוריהם, הם הלכו איתם לכל מקום ועל ידי כך למדו ונחשפו לעולם תוך כדי תיווך מתמיד של הוריהם ותוך רגישות גבוהה לחלונות הלמידה שלהם. הספר נכתב בזמן שלמשפחה היו 2 ילדים גדולים יחסית ועוד 2 ילדים צערים מאוד, הילדים הבוגרים יצאו גאונים כל אחד בתחומו בגיל צעיר מאוד. הבן הבכור הוא גאון מתמתיקה ואילו אחיו התפתח להיות פסנתרן בעל גאונות מוזיקלית. מעורר השראה לגלות כמה ליווי הורי, מלא באהבה, בתמיכה וברגישות – יכול לפתח ילדים הרבה מעבר למה שניתן לדמיין.
There’s No Such Thing as Bad Weather
את הספר הזה רכשתי להאזנה באמזון ספרים, האזנתי לו כשבוע ימים בהזדמנויות שונות, זה היה באחד מחודשי החורף. הספר דרבן אותי לצאת הילדים שלי לשחק בחוץ – אפילו כשגשום, אפילו כשהכל בוצי ומלא שלוליות… כי אם השוודים יכולים לשחק ולהתגלגל בשלג של חודש ינואר מבלי למצמץ… אז מה זה קצת גשם ישראלי? הספר מלמד הרבה על הבדלי הגישה הסקנדינבית בכל הנוגע לילדים ומשחקי חוץ בכל מזג אוויר, לעומת שאר מדינות המערב וארה״ב בעיקר… במקום שבו אפילו מסיבות יום הולדת באמצע פברואר הקפוא נערכות בחוץ, במקום שבו ילדים הולכים לבתי ספר שנמצאים ביער כל ימות השנה – ישנה אפשרות להצצה חטופה ודמיון נעים. ולאמיצים שבנינו – יש אפשרות גם קצת ליישם. פרקים שלמים בספר מוקדשים לאופן שבו משחקי חוץ וחיים באוויר הפתוח תורמים לבריאות וההתפתחות הנפשית והפיזית של הילדים שלנו (וגם שלנו המבוגרים), ישנו גם פרק שלם שעושה אינטגרציה יפה מאוד בין נושא משחקי החוץ והתרומה שלהם לילדים בעלי צרכים מיוחדים, הפרעות קשב וריכוז, איפרקטיביות ועוד. ספר מאוד מעשיר ומעורר השראה!

“עקרון הרצף”, את הספר הזה קראתי כשניב הייתה בח 5 חודשים, שמחתי כל כך על הקריאה בו, ובמקביל התעצבתי שלא קראתי אותו בתקופה שתום ולני היו קטנטנים או אפילו תינוקות. ג׳ין לידלוף היא חוקרת אנתרופולוגית שבסוף שנות השבעים, הזדמן לה להגיע ולחקור קבוצות שבטים ילדים באמזונס, שבטים שהתרבות המערבית וההורות המערבית זרה להם. דרך התבוננות שארכה כשנתיים, זיהתה ג׳ין אצל הילדים – מערכת גידול ילדים שבבסיסה מקיימת רצף אנושי ברור ומדוייק שכל תכליתו היא לשמור על נפש העובר-ילד-מתבגר-אדם בוגר מאושרת וחופשייה. הרעיון הוא שיש לשמר את הרצף הטבעי של העובר גם בזמן הלידה, גם בימים הראשונים, ולאט לאט לחשוף אותו לעולם ולשאר החושים שמתפתחים אט אט לאחר הלידה, לשמור על רצף שמתאים את עצמו כל פעם קצת יותר עבור הילד שגדל. הספר פורסם בתחילת שנות השמונים ועורר סערה גדולה לצד קבלה גדולה במערב. הצד המבקר את הספר מעלה את הדיסוננסים שקיימים בין התרבות השבטית נטולת השפעות המערב לבין תרבות המערב הקפילטיסית בה בדרך כלל שני ההורים מתמודדים עם לחצים גדולים לצד ההורות שלהם – דבר שאינו מאפשר ליישם אורח חיים בעל רצף מאושר תמידי. עבורי היה זה ספר פוקח עיניים, הבנתי את החשיבות של נשיאת תינוקות ואפילו ילדים צעירים על הידיים, הבנתי את החשיבות של לינה משותפת וכמה היא טבעית ונכונה לאם ולתינוק (לשמחתי הרבה אבות היום מצדדים בלינה משותפת, תודה רבה לטל שלי שהבין את החשיבות ועזר לזה לקרות), הבנתי את החשיבות של כל כך הרבה דברים שנראו לי טבעיים ופתאום הבנתי שיש תרבויות שלמות שחיות כמו שאני רוצה לחיות, ולא לפי תכתיבי המערב הנוקשים והקפדניים בכל הנוגע לגידול ילדים. הרבה חלקים מהספר הזה יושמו כבר בילד הראשון שלי מבלי שעדיין קראתי אותו, אבל עם ניב (ילדתי השלישית) היישום היה הרבה יותר רחב, למען האמת, חלק מהדברים יישמתי אפילו על ילדי הבוגרים – וכך, תום, שהיה כבר בן 5… זכה שוב לעלות על הידיים שלי מתי שרק רצה וזו רק דוגמה אחת קטנה.
“נפש הילד” הוא ספר שנכתב בשנות ה-50 על ידי הפסיכולות משה וולף, תלמידו של זיגמונד פרויד. השילוב בין ילדים-פסיכולוגיה וחינוך, הוא שילוב מרתק. הספר סוקר למעשה תקופות שונות בתקופת התינוקות והילדות ונותן עליהן דגשים הן בהסתכלות והמחקר הפסיכולוגי והן בדרכי החינוך המקובלות וההשפעות שלהן על נפשו של הרך המתעצב להיות אדם בוגר. הספר מלווה את התקופות שכל הורה מכיר, משלבי היניקה, שלבי הגמילה, התפתחותו הרוחנית והמוסרית של הילד, ישנו גם פרק שלם על עונשים בחינוך. מדהים לגלות שלמרות שהספר נכתב לפני כ-70 שנים… הרבה הורים עדיין משתמשים בשיטות שכבר אז נראו מיושנות והוצגו באור ביקורתי. ספר מרתק! מומלץ מאוד!
בפרקים הראשונים של הספר ״ילדות מאושרת״ מאגד המחבר מספר רב של מחקרים אשר מוכיחים כי אנשים בעלי תפיסת עולם פסימית הם אנשים בעלי נטייה ברורה יותר ומובהקת לחלות במחלות קשות מאוד, על פני אנשים בעלי תפיסת עולם אופטימית. זו התחלה מאוד דרמטית – אבל היא מאפשרת הצצה לעתיד שלנו כחברה ולאן אנחנו רוצים להוביל את עצמו. הספר נותן כלים מעשיים פשוטים מאוד על מנת לבחון מי אנחנו? אנשים בעלי תפיסת עולם פסימית או תפיסת עולם אופטימית? וכמובן מי הם הילדים שלנו. אותם כלים מאפשר לא רק את האבחון האישי הזה, אלה גם ניתנים בו כלים מעשיים שמאפשרים לנו בבית הפרטי שלנו, לייצר שינויים גדולים. דרך שפה מדוייקת, דרך התנהגות מודעת, אפשר לגרום לילדים ולמבוגרים – לשנות את תפיסת עולמם מפסימית, לפסימית פחות – או אפילו אופטימית, ובכך… להוריד באופן משמעותי את החוויה השלילית שלהם בהרבה הזדמנויות ספונטניות שמתרחשות ביום יום, ואפילו להוריד באופן משמעותי את הסיכוי שלהם לגדול להיות מבוגרים פסימים בעלי נטייה למחלות לב שונות ומחלות קשות אחרות.
את המושג ״ילדי האינדיגו״ שמעתי לראשונה לפני שנתיים בערך, הקווים היו מאוד כלליים ולא ממש היה לי זמן להתעמק במושג.
ילדי האינדיגו הם הילדים החדשים ששונים קצת מהילדים שהיו פה לפני 100-200 שנים ואחורה. הם מגיעים עם רגישויות גבוהות יותר מצד אחד ואיכויות תבונתיות חריפות מין הצד האחר – מעל ראשם של רוב ילדי האינדיגו מתנפנף לו דגל ״הפרעות הקשב והריכוז״ שכל כך קל לנפנף בו היום. הם מוכשרים מאוד, אנרגטיים מאוד, בעלי יכולות ביטוי גבוהות מהרגיל, והדבר הכי חשוב הוא – לדבר אליהם בגובה העיניים ולרתום אותם ללמידה וחיים מאוזנים.
את הספר הזה איגדו 2 חוקרים (אחד מהם הא המתקשר הידוע והמוכר לי קרול הידוע כקריון) במהלך מחקרים אחרים שלהם, הם נתקלו במושג ״ילדי האינדיגו״ מספר פעמים, והחליטו בסופו של דבר שחשוב להפיץ את המושג הזה לאוכלוסיה הרחבה. הם איגדו מכתבים ומאמרים של הורים, מחנכים, מחנכות, רופאים, פסיכולוגים וגננות לכדי אסופה אחת גדולה אשר מתארת את הקווים המשיקים של אותם ילדים.
ספר מרתק, מומלץ לכל הורה שהילד שלו ״קצת אחר״ – ״קצת חכם מידי״ – ״קצת יצירתי מידי״ – ״קצת רגיש מידי״ – ״קצת מפריע מידי״
אולי בסוף תגלו שההגדרה היחידה שאתם מוכנים לקבל היא – שיש לכם ילד אינדיגו בבית.
לי יש אחד כזה – והוא אוצר גדול!
“המשפחה החופשית” הוא ספרם של שני הורים אשר גידלנו 7 ילדים החל מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, על פי עקרונות של חופש מירבי ותקשורת רציפה כבר משלב הלידה של כל אחד מילדיהם, זהו למעשה יומן מסע שמתאר 5 מתוך הלידות שהם חוו כהורים (לידה ראשונה נוראית בבית חולים, לידה שנייה טובה יותר בבית חולים וכל השאר לידות בית טבעיות וללא התערבויות). בספר הם מתארים את המסע שלהם כהורים לילדות צעירות שגדלו והתחנכו באופן שונה משאר הסביבה שלהן, בבסיס האמונה שלהם כהורים עומדים איתנים עיקרונות האהבה ללא תנאי ועקרון האמון בילד. ספר נהדר שמעורר הרבה רגשות, במיוחד אצל הורים לילדים צעירים שנמצאים בשלבים כל כך קריטיים וכל כך דינמיים בחיים.

הספר הזה קפץ אלי ממדף הספרים בספרייה המקומית שלנו, ואני מודה על כל עמוד שנכתב בו.
כמו הרבה מהספרים הקודמים שהמלצתי עליהם – גם הספר הזה: “בית ההורים והשפעתו על הישגי הילד״ הוא ספר ישן יחסית. הוא נכתב לפני כמה עשרות טובות של שנים, ומרתק לגלות כמה אנחנו אומנם מתקדמים בתפיסות שלנו בנוגע למה שמערכת החינוך צריכה לעשות, אולם עדיין מפגרים היישום התפיסות האלה.
הספר הזה הוא ספר נהדר לכל הורה שהילד שלו נמצא בשלב טרום בית ספר, או תחילתו של בית הספר.
הספר עוזר להבין איך ילדים רוכשים מיומנויות של למידה עם וללא הקנייה מסודרת, הספר מדגיש רבות את נושא האקלים שיש לייצר בבית על מנת שלילד יהיו מרחבי למידה יעילים הן פיזיים ובעיקר רגשיים.
ספר מצויין!
The Danish way of parenting נכתב בעיקרו של ידי אמא אמריקאית אשר נישאה לבחור דני. השניים בחרו לגדל את ילדיהם בדנמרק, ולאותה אמא – היו אין ספר הזדמנויות להתבונן מהצד לתהות ולהבין כמה הגישה הדנית (והסקנדינבית בכלל) לגידול ילדים, שונה מהגישה האמריקאית. האומה הדנית מוכרת כבר מזה 40 שנים כאומה המאושרת ביותר בעולם, מחקרים חוזרים ונשנים שנעשים בנושא מדד האושר – מובילים תמיד אל הדנים. הספר סוקר את הפרקטיקה היום יומית בכל הקשור לגידול ילדים בדמנרק ומגלה לנו שבאמצעות יצירת אקלים נעים, תקשורת רציפה בין הורים לילדים, כבוד הדדי, שעות משחק מרובות ועוד – הדנים מצליחים לגדל שוב ושוב… דורות של ילדים מאושרים. ספר נהדר!
אפרת לקט, ״אמא מאמנת״, מאגדת בספר איכותי ומלא עניין כל כך הרבה נושאים יום יומיים הקשורים להורות הנוכחית והמאתגרת שחווים רובנו, לצד שיטות קלות ליישום בתוך המשפחות הגרעיניות שלנו. אפרת, כותבת בגובה העיניים ומהלב, חוקרת את נושא חינוך וגידול הילדים (או כמו שהיא קוראת לזה – ״אימון הילדים שלנו״) כבר למעלה מ-10 שנים, נשענת בצורה טבעית על השיטה המונטסורית שעיקרה הוא מתן הזדמנויות למידה חוויתית לילדים, תוך שמירה על רצף של חוויות עצמאות וביטוי עצמי גבוה. אפרת שוזרת בגישה במגובשת שלה גם הרבה אלמנטים מתוך הפסיכולוגיה החיובית, מי שקרא את הפוסט שלי מתחילתו… יוכל לזהות איך ספרים שונים, וגישות חופפות – מקבלים פתאום אסופה נהדרת, פרקטית ואיכותית. הספר מאפשר לבחון את הדינמיקה שלנו בבית מול הילדים בזמן הווה, לחקור את מה העבר ההורי שלנו ולנסות לדמיין את הנתיבים העתידיים אליהם אנחנו רוצים להוליך את עצמנו, את הילדים שלנו, ואת הקשר בין שניהם. מסוג הספרים שכדאי להשאיר בבית ולחזור אליו מידי פעם כשעולה הצורך.

אם הגעתם עד פה – אז אני אגלה לכם שבעוד שבועיים וחצי יערך אצלי בגינה מפגש תחת הכותרת: שיחה בגינה.
את הבלוג פתחתי לפני כשנה וחצי מתוך מקום מאוד אישי – הרבה קוראים ביקשנו ממני לקיים מפגשים על מנת שנוכל להפגש ולשוחח על נושאים שעולים פה בבלוג, אז אני שמחה להזמין אתכם למפגש בנושא בחירות חיים אמיצות, בו אספר על השינויים הגדולים שאנחנו עברנו כמשפחה והשינויים שאני עברתי באופן אישי, אדבר גם על הבחירה לחיות חיים יותר מנימליסטים מבחינה צרכנית.
המפגש יתקיים ביום שישי 29.6 בין השעות 9:30 -11:00 במושב קדימה.
עלות המפגש היא 80 שקלים למשתתף כאשר מחצית מההכנסות יועברו לטובת מילגת חוגים לילד שזקוק לכך בשנת הלימודים הבאה.
מספר המקומות מוגבל היות והמפגש יתקיים אצלי בבית ובגינה.
מי שמעוניין או מעוניינת להרשם, נא לכתוב לי למייל – [email protected]

מלתחת הקיץ המצומצמת שלי

זו העונה השנייה שבה אני בוחרת לחיות עם מלתחת בגדים מצומצמת למדי, את עונות הסתיו והחורף – העברתי עם 42 פריטים בארון, ואת עונות האביב והקיץ – אני מתכוונת להעביר עם מספר דומה של פריטים.
מלתחת הבגדים שלי תלויה על סטנד אחד בעל מוט מתכת ארוך, עליו מצויות כל אופציות הלבוש שלי.
זה מתחיל בג׳ינסים רגילים ליום יום, טישרטים שאני ואוהבת, חולצות אריג שדורשות גיהוץ מתמיד, שמלות שמתאימות ליום יום או לערב, ואפילו כמה פריטים לערבים קצת יותר קרירים או למקומות סגורים וממוזגים.

אני מרגישה שרוב הבגדים שיש אצלי במלתחה כרגע – הם כאלה שמאפשרים לי ביטוי עצמי גבוה מאוד ולא רק פונקציונליות של לבישה. קראתי פעם משפט מאוד יפה שמישהו אמר וזה השפיע עלי מאוד זה הולך בערך ככה: ״יש לי את אוסף הצדפים הכי גדול בעולם, בכל חוף שאני מגיע אליו, אני בוחר לי את הצדפים היפים מכולם, אני אוסף את כולם אל עצמי, מטמיע אותם בעומק ליבי ומשאיר אותם על החוף, הם שלי – אני נהנה מהם, אני פשוט מבין שאני לא חייב שיהיו אצלי פיזית״ – המשפט הזה גרם לי להתאהב עוד יותר בבגדים שיש בחנויות, להעריך אותם מאוד, לבדוק אותם, למשש אותם – וזהו… אני באמת לא חייבת להיות הבעלים שלהם. אני יודעת להנות מהם גם כשהם רק מוצגים בחלון הראווה, אני יודעת להתפעל מהם כשהם על מישהי אחרת, אני לא חייבת אותם עלי, זה אפילו שחרר אותי מתחושה שמלווה לפעמים את כולנו ״אוף.. זה כל כך יפה, אני כל כך רוצה את זה, אבל זה יקר לי מידי כרגע״  או ״אני ממש רוצה את זה, אבל הארון שלי מפוצץ… מתי אלבש את זה??״
הסוד הוא – להרכיב מלתחה שיש בה אך ורק פריטים שאוהבים, כך יוצא שכל בחירה – היא טובה ואפילו מצויינת.
אני לא אכתוב פה על שילובי בגדים ועל איך מתאימים פריט כזה לאחר, אני חושבת שזה המון עניין של ניסיון וטעם אישי, אני כן ארצה לכתוב קצת על הרקע שהוביל אותי לשנות את המלתחה שלי ולצמצם אותה – מכמה מאות של פריטים, לכמה עשרות בודדים.

כמו רוב האנשים שחיים סביבי, גם אני הייתי צרכנית נהדרת של תעשיית האופנה רוב חיי הבוגרים, במקביל לזה – הייתי גם יצרנית בתעשיית האופנה.
במשך 6 שנים עיצבתי וייצרתי קולקציות רבות ומספר רב מאוד של פריטים נמכרו דרך המותג שהקמתי.
זה היה כיף גדול, היה בזה הרבה עניין ויצירה, אבל לצד ההנאה – הלך וגבר דיסוננס גדול.

כל קולקציה שעיצבתי הייתה ״הכי יפה והכי מוצלחת שעיצבתי עד כה״ – והמסרים שהעברתי, היו זהים למסרים שקיבלתי אני עצמי מתעשיית האופנה ומהמפרסמים בה…
״החצאית הכי יפה״
״השמלה הכי מושלמת״
״החולצה שאת חייבת״

אבל… האם זו באמת החצאית הכי יפה? והשמלה הכי מושלמת? והאם באמת את החולצה הזו אני ממש ממש חייבת?

לפני 150 שנים, לאדם ממוצע בעולם ה״מערבי״ היו בארון כ-8 פריטי לבוש בממוצע, היום יש לאדם ממוצע קרוב ל-400 פריטים (כולל הלבשה תחתונה, גרביים, בגדים, הנעלה, תיקים ועוד)
אז בעולם שבו אנשים צורכים בגדים ופרטי לבוש,
בעולם שבו תעשיית האופנה היא התעשייה הגדולה והרחבה ביותר, בעלת ההשפעות החזקות ביותר על כדור הארץ,
כנראה שכל מותג… שכל מעצב… שכל מפרסם… ידו קצת קלה על ההדק בנוגע למסרים שהוא מעביר.
כי בנינו זו ממש לא החצאית הכי יפה, ובטח לא השמלה הכי מושלמת, ואת החולצה הזו – אני ממש ממש ממש לא חייבת.

בעולם שבו המגוון הוא אינסופי, המושג New Arrivals מתחדש בחנויות על בסיס שבועי ולפעמים אפילו יומי (!!!) -כוחות השוק עושים הכל על מנת שנמשיך לצרוך וצרוך, לקנות וקנות והתאבון הצרכני הלא מבוקר שלנו לא באמת יכול לדעת שובע. זה מין לופ אין סופי כזה שבו תמיד יהיה משהו חדש – תמיד יהיה מי שידאג לעדכן אותנו בכך – וזה תמיד יעורר אותנו לפעולה אחת – קנייה של מוצר חדש, זה חלק מהתרבות שנכפתה עלינו, התרבות אליה נולדנו ועליה רובנו לא מערערים באמת, זה חלק ממה שלימדו אותנו, זה חלק מהחיים עבור כל מי שבוחר לחיות ״על הנתיב המהיר״.
ומיד אחרי שנקנה את החצאית הכי יפה – תהיה יפה כמוה או יפה ממנה, ממש מעבר לפינה, וכך הלאה וכך הלאה.

אז מה בעצם אנחנו קונים פה?
בגדים שהם כסות לכסות את גופינו?
תדמית שאמורה לחזק את מי שאנחנו מאמינים שאנחנו? אפשר לעצור ולחשוב על זה לעומק רגע?

אני מאוד אוהבת בגדים, אני גם יודעת להעריך את היופי שלהם, את האיכות והערך שהם נותנים לאדם הלובש אותם בכבוד – אני פשוט… לא חייבת את כל הבגדים היפים האלה אצלי בארון.
ואם ארחיב קצת יותר את הנושא הזה, שמאוד קרוב לליבי: כמות הבגדים שיש היום לאדם ממוצע, דורשת ארון גדול במיוחד, ועבור משפחה של 4-5 נפשות, 4-5 ארונות כאלה… הם כבר חדר של ממש, הם מטרים נוספים בבתים שאנחנו קונים או בונים (לרוב במשכנתא עם ריבית לעוד הרבה שנים קדימה).

אז בעצם – אנחנו לא רק קונים בגדים יפים, אנחנו גם מאחסנים אותם בבית, ועלות הקנייה של הבגדים – היא רק ההתחלה של ההוצאה המתמשכת… כי הרבה בגדים… זה הרבה אחסון.. והרבה אחסון… זה חללים יותר גדולים… וחללים יותר גדולים זו גם הוצאה מיידית וברורה (קניית בית עם יותר חדרים או השכרתו) וגם הוצאה מתמשכת בצורה של מיסים וארנונה.

בתהליך שארך כשבועיים, סיננתי, מיינתי, העברתי, מסרתי, מכרתי ותרמתי כ-80% מתכולת הארון שלי.
נותרתי רק עם פריטים שעושים לי שמח בעיניים וכיף בלב.

אחרי שסיימתי את תהליך המיון הזה, גיליתי שקל לי יותר לעשות השלמות, לבדוק מה בדיוק חסר לי – אילו פריטים ספציפים אני מרגישה שחסרים לי על מנת שהמלתחה תשרת אותי טוב יותר.
ומשם המשכתי, לרכישות מדוייקות יותר, נכונות יותר, בעלות ראייה רחבה יותר. בעדיפות ראשונה – אחפש את הפריטים שחסרים לי בחנויות יד שנייה ובחנויות הביגודית של רשת ויצ״ו, אני חושבת שחשוב לעשות שימוש חוזר במשאבים ומוצרים שכבר קיימים – על פני קנייה של מוצרים חדשים אשר מעודדת ייצור המוני וניצול משאבים של כדור הארץ. חשבתם פעם בכמה מים צריך להשתמש על מנת לייצר מספיק כותנה בשביל לתפור חולצה אחת?

אז מה יש אצלי במלתחת הקיץ?

16 חולצות וטופים שונים, חלק נרכשו חדשות לפני כמה עונות, חלק קיבלתי מחברות, וחלק מחנויות יד שנייה. אני מרגישה שהמבחר מגוון ומאפשר לי גם להתלבש כמו שאני אוהבת ביום יום ובשגרה, וגם ליצור לוקים שיותר מתאימים לערב.

בגזרת המכנסיים והחלקים התחתונים, אני מודה שחסרים עוד בערך 2-3 מכנסיים קצרים בכדי להגיע למלתחה מגוונת יותר. אני אחפש אותם לאט לאט בחנויות יד שנייה ורק אם לא תהיה ברירה ולא אמצא… אשקול להגיע לחנות רגילה.

ג׳קט ג׳ינס מושלם שמלווה אותי כבר 3 עונות, צמוד ומחמיא. עליונית תפורה מבד רך ונשפך בגזרה ישרה, ועליונית סרוגה שחורה נהדרת של גאפ שרכשתי בחנות יד שנייה.

השמלות שבחרתי משמשות אותי גם ליום יום וגם לערב, 3 מהשמלות הגיעו אלי במתנה דרך חברות שמבחינתן – מיצו את הבגד. עבורי אלו היו אוצרות של ממש.

אני מזמינה אתכם לבחון מחדש את מערכת היחסים שלכם עם הארון שלכם, עם הבגדים שלכם, עם ההוצאות השוטפות שלכם, עם המסרים שמגיעים אליכם. ואולי להחליט לפעול אחרת.

זו אגב, הייתה מלתחת החורף שלי.