ארכיון הקטגוריה: כללי

התקופה האחרונה

בתקופה האחרונה אנחנו גרים בבית חדש, כשהגענו לבחון את האפשרות לשכור אותו – טל נכנס מיד פנימה ועבר על החללים והחדרים השונים, ואילו אני – נמשכתי ישר לגינה ולמרחבים שיש לה להציע.
שנינו אישרנו את הבית.
הוא מבפנים ואני מבחוץ.
״נוכל לסדר פה חדר לילדים, ויש גם מקום לאורחים״ הוא אמר
״אוכל להקים פה גינת ירקות ענקית, יש פה הרבה עבודה, אבל אני לגמרי מוכנה!״
עשרה ימים אחרי שעברנו כבר הספקתי לעדר, לעקור ולגרף חלק מהדשא הסבוך שהקיף את הבית, מיקמתי את הגינה שלנו מתחת לעץ הרימון – כיוון דרום.לאט לאט שתלנו ועישבנו והתחלנו להשקות.
הילדים אוהבים את הגינה ואני נותנת להם להיות שותפים מלאים, הם משקים מתי שהם רוצים ועוזרים לי לשתול שתילים חדשים.
הם עוזרים לי לאסוף זרעים ולשמר אותם לעונות הבאות, הם עוזרים לי בהדליות של העגבניות.
לפעמים אני מסתכלת מבעד לחלון הגדול בסלון ורואה את לני משקה בצינור הצהוב, את ניב מסתובבת בין הצמחים השונים – מחפשת חיפושיות וזחלים, לפעמים אני רואה ראש חום קטן מבצבץ מבין מצמחים הגבוהים – זה תום, הוא מסייר ועוקב וחוקר במוחו הצעיר את ליבם של הצמחים.  בסוף החורף, אבא של טל הגיע ליומיים מאומצי עבודה כשבסיומם הוא הצליח להקים לנו חממה.
מילאנו אותה אדמה טובה לשתילה ושתלנו בה עגבניות ומלפפונים, פלפלים ותותים.
החממה הפכה להיות החדר האהוב עלינו בבית, בעיקר בשלהי ימי החורף – היא הייתה עמוסה במלפפונים ותותים.  למדתי לזהות מחזורי חיים שלמים בגינה והחממה, לפעמים אני מוצאת בחממה תות לא בשל ויודעת שעד הערב הוא יאדים לגמרי. אני ממתינה ולא ממהרת. נגשת כל שעתיים ושוב בודקת.ואז כשהרגע מושלם, אני מציעה לאחד הבנים לבקר בחממה.
ואז אני שומעת צעקות רמות של שמחה: ״אמא יש פה תות בשל לגמרי!!! בואי תראי אמא!! בואי״ בתחילת האביב הגינה כולה פרחה, היא הניבה לנו כל כך הרבה ירקות ועלים טריים וצבעים של פרחים יפים.
ליטל, חברתי הטובה, שהיא גם הצלמת שליוותה אותי במכופתרות – הצטרפה אלינו מידי פעם יחד עם הבן הקטן שלה וצילמה פה ושם קצת תמונות.  בתחילת האביב עץ התות שאליו אנחנו מגיעים בכל עונה התחיל לפרוח ולהבשיל פירות מתוקים, הלכנו לבקר אותו, ליטל ואני, 2 אמהות עם 4 ילדים קטנים.
כמו בכל שנה – גם השנה – סיפרתי לילדים שהעץ הוא נדיב, שהעץ אוהב ילדים.
אנחנו יודעים שהוא אוהב ילדים כי הוא מצמיח את הענפים שלו גם כלפי מעלה עבור הציפורים, וגם כלפי מטה עבור הילדים הצעירים.  הוא שולח זרועות ארוכות מלאות בפירות מתוקים – במיוחד לילדים הקטנים, שיהיה להם קל לקטוף בעצמם, שיוכלו לאכול בשמחה.
אני מלמדת אותם שמהעץ הזה רבים נהנים, שהוא לא רק שלנו, שאפשר ורצוי לאכול אבל גם חשוב להשאיר לאנשים אחרים שיבואו.
וכך במשך בערך שבועיים – באמצע האביב, כמו בכל שנה קודמת… אנחנו מידי יום מבקרים אותו, קוטפים, אוכלים ואומרים לו תודה.  בתחילת הקיץ סבא אלי בנה לנו לול תרנגולות, הבאנו 8 תרנגולות, חלקן מטילות וחלקן צעירות – ועברנו איתן תהליך של הסתגלות לביתן החדש.
אחרי שבועיים בהם הן שהו בלול ללא אפשרות יציאה, שיחררנו אותן בפעם הראשונה, זה היה קצת מפחיד.  חששנו שהן יברחו או יעלמו או יטרפו… אבל למדנו שהן מאוד חכמות וכבר רואות עצמן כלהקה.
כבר חודש שלם שהן חופשיות לגמרי בחצר שלנו, בלילה הן נכנסות לבד ללול, וביום הן יוצאות לבד ומשוטטות בגינה. הן חיות לצידה של הגינה ומקיפות אותנו באהבה רבה.
נכון… זה מקשה על מציאת הביצים, ואנחנו תמיד מחפשים ומוצאים ביצים במקומות של שגרתיים – אבל אצלנו בגינה הן באמת בחופש אמיתי.
הן מתרוצצות לכל עבר וקופצות על עצים, הן מתחפרות בחול ומנקרות לנו קצת בירקות הגינה.  לפני בערך 4 שנים אני וליטל יצאנו להרפתקאה בהולנד, נסענו לצלם שם את קטלוג הקיץ של מכופתרות – אני זוכרת כמה התרגשתי מהנופים היפים והירוקים של מדינת המישור הזו, אני זוכרת כמה הסתקרנתי מהגינות והבתים הפרטיים.
כמעט בכל מקום שהתארחנו בו הייתה גינה או חממה, בעלי הבית – עסקו בגידולים של פרחים וירקות ופירות, זה היה כמו פלא בשבילי, לא האמנתי שהתחביב הזה שייך לאומה שלמה, שוחחתי על זה הרבה עם המקומיים, למדתי להכיר מציאות ואורח חיים אחר ממה שהיה מוכר לי בארץ.
אני זוכרת שהצטלמתי בחממה באחד הבתים שהתארחנו בו, אני זוכרת שתוך כדי הצילומים בדקתי את ההנבטות ואת העציצים השונים, ניסיתי לזהות צמחים – זה היה לוקיישן מצויין לצילומים.  היום – לשמחתי הרבה, אלו חלקים גדולים ממני ומהחיים.
הדלועים שכל כך התלהבתי מהם שם בהולנד הרחוקה, הפכו להיות חלק משגרת חיי – הם גדלים אצלי בגינה, ואני קוטפת אותם מהאדמה, ומייבשת את הזרעים שלהם ואפילו שומרת לעונה הבאה.אני זוכרת שכבר בטיול הקצר הזה שארך בערך 4 ימים, חזרתי לאמרתי לליטלוש שלי ״הלוואי ויום אחד אצליח לחיות אורח חיים הולנדי שכזה, לעבוד במינונים נכונים יותר, לצאת יותר אל הטבע, לטייל, לגדל״
והיא – חברתי הטובה, חייכה ועודדה ולמרות שזה היה נראה כל כך רחוק ממנה אז, אני שמחה שצמצמתי את הפער – ופתאום זה הפך להיות כאן ועכשיו.
לפעמים אני וליטלוש יושבות בגינה ומדברות על התקופה ההיא שחווינו ביחד, את כל הצילומים, את כל הימים, את כל הדגמים – אנחנו כבר שנים עובדות יחד, ומידי פעם אנחנו נזכרות בהולנד ומחדדות אחת לשנייה שזו הייתה נקודה משמעותית בחיינו, שהיא הייתה אבן דרך חשובה עבור שתינו. הפוסט הזה מאפשר לי להסתכל על מה שפעם ראיתי ולא היה לי מושג איך בכלל אפשר ליישם – ולנסות לגלגל בראשי איך בעצם הצלחתי לצמצם את הפער הזה. הפוסט הזה מאפשר לי להגיד תודה כנה ואוהבת לחברה יקרה שחקוקה לי בנשמה, שבזכותה יש לי כל כך הרבה זכרונות יפים של עצמי בתקופות שונות של החיים, חברה שרק מול עדשת מצלמתה אני לא מסתתרת, ולא מרגישה חשופה, חברה שהיא בדיוק כמוני – רק פי אלף יותר טובה!!  ליטלוש שלי.

רשימת קריאה – ספרים הקשורים בהורות

בשנה וחצי האחרונות קראתי עשרות של ספרים בנושאים רבים ומגוונים,
ההעדפה הראשונית שלי היא תמיד לנסות ולהשאיל ספר מהספרייה המקומית שלנו, אבל אם יש משהו מסויים שאני מחפשת והוא לא בנמצא – אני נוהגת לחפש אותו באתר של ספרי היד שנייה ״סיפור חוזר״ – כל הספרים באתר נמכרים במחיר אחיד של 20 שקלים בלבד.

ריכזתי עבורכם רשימת קריאה בנושא הורות, מעניין לגלות שחלק מהספרים בני כמה עשרות שנים, וחלקם ממש חדשים.

אם הייתי צריכה להמליץ על ספר אחד בלבד, הייתי בלי צל של ספק – ממליצה על ״בלמידה מתמדת״ של ג׳ון הולט.
ג׳ון הולט נחשב לאבי תנועת החינוך החופשי, תנועה שבוחנת בביקורתיות את מוסדות הלימוד הקונבנציונלים ולמעשה מאפשרת להורים וילדים לעבור תהליכי חיים ולמידה רציפים ללא דרכי הקניית למידה מיוחדת או מסויימת ללימוד תכנים ספציפים.
מדהים לקרוא – ולגלות בבית בחיים עצמם שילדים באמת מתחילים ללמד את עצמם לזהות אותיות, לצרף אותם למילים – כל זמן שנותנים להם את האקלים הנוח לעשות זאת בקצב שלהם ללא לחץ וללא יוזמה מיוחדת מצד ההורים או המורים והגננים.
בעודי קוראת את הספר המרתק הזה, התבוננתי בשלושת ילדי הצעירים, ואני מאושרת שקראתי את הספר הזה בשלב כה מוקדם בחייהם, הקריאה בו נסכה בי המון בטחון לגבי הטבעיות שבלמידה, ושמה בעדיפות ראשונה את הרצון לשימור הסקרנות הטבעית על פני הרצון לדחוף ידע לילדים שלי – שאולי כרגע לא פנויים לידע הספציפי שאני רוצה להעניק להם (או המורה… או הגננת)

״הילדים על הגבעה״ הוא ספר שנכתב על ידי העיתונאי מייקל דיקנס אי שם בשנות השבעים, הספר עשה הדים רבים ברחבי העולם, הוא אפילו תורגם לעברית – אם כי מאוד קשה להשיגו בעברית. הספר מציג לעולם באופן עיתונאי אובייקטיבי משפחה בת 4 ילדים אשר חיה אי שם בכפר מבודד באנגליה. הורי המשפחה אשר דוגלים בחינוך מונטסורי גידלו כל אחד מילדיהם בחינוך ביתי אוהב, תומך ומעשיר עד לגיל 7-8 בערך, לאחר מכם שולבו הילדים במוסדות חינוך מקומיים כאשר ההורים ממשיכים ללוות את תהליכי הלמידה של ילדיהם. מריה, אם המשפחה, מאמינה שבגילאים הצעירים ההורה חייב להיות צמוד לילדיו וזאת על מנת לזהות ״חלונות״ שנפתחים בראשו של כל ילד, חלונות אשר מבקשים לקבל הצצה למידע מסויים, למידה ספונטנית רגעית כלשהי. על ידי זיהוי החלונות האלה, ומתן התשובות הנכונות, מקבל הילד הרך את המידע אליו הוא משתוקק – בדיוק בזמן שבו הוא רוצה בו, כל למעשה נטבע תהליך הלמידה של הילד בצורה משמעותית אשר מעוגנת בחיי היום יום ולא בצורה כפויה בבית הספר או בגן. הילדים של מריה קיבלו חשיפה גבוה לחיי היום יום של הוריהם, הם הלכו איתם לכל מקום ועל ידי כך למדו ונחשפו לעולם תוך כדי תיווך מתמיד של הוריהם ותוך רגישות גבוהה לחלונות הלמידה שלהם. הספר נכתב בזמן שלמשפחה היו 2 ילדים גדולים יחסית ועוד 2 ילדים צערים מאוד, הילדים הבוגרים יצאו גאונים כל אחד בתחומו בגיל צעיר מאוד. הבן הבכור הוא גאון מתמתיקה ואילו אחיו התפתח להיות פסנתרן בעל גאונות מוזיקלית. מעורר השראה לגלות כמה ליווי הורי, מלא באהבה, בתמיכה וברגישות – יכול לפתח ילדים הרבה מעבר למה שניתן לדמיין.
There’s No Such Thing as Bad Weather
את הספר הזה רכשתי להאזנה באמזון ספרים, האזנתי לו כשבוע ימים בהזדמנויות שונות, זה היה באחד מחודשי החורף. הספר דרבן אותי לצאת הילדים שלי לשחק בחוץ – אפילו כשגשום, אפילו כשהכל בוצי ומלא שלוליות… כי אם השוודים יכולים לשחק ולהתגלגל בשלג של חודש ינואר מבלי למצמץ… אז מה זה קצת גשם ישראלי? הספר מלמד הרבה על הבדלי הגישה הסקנדינבית בכל הנוגע לילדים ומשחקי חוץ בכל מזג אוויר, לעומת שאר מדינות המערב וארה״ב בעיקר… במקום שבו אפילו מסיבות יום הולדת באמצע פברואר הקפוא נערכות בחוץ, במקום שבו ילדים הולכים לבתי ספר שנמצאים ביער כל ימות השנה – ישנה אפשרות להצצה חטופה ודמיון נעים. ולאמיצים שבנינו – יש אפשרות גם קצת ליישם. פרקים שלמים בספר מוקדשים לאופן שבו משחקי חוץ וחיים באוויר הפתוח תורמים לבריאות וההתפתחות הנפשית והפיזית של הילדים שלנו (וגם שלנו המבוגרים), ישנו גם פרק שלם שעושה אינטגרציה יפה מאוד בין נושא משחקי החוץ והתרומה שלהם לילדים בעלי צרכים מיוחדים, הפרעות קשב וריכוז, איפרקטיביות ועוד. ספר מאוד מעשיר ומעורר השראה!

“עקרון הרצף”, את הספר הזה קראתי כשניב הייתה בח 5 חודשים, שמחתי כל כך על הקריאה בו, ובמקביל התעצבתי שלא קראתי אותו בתקופה שתום ולני היו קטנטנים או אפילו תינוקות. ג׳ין לידלוף היא חוקרת אנתרופולוגית שבסוף שנות השבעים, הזדמן לה להגיע ולחקור קבוצות שבטים ילדים באמזונס, שבטים שהתרבות המערבית וההורות המערבית זרה להם. דרך התבוננות שארכה כשנתיים, זיהתה ג׳ין אצל הילדים – מערכת גידול ילדים שבבסיסה מקיימת רצף אנושי ברור ומדוייק שכל תכליתו היא לשמור על נפש העובר-ילד-מתבגר-אדם בוגר מאושרת וחופשייה. הרעיון הוא שיש לשמר את הרצף הטבעי של העובר גם בזמן הלידה, גם בימים הראשונים, ולאט לאט לחשוף אותו לעולם ולשאר החושים שמתפתחים אט אט לאחר הלידה, לשמור על רצף שמתאים את עצמו כל פעם קצת יותר עבור הילד שגדל. הספר פורסם בתחילת שנות השמונים ועורר סערה גדולה לצד קבלה גדולה במערב. הצד המבקר את הספר מעלה את הדיסוננסים שקיימים בין התרבות השבטית נטולת השפעות המערב לבין תרבות המערב הקפילטיסית בה בדרך כלל שני ההורים מתמודדים עם לחצים גדולים לצד ההורות שלהם – דבר שאינו מאפשר ליישם אורח חיים בעל רצף מאושר תמידי. עבורי היה זה ספר פוקח עיניים, הבנתי את החשיבות של נשיאת תינוקות ואפילו ילדים צעירים על הידיים, הבנתי את החשיבות של לינה משותפת וכמה היא טבעית ונכונה לאם ולתינוק (לשמחתי הרבה אבות היום מצדדים בלינה משותפת, תודה רבה לטל שלי שהבין את החשיבות ועזר לזה לקרות), הבנתי את החשיבות של כל כך הרבה דברים שנראו לי טבעיים ופתאום הבנתי שיש תרבויות שלמות שחיות כמו שאני רוצה לחיות, ולא לפי תכתיבי המערב הנוקשים והקפדניים בכל הנוגע לגידול ילדים. הרבה חלקים מהספר הזה יושמו כבר בילד הראשון שלי מבלי שעדיין קראתי אותו, אבל עם ניב (ילדתי השלישית) היישום היה הרבה יותר רחב, למען האמת, חלק מהדברים יישמתי אפילו על ילדי הבוגרים – וכך, תום, שהיה כבר בן 5… זכה שוב לעלות על הידיים שלי מתי שרק רצה וזו רק דוגמה אחת קטנה.
“נפש הילד” הוא ספר שנכתב בשנות ה-50 על ידי הפסיכולות משה וולף, תלמידו של זיגמונד פרויד. השילוב בין ילדים-פסיכולוגיה וחינוך, הוא שילוב מרתק. הספר סוקר למעשה תקופות שונות בתקופת התינוקות והילדות ונותן עליהן דגשים הן בהסתכלות והמחקר הפסיכולוגי והן בדרכי החינוך המקובלות וההשפעות שלהן על נפשו של הרך המתעצב להיות אדם בוגר. הספר מלווה את התקופות שכל הורה מכיר, משלבי היניקה, שלבי הגמילה, התפתחותו הרוחנית והמוסרית של הילד, ישנו גם פרק שלם על עונשים בחינוך. מדהים לגלות שלמרות שהספר נכתב לפני כ-70 שנים… הרבה הורים עדיין משתמשים בשיטות שכבר אז נראו מיושנות והוצגו באור ביקורתי. ספר מרתק! מומלץ מאוד!
בפרקים הראשונים של הספר ״ילדות מאושרת״ מאגד המחבר מספר רב של מחקרים אשר מוכיחים כי אנשים בעלי תפיסת עולם פסימית הם אנשים בעלי נטייה ברורה יותר ומובהקת לחלות במחלות קשות מאוד, על פני אנשים בעלי תפיסת עולם אופטימית. זו התחלה מאוד דרמטית – אבל היא מאפשרת הצצה לעתיד שלנו כחברה ולאן אנחנו רוצים להוביל את עצמו. הספר נותן כלים מעשיים פשוטים מאוד על מנת לבחון מי אנחנו? אנשים בעלי תפיסת עולם פסימית או תפיסת עולם אופטימית? וכמובן מי הם הילדים שלנו. אותם כלים מאפשר לא רק את האבחון האישי הזה, אלה גם ניתנים בו כלים מעשיים שמאפשרים לנו בבית הפרטי שלנו, לייצר שינויים גדולים. דרך שפה מדוייקת, דרך התנהגות מודעת, אפשר לגרום לילדים ולמבוגרים – לשנות את תפיסת עולמם מפסימית, לפסימית פחות – או אפילו אופטימית, ובכך… להוריד באופן משמעותי את החוויה השלילית שלהם בהרבה הזדמנויות ספונטניות שמתרחשות ביום יום, ואפילו להוריד באופן משמעותי את הסיכוי שלהם לגדול להיות מבוגרים פסימים בעלי נטייה למחלות לב שונות ומחלות קשות אחרות.
את המושג ״ילדי האינדיגו״ שמעתי לראשונה לפני שנתיים בערך, הקווים היו מאוד כלליים ולא ממש היה לי זמן להתעמק במושג.
ילדי האינדיגו הם הילדים החדשים ששונים קצת מהילדים שהיו פה לפני 100-200 שנים ואחורה. הם מגיעים עם רגישויות גבוהות יותר מצד אחד ואיכויות תבונתיות חריפות מין הצד האחר – מעל ראשם של רוב ילדי האינדיגו מתנפנף לו דגל ״הפרעות הקשב והריכוז״ שכל כך קל לנפנף בו היום. הם מוכשרים מאוד, אנרגטיים מאוד, בעלי יכולות ביטוי גבוהות מהרגיל, והדבר הכי חשוב הוא – לדבר אליהם בגובה העיניים ולרתום אותם ללמידה וחיים מאוזנים.
את הספר הזה איגדו 2 חוקרים (אחד מהם הא המתקשר הידוע והמוכר לי קרול הידוע כקריון) במהלך מחקרים אחרים שלהם, הם נתקלו במושג ״ילדי האינדיגו״ מספר פעמים, והחליטו בסופו של דבר שחשוב להפיץ את המושג הזה לאוכלוסיה הרחבה. הם איגדו מכתבים ומאמרים של הורים, מחנכים, מחנכות, רופאים, פסיכולוגים וגננות לכדי אסופה אחת גדולה אשר מתארת את הקווים המשיקים של אותם ילדים.
ספר מרתק, מומלץ לכל הורה שהילד שלו ״קצת אחר״ – ״קצת חכם מידי״ – ״קצת יצירתי מידי״ – ״קצת רגיש מידי״ – ״קצת מפריע מידי״
אולי בסוף תגלו שההגדרה היחידה שאתם מוכנים לקבל היא – שיש לכם ילד אינדיגו בבית.
לי יש אחד כזה – והוא אוצר גדול!
“המשפחה החופשית” הוא ספרם של שני הורים אשר גידלנו 7 ילדים החל מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, על פי עקרונות של חופש מירבי ותקשורת רציפה כבר משלב הלידה של כל אחד מילדיהם, זהו למעשה יומן מסע שמתאר 5 מתוך הלידות שהם חוו כהורים (לידה ראשונה נוראית בבית חולים, לידה שנייה טובה יותר בבית חולים וכל השאר לידות בית טבעיות וללא התערבויות). בספר הם מתארים את המסע שלהם כהורים לילדות צעירות שגדלו והתחנכו באופן שונה משאר הסביבה שלהן, בבסיס האמונה שלהם כהורים עומדים איתנים עיקרונות האהבה ללא תנאי ועקרון האמון בילד. ספר נהדר שמעורר הרבה רגשות, במיוחד אצל הורים לילדים צעירים שנמצאים בשלבים כל כך קריטיים וכל כך דינמיים בחיים.

הספר הזה קפץ אלי ממדף הספרים בספרייה המקומית שלנו, ואני מודה על כל עמוד שנכתב בו.
כמו הרבה מהספרים הקודמים שהמלצתי עליהם – גם הספר הזה: “בית ההורים והשפעתו על הישגי הילד״ הוא ספר ישן יחסית. הוא נכתב לפני כמה עשרות טובות של שנים, ומרתק לגלות כמה אנחנו אומנם מתקדמים בתפיסות שלנו בנוגע למה שמערכת החינוך צריכה לעשות, אולם עדיין מפגרים היישום התפיסות האלה.
הספר הזה הוא ספר נהדר לכל הורה שהילד שלו נמצא בשלב טרום בית ספר, או תחילתו של בית הספר.
הספר עוזר להבין איך ילדים רוכשים מיומנויות של למידה עם וללא הקנייה מסודרת, הספר מדגיש רבות את נושא האקלים שיש לייצר בבית על מנת שלילד יהיו מרחבי למידה יעילים הן פיזיים ובעיקר רגשיים.
ספר מצויין!
The Danish way of parenting נכתב בעיקרו של ידי אמא אמריקאית אשר נישאה לבחור דני. השניים בחרו לגדל את ילדיהם בדנמרק, ולאותה אמא – היו אין ספר הזדמנויות להתבונן מהצד לתהות ולהבין כמה הגישה הדנית (והסקנדינבית בכלל) לגידול ילדים, שונה מהגישה האמריקאית. האומה הדנית מוכרת כבר מזה 40 שנים כאומה המאושרת ביותר בעולם, מחקרים חוזרים ונשנים שנעשים בנושא מדד האושר – מובילים תמיד אל הדנים. הספר סוקר את הפרקטיקה היום יומית בכל הקשור לגידול ילדים בדמנרק ומגלה לנו שבאמצעות יצירת אקלים נעים, תקשורת רציפה בין הורים לילדים, כבוד הדדי, שעות משחק מרובות ועוד – הדנים מצליחים לגדל שוב ושוב… דורות של ילדים מאושרים. ספר נהדר!
אפרת לקט, ״אמא מאמנת״, מאגדת בספר איכותי ומלא עניין כל כך הרבה נושאים יום יומיים הקשורים להורות הנוכחית והמאתגרת שחווים רובנו, לצד שיטות קלות ליישום בתוך המשפחות הגרעיניות שלנו. אפרת, כותבת בגובה העיניים ומהלב, חוקרת את נושא חינוך וגידול הילדים (או כמו שהיא קוראת לזה – ״אימון הילדים שלנו״) כבר למעלה מ-10 שנים, נשענת בצורה טבעית על השיטה המונטסורית שעיקרה הוא מתן הזדמנויות למידה חוויתית לילדים, תוך שמירה על רצף של חוויות עצמאות וביטוי עצמי גבוה. אפרת שוזרת בגישה במגובשת שלה גם הרבה אלמנטים מתוך הפסיכולוגיה החיובית, מי שקרא את הפוסט שלי מתחילתו… יוכל לזהות איך ספרים שונים, וגישות חופפות – מקבלים פתאום אסופה נהדרת, פרקטית ואיכותית. הספר מאפשר לבחון את הדינמיקה שלנו בבית מול הילדים בזמן הווה, לחקור את מה העבר ההורי שלנו ולנסות לדמיין את הנתיבים העתידיים אליהם אנחנו רוצים להוליך את עצמנו, את הילדים שלנו, ואת הקשר בין שניהם. מסוג הספרים שכדאי להשאיר בבית ולחזור אליו מידי פעם כשעולה הצורך.

אם הגעתם עד פה – אז אני אגלה לכם שבעוד שבועיים וחצי יערך אצלי בגינה מפגש תחת הכותרת: שיחה בגינה.
את הבלוג פתחתי לפני כשנה וחצי מתוך מקום מאוד אישי – הרבה קוראים ביקשנו ממני לקיים מפגשים על מנת שנוכל להפגש ולשוחח על נושאים שעולים פה בבלוג, אז אני שמחה להזמין אתכם למפגש בנושא בחירות חיים אמיצות, בו אספר על השינויים הגדולים שאנחנו עברנו כמשפחה והשינויים שאני עברתי באופן אישי, אדבר גם על הבחירה לחיות חיים יותר מנימליסטים מבחינה צרכנית.
המפגש יתקיים ביום שישי 29.6 בין השעות 9:30 -11:00 במושב קדימה.
עלות המפגש היא 80 שקלים למשתתף כאשר מחצית מההכנסות יועברו לטובת מילגת חוגים לילד שזקוק לכך בשנת הלימודים הבאה.
מספר המקומות מוגבל היות והמפגש יתקיים אצלי בבית ובגינה.
מי שמעוניין או מעוניינת להרשם, נא לכתוב לי למייל – [email protected]

מלתחת הקיץ המצומצמת שלי

זו העונה השנייה שבה אני בוחרת לחיות עם מלתחת בגדים מצומצמת למדי, את עונות הסתיו והחורף – העברתי עם 42 פריטים בארון, ואת עונות האביב והקיץ – אני מתכוונת להעביר עם מספר דומה של פריטים.
מלתחת הבגדים שלי תלויה על סטנד אחד בעל מוט מתכת ארוך, עליו מצויות כל אופציות הלבוש שלי.
זה מתחיל בג׳ינסים רגילים ליום יום, טישרטים שאני ואוהבת, חולצות אריג שדורשות גיהוץ מתמיד, שמלות שמתאימות ליום יום או לערב, ואפילו כמה פריטים לערבים קצת יותר קרירים או למקומות סגורים וממוזגים.

אני מרגישה שרוב הבגדים שיש אצלי במלתחה כרגע – הם כאלה שמאפשרים לי ביטוי עצמי גבוה מאוד ולא רק פונקציונליות של לבישה. קראתי פעם משפט מאוד יפה שמישהו אמר וזה השפיע עלי מאוד זה הולך בערך ככה: ״יש לי את אוסף הצדפים הכי גדול בעולם, בכל חוף שאני מגיע אליו, אני בוחר לי את הצדפים היפים מכולם, אני אוסף את כולם אל עצמי, מטמיע אותם בעומק ליבי ומשאיר אותם על החוף, הם שלי – אני נהנה מהם, אני פשוט מבין שאני לא חייב שיהיו אצלי פיזית״ – המשפט הזה גרם לי להתאהב עוד יותר בבגדים שיש בחנויות, להעריך אותם מאוד, לבדוק אותם, למשש אותם – וזהו… אני באמת לא חייבת להיות הבעלים שלהם. אני יודעת להנות מהם גם כשהם רק מוצגים בחלון הראווה, אני יודעת להתפעל מהם כשהם על מישהי אחרת, אני לא חייבת אותם עלי, זה אפילו שחרר אותי מתחושה שמלווה לפעמים את כולנו ״אוף.. זה כל כך יפה, אני כל כך רוצה את זה, אבל זה יקר לי מידי כרגע״  או ״אני ממש רוצה את זה, אבל הארון שלי מפוצץ… מתי אלבש את זה??״
הסוד הוא – להרכיב מלתחה שיש בה אך ורק פריטים שאוהבים, כך יוצא שכל בחירה – היא טובה ואפילו מצויינת.
אני לא אכתוב פה על שילובי בגדים ועל איך מתאימים פריט כזה לאחר, אני חושבת שזה המון עניין של ניסיון וטעם אישי, אני כן ארצה לכתוב קצת על הרקע שהוביל אותי לשנות את המלתחה שלי ולצמצם אותה – מכמה מאות של פריטים, לכמה עשרות בודדים.

כמו רוב האנשים שחיים סביבי, גם אני הייתי צרכנית נהדרת של תעשיית האופנה רוב חיי הבוגרים, במקביל לזה – הייתי גם יצרנית בתעשיית האופנה.
במשך 6 שנים עיצבתי וייצרתי קולקציות רבות ומספר רב מאוד של פריטים נמכרו דרך המותג שהקמתי.
זה היה כיף גדול, היה בזה הרבה עניין ויצירה, אבל לצד ההנאה – הלך וגבר דיסוננס גדול.

כל קולקציה שעיצבתי הייתה ״הכי יפה והכי מוצלחת שעיצבתי עד כה״ – והמסרים שהעברתי, היו זהים למסרים שקיבלתי אני עצמי מתעשיית האופנה ומהמפרסמים בה…
״החצאית הכי יפה״
״השמלה הכי מושלמת״
״החולצה שאת חייבת״

אבל… האם זו באמת החצאית הכי יפה? והשמלה הכי מושלמת? והאם באמת את החולצה הזו אני ממש ממש חייבת?

לפני 150 שנים, לאדם ממוצע בעולם ה״מערבי״ היו בארון כ-8 פריטי לבוש בממוצע, היום יש לאדם ממוצע קרוב ל-400 פריטים (כולל הלבשה תחתונה, גרביים, בגדים, הנעלה, תיקים ועוד)
אז בעולם שבו אנשים צורכים בגדים ופרטי לבוש,
בעולם שבו תעשיית האופנה היא התעשייה הגדולה והרחבה ביותר, בעלת ההשפעות החזקות ביותר על כדור הארץ,
כנראה שכל מותג… שכל מעצב… שכל מפרסם… ידו קצת קלה על ההדק בנוגע למסרים שהוא מעביר.
כי בנינו זו ממש לא החצאית הכי יפה, ובטח לא השמלה הכי מושלמת, ואת החולצה הזו – אני ממש ממש ממש לא חייבת.

בעולם שבו המגוון הוא אינסופי, המושג New Arrivals מתחדש בחנויות על בסיס שבועי ולפעמים אפילו יומי (!!!) -כוחות השוק עושים הכל על מנת שנמשיך לצרוך וצרוך, לקנות וקנות והתאבון הצרכני הלא מבוקר שלנו לא באמת יכול לדעת שובע. זה מין לופ אין סופי כזה שבו תמיד יהיה משהו חדש – תמיד יהיה מי שידאג לעדכן אותנו בכך – וזה תמיד יעורר אותנו לפעולה אחת – קנייה של מוצר חדש, זה חלק מהתרבות שנכפתה עלינו, התרבות אליה נולדנו ועליה רובנו לא מערערים באמת, זה חלק ממה שלימדו אותנו, זה חלק מהחיים עבור כל מי שבוחר לחיות ״על הנתיב המהיר״.
ומיד אחרי שנקנה את החצאית הכי יפה – תהיה יפה כמוה או יפה ממנה, ממש מעבר לפינה, וכך הלאה וכך הלאה.

אז מה בעצם אנחנו קונים פה?
בגדים שהם כסות לכסות את גופינו?
תדמית שאמורה לחזק את מי שאנחנו מאמינים שאנחנו? אפשר לעצור ולחשוב על זה לעומק רגע?

אני מאוד אוהבת בגדים, אני גם יודעת להעריך את היופי שלהם, את האיכות והערך שהם נותנים לאדם הלובש אותם בכבוד – אני פשוט… לא חייבת את כל הבגדים היפים האלה אצלי בארון.
ואם ארחיב קצת יותר את הנושא הזה, שמאוד קרוב לליבי: כמות הבגדים שיש היום לאדם ממוצע, דורשת ארון גדול במיוחד, ועבור משפחה של 4-5 נפשות, 4-5 ארונות כאלה… הם כבר חדר של ממש, הם מטרים נוספים בבתים שאנחנו קונים או בונים (לרוב במשכנתא עם ריבית לעוד הרבה שנים קדימה).

אז בעצם – אנחנו לא רק קונים בגדים יפים, אנחנו גם מאחסנים אותם בבית, ועלות הקנייה של הבגדים – היא רק ההתחלה של ההוצאה המתמשכת… כי הרבה בגדים… זה הרבה אחסון.. והרבה אחסון… זה חללים יותר גדולים… וחללים יותר גדולים זו גם הוצאה מיידית וברורה (קניית בית עם יותר חדרים או השכרתו) וגם הוצאה מתמשכת בצורה של מיסים וארנונה.

בתהליך שארך כשבועיים, סיננתי, מיינתי, העברתי, מסרתי, מכרתי ותרמתי כ-80% מתכולת הארון שלי.
נותרתי רק עם פריטים שעושים לי שמח בעיניים וכיף בלב.

אחרי שסיימתי את תהליך המיון הזה, גיליתי שקל לי יותר לעשות השלמות, לבדוק מה בדיוק חסר לי – אילו פריטים ספציפים אני מרגישה שחסרים לי על מנת שהמלתחה תשרת אותי טוב יותר.
ומשם המשכתי, לרכישות מדוייקות יותר, נכונות יותר, בעלות ראייה רחבה יותר. בעדיפות ראשונה – אחפש את הפריטים שחסרים לי בחנויות יד שנייה ובחנויות הביגודית של רשת ויצ״ו, אני חושבת שחשוב לעשות שימוש חוזר במשאבים ומוצרים שכבר קיימים – על פני קנייה של מוצרים חדשים אשר מעודדת ייצור המוני וניצול משאבים של כדור הארץ. חשבתם פעם בכמה מים צריך להשתמש על מנת לייצר מספיק כותנה בשביל לתפור חולצה אחת?

אז מה יש אצלי במלתחת הקיץ?

16 חולצות וטופים שונים, חלק נרכשו חדשות לפני כמה עונות, חלק קיבלתי מחברות, וחלק מחנויות יד שנייה. אני מרגישה שהמבחר מגוון ומאפשר לי גם להתלבש כמו שאני אוהבת ביום יום ובשגרה, וגם ליצור לוקים שיותר מתאימים לערב.

בגזרת המכנסיים והחלקים התחתונים, אני מודה שחסרים עוד בערך 2-3 מכנסיים קצרים בכדי להגיע למלתחה מגוונת יותר. אני אחפש אותם לאט לאט בחנויות יד שנייה ורק אם לא תהיה ברירה ולא אמצא… אשקול להגיע לחנות רגילה.

ג׳קט ג׳ינס מושלם שמלווה אותי כבר 3 עונות, צמוד ומחמיא. עליונית תפורה מבד רך ונשפך בגזרה ישרה, ועליונית סרוגה שחורה נהדרת של גאפ שרכשתי בחנות יד שנייה.

השמלות שבחרתי משמשות אותי גם ליום יום וגם לערב, 3 מהשמלות הגיעו אלי במתנה דרך חברות שמבחינתן – מיצו את הבגד. עבורי אלו היו אוצרות של ממש.

אני מזמינה אתכם לבחון מחדש את מערכת היחסים שלכם עם הארון שלכם, עם הבגדים שלכם, עם ההוצאות השוטפות שלכם, עם המסרים שמגיעים אליכם. ואולי להחליט לפעול אחרת.

זו אגב, הייתה מלתחת החורף שלי. 

 

לגננות שלום, תום ולני לא יגיעו לגן השבוע.


במוצאי שבת שלחתי הודעות לגננות של הבנים והודעתי שהשבוע הם לא יגיעו ללימודים כי הם יוצאים לטיול בן 5 ימים.
את הטיול הזה תכננתי בראש בצורה מאוד שטחית במשך מספר ימים, אבל ההחלטה לצאת לטיול נפלה באופן סופי ומוחלט ביום שבת בבוקר.
מהר מהר נכנסתי לבוקינג, סגרתי 4 מקומות לינה – וזהו… אין דרך חזרה!
בצהרי יום שבת הודעתי לילדים שמחר אנחנו יוצאים לטיול – וביום ראשון כבר היינו מועמסים לרכב מלא ציוד, בגדים, משחקים ופינוקים – בדרך לצפון.

בטיולים האחרונים שלנו יש לי מערכת יחסים קצת מורכבת עם המצלמה, נכון יותר לכתוב – עם הטלפון.
מצד אחד חשוב לי לתעד אותם ולצלם אותם, שיהיו להם תמונות שיספרו את סיפור ילדותם.
מצד שני – אני שונאת את המכשיר הזה.

בשביל לא להציק ולא להשתעבד לצילום, אני בכוונה לא מביאה מצלמה אמיתית, הטלפון במצב סוללתי סביר רוב הזמן וכך יוצא שמתי שאני רוצה – אני שולפת אותו למצלמת.
יש לי חוק, אני אף פעם לא אומרת להם לעמוד לתמונה.
זה תמיד ״על הדרך״ ב-99% מהזמן אני עושה את זה באופן שהם בכלל לא רואים או שמים לב.
אחד הילדים שלי לא אוהב שמצלמים אותו, אז מהירות השליפה ודיוק התמונה חשובים מאוד – במיוחד איתו.
אני אוהבת לצלם אותם באופן שיראה את המקום בצורה הטובה והרחבה ביותר – ואותם קצת יותר בקטן, זו תמונה יותר מדוייקת בעיני – ההקשר של המקום הגדול ביחס אליהם.

למי שלא מכיר ויודע, בשנה שעברה חייתי ללא טלפון במשך 6 חודשים, ממש ממש בלי טלפון.
הלכתי לכל המסיבות חנוכה בגנים ללא טלפון, לכל הטיולים ללא טלפון, פשוט לא היה לי מכשיר.
הוא התקלקל – ואני בחרתי שלא לתקן אותו.
וכך הסתובבתי בעולם במשך 6 חודשים שלמים בלי מצלמה, בלי ווצאפ, בלי כלום.
ובאופן מוזר – פתאום אני חושבת על זה… לא חסרות לי בכלל תמונות מהתקופה הזו, אני זוכרת אותה כתקופה מצויינת וטובה, כתקופה רגועה וחסרת קפיצות מחשבתיות, תקופה הרבה פחות תזזיתית.
יכול להיות שאחליט להניח שוב את המצלמה ואת הטלפון בצד בקרוב.

ההחלטה לצאת לטיול באמצע שבוע נבעה מהסיבה שרציתי טיול ארוך, מעמיק, טיול שיהיו בו גם הרבה רגעים שבהם אפשר לשוטט וללכת לאיבוד בין המרחבים הגדולים של הגליל העליון ורמת הגולן, טיול שבו מרכיב הזמן הוא כמעט ולא משמעותי.
בליל שבת, אני וטל צפינו בסרט המרגש והמעורר השראה
Into the wild
סרט שמתאר את סיפור חייו של כריסטופר מקנדלס, בחור אמריקאי צעיר שזונח את חיי החברה והחומרנות ומעביר את ימיו בנדודים, טיולים, מפגשים אקראיים עם אנשים שונים ולבסוף מגיע לערבות הפראיות של אלסקה ובוחר בבדידות מוחלטת.
כמה משפטים שנאמרו בסרט הרגישו כאילו נאמרו מעמקי נשמתי, מעומק ליבי, אחד מהם (בניסוח חופשי ולא מדוייק) הוא:
נפשו של האדם נבנית בזמן חוויות חדשות, בזמן טיולים, ובזמן טבע – צאו לחוות חוויות חדשות.
אז יצאנו לחוות חוויות חדשות, בעיקר בטבע.

יום ראשון לטיול:
העצירה הראשונה שלנו בטיול הייתה לפארק הקופים ביודפת, זו הייתה הפעם הראשונה שלנו במקום המקסים הזה.
יער הקופים מלא חיות שמסתובבות חופשי בין המבקרים, וישנו מתחם קופי סנאי מתוקים וחביבים.
הילדים נהנו להאכיל את הקופים, ניב הייתה מוקסמת מהם.
מחוץ לפארק הקופים ישנו מתחם עם מספר חנויות בוטיק מלאות אופי, ברובם תמצאו תוצרת גלילית מקומית של חקלאים, מחלבות ואפילו מעצבים מקומיים.
 אחרי הביקור בפארק הקופים, טיילנו קצת עם הרכב במושב יודפת – עד שהגענו לשדה רחב ויפה, מלא פרחים – החלטנו לעצור ולעשות בו פיקניק קטן.
מיודפת נסענו ישירות ללינת הלילה שלנו בצפת.שכרנו דירה באיזור העיר העתיקה, ממש על הטיילת, לא הייתי בצפת מאז שהייתי ילדה – הביקור בעיר היה מאוד מיוחד.

יום שני לטיול:
בבוקר הטיול השני לני חגג יום הולדת 5!!
התחלנו את הבוקר במשאלת ליבו של לני שהייתה מאוד קלה למילוי:
״אני רוצה שתשימי לנו פרק של נילס והאווזים במחשב שלך״
אחרי פרק של נילס, התארגנות וארוחת בוקר קלה – יצאנו לשוטט ולטייל בעיר העתיקה של צפת.
עברנו דרך גלריות, בתי כנסת ישנים, ישיבות של אברכים, טיפסנו וירדנו במעלי המדרגות הצפתיות העתיקות ואני הסתקרנתי מהנופים הרחבים של בגליל ומהאנשים שחיים באיזור העיר העתיקה.
מצפת נסענו לטיול יומי בנחל עמוד, כשהגעתי לחניון של רשות הטבע והגנים – נזכרתי שכבר היינו במסלול הזה לפני כמה שנים ושהוא היה לא פשוט, בכל זאת החלטתי לעשות אותו יחד עם הילדים.
כבר בירידה למסלול הייתה לנו תחושה שאנחנו לבד במסלול, ואכן היינו רוב הזמן לבד.
בילדים הרגישו בנוח לפשוט בגדים ולהכנס למים הצוננים ולאחר מכן להמשיך את המסלול יחפים.
מסלול נחל עמוד מומלץ בחום למשפחות בעלות תאבון בריא לטבע וכושר טוב, עבור תינוקות נדרש מנשא.
הירידה לנחל היא ירידה של כמה מאות מטרים על צלע ההר וכמו כן העלייה בדרך חזרה.
אחרי נחל עמוד כיוונו את הוויז ליעד השינה הבא שלנו – הכנרת.
בדרך עצרנו בעין הכחולה – בריכת מים טבעית שנמצאת בפאתי בכפר ג׳יש חלב בגליל העליון.
המקום הזה באמת היה מיוחד מאוד, לא היה לי מושג מה אנחנו הולכים לראות בו, נכנסנו לכפר ג׳יש חלב וממש בכניסה לכפר שאלתי שני בחורים צעירים היכן נמצאת הבריכת מים הטבעית, הם היו אדיבים והציעו ללוות אותנו לשם עם הטרקטורון שלהם – פשוט נסעתי אחריהם עד שהגענו לראש הכפר על ההר, ומשם עוד כמה דקות הליכה.
בדרך לבריכת המים עבר רועה צאן מבוגר עם בערך 100 עיזים וכמה כלבים, בין ההרים ראינו סוסים חופשיים ואפילו סייח קטן – התקרבנו לבריכת המים ברגל ובאמת שהייתה הרגשה של חופש אמיתי, כאילו כלום לא בוער עכשיו.
בערב הגענו ללינת הלילה שלנו בכנרת, התמקמנו בכפר הנופש ״אחוזת הואלו״ בחדר צמוד קרקע, קרוב לגן שעשועים קטן, במרחק מעולה מטבריה ומשאר הקיבוצים שסמוכים לצומת צמח בכנרת. בכפר הנופש פגשנו את טל ויצאנו לארוחה חגיגית בטבריה לכבוד היום הולדת של לני.

יום שלישי לטיול:
הו כנרת כנרת, אני כל כך אוהבת!
אחרי ארוחת בוקר טובה בכפר הנופש שהתארחנו בו, עם נוף משגע לכנרת היפה, נסענו לראות את הכנרת מקרוב, להגיד לה שלום ולהרגיש אותה בין כפות הידיים.  לאחר מכן נסענו לגן החיות בקיבוץ בית זרע, הזמנו כרטיסים דרך אתר קופונופש וביקרנו את החיות ואת הקופים במקום.
המלצתי על המקום הזה כבר בעבר, וגם הפעם נהננו מאוד להיות שם. בדרך לאצבע הגליל עצרנו בכנסיית הבכורה של פטרוס, הילדים קיבלו הסבר על כך שבישראל יש מגוון של דתות ואנשים, שיש מגוון של מסגדים, כנסיות ובתי כנסת – נכנסנו לכנסייה עצמה והיה מרשים מאוד לראות את רצפת הפסיפס בת כמה אלפי שנים שמעטרת את הכנסייה.
בלילה, אחרי ארוחה טובה במסעדת פוקצה במתחם גן הצפון, הגענו ללינת הלילה שלנו במושב שאר יישוב שנמצא כ-10 דקות נסיעה צפונית לקריית שמונה.
לנו ביחידות האירוח של משק קרולנדר, שעליהם אני ממליצה בחום רב! גם בגלל המחיר וגם בגלל הדיוק והאיכות של היחידות – המטבחים מאובזרים מעולה, המיטות נוחות מאוד, הכל נקי ונעים.
כיף גדול!

יום רביעי לטיול:
בוקר טוב שאר יישוב! יש מקומות בארץ בהם אני מרגישה בבית, זו תחושה שנבנית לאט לאט בעקבות ריבוי טיולים באיזור.
פתאום אני מכירה ויודעת איפה הצרכנייה המקומית, איפה גן המשחקים, ואפילו היכן למצוא את הגישה הישירה והסודית לנחל שעובר בסמוך ליישוב.
בשאר יישוב אני מרגישה בבית.
פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר טובה ומשם המשכנו לחורשת הנופלים לזכרם את חללי אסון המסוקים, באופן שיתאים לילדים – הסברתי להם את מהות המקום.
המים במקום היו נעימים, ושוב היינו לבד – הכל לרשותנו – מגרש משחקים אחד גדול באמצע הטבע.
 משם המשכנו לכיוון החרמון, הבטחתי לילדים שנגיע לחרמון – ובאוטו סחבתי במשך כל הימים האלה סלסלה מלאה בבגדי הגשם והשלג שלהם כך שהביקור היה הכרחי.
בדרך לחרמון עצרנו וסיירנו במצודת נמרוד היפה, כל כך הרבה פעמים חלפנו על פניה בטיולים הקודמים שלנו ומעולם לא עצרנו לטייל בה.
הפעם עצרנו – הסתובבנו וחקרנו את כל המבנים והשרידים, דמיינו איך הפרשים היו מגיעים ואיך השומרים היו מכריזים ואפילו איך היו מכוונים דרך הגומחות הקטנות את החצים והקשתות.
 הנסיעה ממוצדת נמרוד לאתר החרמון היא יחסית מהירה, הגענו לאתר ביום רביעי בצהריים, היו הרבה אנשים באתר – אבל לשמחתי הרבה יכולנו להחנות את הרכב ממש בכניסה לאתר ולא בחניונים הנמוכים יותר.
הילדים הולבשו בבגדים המתאימים, קיבלו מזחלות שלג ונהנו משעה של גלישות וזחילות וסחיבות של אמא בשלג.
 אחרי שעה בחרמון, התחלנו את הנסיעה שלנו לכיוון לינת הלילה הבאה שלנו ברמת הגולן.
בדרך ללינת הלילה שלנו נסענו לראות את בריכת רם היפה, מקום חובה למבקרים באיזור.
כשהגענו לרמה, אחרי כל פיתולי ההרים – נסענו וחלפנו על פני זרימות יפות ומרשימות של סוף החורף, אי אפשר היה שלא לעצור באחת הזרימות ולהתרגש ממנה מקרוב.
עצרנו ליד מחנה קלע – עשינו פיקניק קצר והמשכנו לקיבוץ אורטל.

יום חמישי ואחרון לטיול:
את הבוקר החמישי התחלנו בארוחת בוקר מצויינת בחדר האוכל של הקיבוץ, משם המשכנו לפינת החי של הקיבוץ שפתוחה באופן חופשי וללא עלות לאורחי הלינה הקיבוצית.
הפינת חי מאוד מגוונת ומלאת פעילויות לילדים: גיגיות להפרחת בועות סבון, מיני גולף בסיסי, המון ערסלים ופינות ישיבה ועוד, אני ותום שיחקנו דומינו – הוא ניצח אותי פעמיים…
במהלך הטיול קיבלתי מספר המלצות ממקומיים שונים לבקר בבריכת המשושים שליד מושב חד נס עם הילדים, ביום האחרון – ממש לפני שחוזרים הבייתה – החלטתי לקבל את ההמלצה ולעשות את המסלול.
גם הפעם המסלול היה לרשותנו בלבד, לא ידעתי למה לצפות כי זו הייתה הפעם הראשונה שלי במסלול הזה.
המסלול הוא ברמת קושי בינונית, הירידה והטיפוס לאחר מכן – אינם קלים, אבל העובדה היא שתום ולני עשו אותו ללא קושי בכלל.
אני נאלצתי לשאת את ניב במנשא בשני הכיוונים, זה לא היה קל – אבל גם לא הייתי מגדירה את החוויה כקשה מידי.
ובעיקר… הירידה והעלייה – בהחלט שווים את החוויה שבריכת המשושים נותנת בכזו נדיבות.
מפל קטן, בריכה גדולה, סלעים מחורצים בצורות מהפנטות ושקט… הרבה מאוד שקט… אבל אולי זה בגלל שהיינו שם עם עוד מספר מטיילים בודדים שחיכו לנו למטה בבריכה.

כשחזרנו הבייתה, פיזרנו 3 מזכרות שהבאנו מרמת הגולן בגינה שלנו: 3 בולי עץ גדולים שישמשו אותנו כמושבים בגינה, ועוד 3 גדולים יותר שפיזרתי בבית במקומות שונים. ואפילו חיכו לנו הפתעות: פרחים חדשים פרחו לנו על אדן החלון, ו-6 מלפפונים הבשילו באופן מושלם בחממה. זה היה טיול מיוחד, מלא חוויות, מלא נופים, מלא שקט ומרחבים, מלא וממלא את רגעי החיים הפשוטים והטובים.

סיכום מקומות לינה מאתר בוקינג + מחירים שניתנו לזוג+2

לילה ראשון – דירה בצפת 396 שקלים ללא ארוחת בוקר
לילה שני – אירוח בכפר הנופש אחוזת אוהלו בכנרת – 586 שקלים כולל ארוחת בוקר
לילה שלישי – אירוח ביחידות הנופש של משק קרולנדר – 370 שקלים ללא ארוחת בוקר, מומלץ בחום! קיבלו ממני 10 בדירוג בבוקינג (משפחות עם פעוטות, בקשו יחידה שלא קרובה לכביש)
לילה רביעי – אירוח ביחידות הנופש הקיבוצי של קיבוץ אורטל – 583 שקלים כולל אורחת בוקר

הוצאות נוספות על אוכל במהלך הטיול + דלק + כניסות למקומות + כל השאר (לא כולל ארוחת יום הולדת ללני במסעדה) – 740 שקלים ל-5 ימים.

מהכרמל ועד מדבר יהודה

מזמן לא ארזתי את הילדים וטיילתי, הטיול האחרון שלנו היה בסוכות.
זה היה טיול ארוך, בתנאים מאתגרים במיוחד:
אני
לבד
עם שלושה ילדים
אוהל
וכמעט כל לילה – נוסעים לשמורה או אתר קמפינג חדש
אולי בגלל זה לקח לי 3 חודשים לסכם את כל זה?

הר הכרמל:
את כל הטיולים והגיחות שלי לכרמל, תמיד עשיתי בצורה חפוזה, חצי יום פה – רבע יום שם, בסוכות החלטתי לעלות על ההר ולא לרדת ממנו למשך 3 ימים לפחות.
וכך במשך 3 ימים, נסענו טיילנו וחקרנו את סביבת ההר – ויש לו כל כך הרבה להציע!
בשני הלילות שלנו בכרמל, שהינו באתר של רשות הטבע והגנים שנקרא ״משמר הכרמל״ (האתר פתוח למטיילים רק בסוכות ובפסח) – האתר צופה על נופים מרהיבים, מהצד המערבי ניתן לראות את חוף עתלית שנפרש מבין יערות הכרמל ויפים.
הכרמל בירך אותנו בחצבים רבים ופרחים נהדרים של סוף הקיץ.
ביום השני שלנו על ההר ביקרנו בחי-בר של רשות הטבע והגנים וראינו חיות בר שהכרמל הוא ביתן האישי.
נהננו מארוחה טובה בעוספייה וטיול קצר בשוק המרכזי של דליית אל-כרמל.
ביום השלישי שלנו נפרדנו מההר ונסענו לגשרים התלויים בנשר.
למי שלא מכיר – אחרי הליכה של כ-10 דקות מהחניון בפארק נשר, נגיעים ל-2 גשרים ענקיים אשר תלויים מעל ואדי מיוער, החוויה על הגשר היא כיפית ועוצמתית לילדים במיוחד! 

תל ערד:
אחרי 3 ימים בכרמל, התחלנו להדרים – בדרך לתל ערד עצרנו בתל אביב להגיד שלום לאבא שלא האמין שאחרי 3 ימים בלבד האוטו יכול להיות כל כך מאובק ומבולגן….
נו טוב…
לחניון הלילה של רשות הטבע והגנים בתל ערד, הגענו בשעת ערב מוקדמת כשכל האורחים האחרים, וגם אנחנו (יותר נכון.. אני)  היינו עסוקים בפריקות של הרכב ופתיחת אוהלים. ״את לבד פה עם שלושתם??!״ שאל אותי אבא ותיק יותר ממני.
זו שעה נהדרת, שעת ערביים בחניון לילה.
לראות מקום מתמלא אנשים, ילדים מתרוצצים, צבעים שונים של אוהלים נפתחים.
את שני הלילות הבאים העברנו בחדר צוות בחניון הלילה, החדר כלל מטבחון קטן, מקלחת ושירותים, מרפסת נעימה וחדר לינה מרווח לכולנו כולל מצעים שמיכות וכריות.
הלינה בחניון מומלצת מאוד! זה אחד החניונים הנעימים והאינטימיים ששהיתי בהם.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי שממש טיילתי בעיר ערד והאמת היא שמאוד נהננו.
במהלך חול המועד סוכות התקיים בעיר ערד ארוע ״בתים פתוחים״ של אמנים מקומיים רבים.
בקופת חניון הלילה קיבלנו את כל הפרטים, את המפה – ומשם התחלנו לסמן מה מתאים לנו ומה מעניין אותנו.
תום ולני נהנו בסדנת שוקולד מצויינת אצל שוקולטרית מקומית שבחצר ביתה יש גם אוסף נדיר של אלפי ציפורים ותוכים שונים.
ביקרנו גם אצל קרמיקאית מקסימה והילדים הכינו מוביילים קטנים של חרוזים וחמסות ואפילו הגענו לפסל מקומי שאת גינת ביתו מקשטים עשרות פסלי מתכת (לרוב ממוחזרת) של בעלי חיים עצומים שונים.
עוד נקודת חן מקדימה שגילינו בערד – פארק שעשועים ענק שנמצא ממש במרכז המסחרי ״צים סנטר״ – בילינו בו כל יום לפחות שעתיים. 

העיר העתיקה ממשית – ליד דימונה:
המשכנו את הטיול שלנו והגענו ליד הבא שלנו – חניון הלילה של רשות הטבע והגנים ״ממשית״.
בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח (שווה לבדוק כמובן) מתקיים בממשית יריד עשיר ומגוון שמדמה את הפעילות בעיר העתיקה, למה שהיה בה לפני אלפי שנים.
פרקנו את הציוד שלנו בטוקול (אוהל אתיופי) שבו העברנו את הלילה, ועלינו ברגל לפסטיבל.
שרידי העיר הנבטית שבכל זמן אחר של השנה כנראה נראים כמו עוד אתר ארכיאולוגי רגיל, הולבשו בגדים חגיגיים במיוחד!
דוכנים שונים, סדנאות, צלילים, ריחות ובדים – כל אלו התמזגו להם יחד בחווית היריד הנהדרת הזו.
תום ולני השתתפו בסדנת הכנת חץ וקשת ולאחר מכן הלכנו להאזין לנגנים אוריינטלים משובחים שניגנו במקום.
חניון הלילה ״ממשית״ אגב, מומלץ מאוד! 

עין הבשור:
את הלילה השישי שלנו העברנו בחניון הלילה ״עין הבשור״ של רשות והטבע והגנים.
היה זה ערב שישי והחניון היה מלא באופן שהיה מורגש.
מכל החניוני לילה ששהיתי בהם עד היום, דווקא החניון הספציפי הזה הפחות מומלץ בעיני, הלינה לא ממש נותנת אווירה אותנטית של טבע ומרחבים, ודווקא ללינה הזו – טל הצטרף אלינו.
למחרת בבוקר טיילנו בפארק עצמו – אפילו היו קצת מים.

חניון לילה מצדה – מערב:
הנסיעה מעין הבשור למצדה מערב אורכת כשעתיים וחצי, אולי קצת פחות.
ממרחבים דרומיים ונופים נגביים, התחלנו לקבל את עוצמתו של מדבר יהודה הלבן והבוהק.
הנסיעה הייתה דרך העיר ערד, ובדרך לחניון עצרנו בחוות הנוקדים היפה.
סימנתי לעצמי לחזור לחוות הספציפית הזו לשהות ארוכה ממש בקרוב.
בחניון הלילה של מצדה מערב שוב שכרנו חדר צוות, אחרי כל כך הרבה ימים באוהלים – להתפנק שוב במיטה נקייה ו-4 קירות, זה בהחלט משהו שנחמד לעשות.
טל נפרד מאיתנו לשלום בשעת ערב מוקדמת ואני והילדים התחלנו את שגרת הערב שלנו בטיולים שכוללת:
סידור חלל השינה, ארוחת ערב, מקלחות, משחקים, כיבוי אורות וצלילה ישירה לחלומות.
אני כל כך אוהבת את הרגעים האלה של סוף היום, וגם את אלו של הבוקר החדש.
את הבוקר שלנו במצדה התחלנו ב-6:30, בשעה 7:00 ניב כבר הייתה מונחת במנשא, אני תום ולני התחלנו לצעוד לכיוון מצדה.
למי שלא מכיר – העלייה למצדה מחניון הלילה היא הליכה של כחצי שעה עד שעה – שרוב הזמן מטפסים במעלה ההר.
הזריחה החמימה על מדבר יהודה, הייתה כל כך יפה!
התבוננו בנופים הנפרשים וחיפשנו עצים – לא מצאנו אפילו אחד, מידי פעם ראינו צמח בר מדברי מבצבץ ולמדנו שכנראה שיש לו שורשים ממש עמוקים שחודרים פנימה לאדמה ומצליחים לשתות קצת מים.
הראתי לתום ולני שרוב הצמחים נמצאים דווקא בוואדיות הקטנות, הסברתי להם שמי השטפונות של גשמי החורף נותנים לצמחים האלה קצת יותר מים במבקומות אחרים במדבר – ובגלל זה הם צומחים דווקא שם.
סיירנו במצדה בשעת בוקר מוקדמת והילדים שמעו ממני את סיפור מצדה באופן שמותאם לגילם, ביקרנו ברכבל, צפינו על ים המלח היפה והבטחנו לו שנבוא לבקר אותו ממש בקרוב. עמוק לתוך מכתש רמון:
מי שעוקב אחרי יודע שמצפה רמון הוא אחד המקומות האהובים עלי בארץ, ולא רק בגלל שיש שם ״גן יער״ מצויין לילדים.
אני מוצאת את עצמי מגיעה למצפה ומטיילת במכתש לפחות פעמיים בשנה, בחוות האלפקות יש כבר כמה אלפקות ולמות שמתחילות לירוק כשאני חונה את הרכב בחנייה מרוב התרגשות.
הפעם בחרתי לקחת את חבורת הילדים שלי ללינה בחניון בארותיים שנמצא עמוק עמוק בתוך המכתש עצמו.
בדרך שבין מצדה למכתב רמון – עצרנו באגם ירוחם שנמצא בדיוק באמצע.
אני כל כך אוהבת את האגם הזה ואת הפארק והיער הקטן שצמוד אליו, זו פנינה דרומית מקסימה!! לפני שהתמקמנו במכתש, עצרתי בחנות האהובה עלי במצפה רמון, ״פארן״ שמייצרת קוסמטיקה טבעית, לרוב אורגנית, סופר איכותית וטובה לעור.
בחרנו לנו המון סבונים חדשים ועוד הרבה פינוקים – והמשכנו למכתש.
סימון קטן על הכביש מורה לכיוון דרך כורכר, וכך במשך 40 דקות בערך, נסעתי בשביל כורכר – עמוק פנימה לתוך ליבו הצבעוני והפועם של המכתש.
לפרקים לא הבנתי לאן בדיוק אני לוקחת את השלישייה שלי… אבל כל רכב שעבר מולי (זה קרה מעט) וכל שלט קטן שהורה לי להמשיך, עודדו אותי שאני בכיוון לחוויה מרתקת.
ואכן כך היה.
חניון בארותיים הוא אחד המנצחים במדד חניוני הלילה האישי שלי, הוא מנותק ומרוחק, הוא פראי ויפה, הוא כמו גרגר אבק קטן בנוף ובטבע והעוצמתי – והוא סופר נוח למטיילים, זה אומר שיש בו שירותים ומקלחות נוחות, חנות נהדרת, מגוון אפשרויות לינה והמון תעסוקה לילדים (זה אומר הרבה גבעות והרים שעליהם מטפסים)
והדבר הכי מרגש… את הצעדים הראשונים שלה – ניב התחילה לעשות על גבעה קטנה בלב ליבו של המכתש.
בלילה כשהאורות כבו ואורחי החניון החלו לנמנם, שלחתי את תום ולני לחנות בחניון: מצויידים בשטר של 50 שקלים, הם קיבלו הוראה לקנות 2 פנסים וגם לבקש קבלה.
הייתי אמא כל כך גאה! שמעתי אותם מתאמים בדרך לחנות מי יגיד מה ומי יגיש את הכסף, שמעתי אותם מחכים יפה בתור, התמוגגתי כשהם רצו אלי ואמרו שהמוכר אמר שיש 2 סוגים של פנסים וש״אמא תגיד מה היא רוצה״.
הם עשו את זה כל כך יפה – הם קנו בפעם הראשונה.
מצויידים בשני פנסים טובים לקחתי את הילדים שלי ועליתי איתם על הר, התעטפנו בשקי שינה וצפינו בכוכבים
חניון בארותיים נחשב לאתר תצפית כוכבים מרשים מאוד בעל שם עולמי.
ביום שלמחרת לא פספסנו ביקור בחי בר שבמצפה רמון, באתר החולות הצבעוניים שבכביש 40 ובחוות האלפקות.

הנה סיימתי לסכם – ופתאום בא לי שוב לטייל.

מה את עושה בימינו?

בהתכתבות אגבית בפייסבוק, חברה מקסימה מהמרחב הוירטואלי העלתה בפני את השאלה:
״מה את עושה בימינו?״
זו שאלה יפה.

לפני חודש וקצת עברנו לגור בבית חדש שאנחנו שוכרים.
ומאז (וגם קצת לפני האמת) אני בעיקר עובדת מהבית ובבית.
במקביל לניהול בעסק המשפחתי שלנו יחד עם טל בעלי, אני עושה את אותם דברים שבמשך שנים עבדתי כל כך קשה כדי שמישהו אחר יקבל עליהם תשלום ויעשה אותם עבורנו.
אני מנקה את כל הבית ושומרת עליו מאורגן ומסודר כל יום- במקום המנקה שהייתה עושה את זה בעבר.
אני מבשלת אוכל טרי בכל יום ומגוונת את תפריט המשפחתי שלנו – במקום כל הטייק אווי, המסעדות והפיצות שהיו חלק מהתפריט הקבוע שלנו.
(השבוע אפילו למדתי להכין ציר מרק ירקות מעולה וזה שינה לי את כל המטבח!)
אני עושה קניות בעצמי ובוחרת את הירקות והפירות אחד אחד – במקום המשלוחים של השופרסל.
למדתי שיותר נעים לי לרכב על אופניים לחנויות השונות שאני זקוקה להן אחת ליום יומיים, לקנות הכל טרי ובכמויות קטנות – מאשר לקנות מארזים וכמויות שבסוף חלק גדול מהן מוצא עצמו בפח.
אני מגדלת חלק מהמזון שלנו – מטפחת, מעשבת, משקה ואוהבת את כל הירקות שגדלים אצלנו בגינה ובחממה החדשה.
אני מגדלת את הילדים ונמצאת איתם הרבה – במקום צהרונים ובייביסטר ובמקום גן לניב.
אני אוספת אותם מהמסגרות ועושה מאמצים שזה יהיה ברגל, נעים לי לדבר איתם תוך כדי הליכה והתבוננות בשינויי הטבע שליד הבית שלנו.
פעם בשבוע אני מוציאה את קרש הגיהוץ ומגהצת לנו את כל האריגים והמכופתרות – במקום לשלוח לגיהוץ.
ההחלטות האלה והעיסוקים היום יומיים האלה הם שלי והם נכונים לי ולמשפחה שלי מאוד בעונה הזו של החיים.
מעין התבוננות נוספת על המרחב התרבותי שבו אנחנו עובדים המון שעות מחוץ לבית, על מנת לממן שירותים של אנשים אחרים שיעשו עבורנו דברים בתוך הבית.

יש עוד הרבה דברים שאני עושה ככה סתם בשבילי:
אני קוראת המון, נושאי חינוך מאוד מעניינים ומושכים אותי כרגע.
אני מתכננת לנו טיולים משפחתיים קצרים וארוכים.
אני דואגת לבקר את השכנים המבוגרים שלי לפחות פעם בשבוע (לרוב זה קורה יותר) ולשוחח איתם על הכל, החוכמה של המבוגרים – אלה שיש להם ניסיון חיים עשיר וארוך מרתקת אותי.
שנים אני עושה את זה – זה לא משהו חדש.
הכי מיוחדת הייתה גברת פלק מהרחוב הסמוך, בעודה בת 100 ואני בתחילת שנות השלושים – היינו מדברות על הכל.
״איך היו ההורים שלך כשהיית ילדה?״ הייתי שואלת אותה
והיא הייתה מסבירה לי כמה נעים לה לשבת בחוץ, מול המדרכה ולראות איך בכל יום יום הרוח עושה משהו קצת אחר למענה
״פעם היא מרימה את החול מלמטה ופעם היא מביאה לי ציפור״ – היא הייתה צוחקת בעיניים כחולות בורקות.
היא חסרה לי מאוד גברת פלק היפה.
את שרה אני מבקרת בכל כמה ימים, אני מגיעה בבוקר עם ניב בעגלה – כאילו ״על הדרך״ – אבל לגמרי במיוחד – אני לא רוצה שהיא תרגיש שאני מטריחה את עצמי.
היא אישה חרדית מופלאה בחוכמתה ואנחנו צוחקות על הכל כאילו לא מפרידות בנינו 40 שנים והבדלי תפיסה דתיים גדולים.
״את סוס פרא אבישג, אבל הראש שלך בריא וחכם״
לאחרונה אני רוקחת לעצמי מוצרים קוסמטיים טבעיים משמנים מצויינים. אני שותלת המון פרחים חדשים.

כשניב הייתה בת שלושה חודשים אמרתי לטל ״הלוואי ואצליח להשאר איתה בבית שנתיים שלמות״ – כל כך רציתי את זה.
המקום שלי עם השאיפות המקצועיות היה כל כך איתן בחיי שגם כשרציתי משהו אחר זה היה בגדר חלום בלתי מושג, מין מקום כזה שאין לי מושג איך אני בכלל מגיעה אליו.
בעוד חצי שנה מסתיימות השנתיים שלנו, עכשיו אני רוצה להאריך את הזמן הסימביוזי שלנו ל-3 שנות ינקותה ולא רק לשנתיים.

דברים שאני עושה בשביל הילדים:
ניב כבר בת שנה וחצי, היא התחילה ללכת לפני חודש – אני דואגת שבכל יום היא תלך איתי יד ביד, או לצידי, לפחות חצי קילומטר עם הרגליים הקטנטנות שלה.
את ההליכות האלה אני עושה מחוץ לבית, במסגרת טיוליים יומיים – אני רוצה שהרגליים שלה יתחזקו. שהיא תלמד לפסוע נכון על תוואי שטח שונים. על חול. על מדרכה. שתלמד לטפס על גבעות, שתלמד ללכת בין שבילים, עצים ושיחים.
לני עוד מעט בן חמש, הוא מגלה סקרנות גדולה וכשרון חבוי לציורים – אני בוחרת איתו יחד חוברות צביעה ואנחנו צובעים.
לימדתי אותו לערבב צבעים ולייצר עומק ועניין בציור.
תום בן שש, אני מנסה איתו ערוצי תקשורת חדשים – אני עושה מאמץ לרכב איתו על האופניים או ללכת איתו ברגל לגן בבוקר וגם אחר הצהריים, זה משנה לנו את כל מהלך היום הזמן הזה יחד שבו אנחנו גם שורפים אנרגיה וגם משוחחים.

פעמיים בשבוע אני מטפסת על עצי התפוז בגינה החדשה שלנו, זורקת לילדים תפוזים מלמעלה וצופה בהם ממלאים את המריצה.
את התפוזים אנחנו שמים ליד הגדר של הבית, עבור העוברים והשבים – יש גם שלט קטן למי שזה לא ברור לו ״פירות הדר מתנה, בתאבון״.

יש ימים שבהם הכל טוב ויפה.
ויש ימים שבהם קצת יותר קשה.
שפתאום המעבר החד הזה שעשיתי בחיים, נותן אותותיו – אני נמלאת מחשבות, ספקות ושאלות, אני דורשת מעצמי תשובות.
למזלי רוב הימים הם לא כאלו – והתשובות שאני נותנת לעצמי הן מאוד אמיתיות וכנות.
״זה מה שאני רוצה עכשיו, אני רוצה לעבוד בבית ולא בשום מקום אחר, אני רוצה לגדל את הילדים שלי בעצמי, לראות אותם פורחים בכל רגע ולא רק קצת מהצד״
לפעמים אני תופסת את עצמי מהרהרת על השינוי שעברתי, תוהה אם הוא אמיתי? אם הוא זמני? אם הוא בכלל אני? לאן הוא יוביל אותי…
האם עדיין אהיה רלוונטית כשארצה לשוב ולממש יכולות וכישורים שיש לי בתחום האופנה?

זה מצחיק כי בכל פעם שאני חושבת על העבודה הבאה שלי, אני בעיקר יודעת מה אני לא מוכנה לעשות ואיזה מחיר אני לא מוכנה לשלם – לא בשלב הזה של החיים לפחות. העבודה בעסק במשפחתי שלנו מביאה לידי ביטוי יכולות שרכשתי במשך שנים על גבי שנים, ולמרות שהתחום שונה לגמרי מהתחום שהגעתי ממנו, אני מוצאת בו מעט עניין.
במשך שנים הייתי רגילה למצב תודעתי של הצלחה אחר הצלחה, פרוייקט אחר פרוייקט – כשהחלטתי לצאת עם העסק שלי לחופש קיבלתי הרבה תגובות, הרבה ניסו להבין ״מה הדבר הבא?״
הרבה היו בטוחים שאני ״מבשלת משהו סודי״
זה מאוד התאים למי שהייתי, גם לדמות שטיפחתי – לשמור על איזו תוכנית מגירה בסוד, להפציץ במשהו חדש ויצירתי.
להיות בעלים של עסק במשך 8 שנים, עסק שהיה מאוד מאוד חשוף ואהוב ברשתות החברתיות – זה משהו שמגדיר אותך. זה משהו שלחלוטין הגדיר אותי עד לאחרונה.
אפילו היום יש כאלו ששואלים אותי מה אני מתכננת או מה הכיוון החדש.
במשך 8 שנים הצבתי לעצמי יעדים, ידעתי בדיוק לאן אני רוצה להוביל את עצמי ואת העסק – סימנתי וי על הרבה שאיפות: חנות און ליין, בלוג לייף סטייל, בלוג חתונות, מפרסמים, סדנאות, מערך של מנחים ומורים, ייצור קולקציות גדולות
לא להאמין שזו הייתי אני, אבל כל מי שמכיר אותי יודע – שזו באמת הייתי אני.
הייתי.
זה העניין פה.
הייתי.

אני רוצה להיות ספרנית״ אמרתי לטל לפני שבועיים
״אני לא אצטרך למכור שם כלום לאף אחד, הספרייה שלנו היא בחינם, אז גם ככה כולם בסטייט אוף מינד מאוד מעריך ומכבד שם, ואני גם מאוד אוהבת ספרים!״
זה לא היה בצחוק, אני באמת רוצה לעבוד בספרייה – אבל לא כרגע, אולי בעוד כמה שנים.

מה שאני עושה היום הוא בדיוק מה שאני רוצה לעשות היום.
אני לומדת להאט, אני לומדת לא להתרגש, אני לומדת למנן את הציפיות שלי, אני לומדת להגיע להלימה מלאה עם עצמי ולסנן את כל רעשי הדימוי שלי.
יכול להיות שמחר זה ישתנה.
יכול להיות שעוד שנה זה ישתנה.
בינתיים אני פה – מגדלת את הילדים, מגדלת את הבית, מגדלת את עצמי ומתבוננת בכולם צומחים ופורחים.
קצת תמונות מהזמנים האחרונים, ופוסט מתנה לכל מי שרוצה לקבל השראה >>> ״מעשה במאפה״