ארכיון הקטגוריה: החיים עצמם

התקופה האחרונה

בתקופה האחרונה אנחנו גרים בבית חדש, כשהגענו לבחון את האפשרות לשכור אותו – טל נכנס מיד פנימה ועבר על החללים והחדרים השונים, ואילו אני – נמשכתי ישר לגינה ולמרחבים שיש לה להציע.
שנינו אישרנו את הבית.
הוא מבפנים ואני מבחוץ.
״נוכל לסדר פה חדר לילדים, ויש גם מקום לאורחים״ הוא אמר
״אוכל להקים פה גינת ירקות ענקית, יש פה הרבה עבודה, אבל אני לגמרי מוכנה!״
עשרה ימים אחרי שעברנו כבר הספקתי לעדר, לעקור ולגרף חלק מהדשא הסבוך שהקיף את הבית, מיקמתי את הגינה שלנו מתחת לעץ הרימון – כיוון דרום.לאט לאט שתלנו ועישבנו והתחלנו להשקות.
הילדים אוהבים את הגינה ואני נותנת להם להיות שותפים מלאים, הם משקים מתי שהם רוצים ועוזרים לי לשתול שתילים חדשים.
הם עוזרים לי לאסוף זרעים ולשמר אותם לעונות הבאות, הם עוזרים לי בהדליות של העגבניות.
לפעמים אני מסתכלת מבעד לחלון הגדול בסלון ורואה את לני משקה בצינור הצהוב, את ניב מסתובבת בין הצמחים השונים – מחפשת חיפושיות וזחלים, לפעמים אני רואה ראש חום קטן מבצבץ מבין מצמחים הגבוהים – זה תום, הוא מסייר ועוקב וחוקר במוחו הצעיר את ליבם של הצמחים.  בסוף החורף, אבא של טל הגיע ליומיים מאומצי עבודה כשבסיומם הוא הצליח להקים לנו חממה.
מילאנו אותה אדמה טובה לשתילה ושתלנו בה עגבניות ומלפפונים, פלפלים ותותים.
החממה הפכה להיות החדר האהוב עלינו בבית, בעיקר בשלהי ימי החורף – היא הייתה עמוסה במלפפונים ותותים.  למדתי לזהות מחזורי חיים שלמים בגינה והחממה, לפעמים אני מוצאת בחממה תות לא בשל ויודעת שעד הערב הוא יאדים לגמרי. אני ממתינה ולא ממהרת. נגשת כל שעתיים ושוב בודקת.ואז כשהרגע מושלם, אני מציעה לאחד הבנים לבקר בחממה.
ואז אני שומעת צעקות רמות של שמחה: ״אמא יש פה תות בשל לגמרי!!! בואי תראי אמא!! בואי״ בתחילת האביב הגינה כולה פרחה, היא הניבה לנו כל כך הרבה ירקות ועלים טריים וצבעים של פרחים יפים.
ליטל, חברתי הטובה, שהיא גם הצלמת שליוותה אותי במכופתרות – הצטרפה אלינו מידי פעם יחד עם הבן הקטן שלה וצילמה פה ושם קצת תמונות.  בתחילת האביב עץ התות שאליו אנחנו מגיעים בכל עונה התחיל לפרוח ולהבשיל פירות מתוקים, הלכנו לבקר אותו, ליטל ואני, 2 אמהות עם 4 ילדים קטנים.
כמו בכל שנה – גם השנה – סיפרתי לילדים שהעץ הוא נדיב, שהעץ אוהב ילדים.
אנחנו יודעים שהוא אוהב ילדים כי הוא מצמיח את הענפים שלו גם כלפי מעלה עבור הציפורים, וגם כלפי מטה עבור הילדים הצעירים.  הוא שולח זרועות ארוכות מלאות בפירות מתוקים – במיוחד לילדים הקטנים, שיהיה להם קל לקטוף בעצמם, שיוכלו לאכול בשמחה.
אני מלמדת אותם שמהעץ הזה רבים נהנים, שהוא לא רק שלנו, שאפשר ורצוי לאכול אבל גם חשוב להשאיר לאנשים אחרים שיבואו.
וכך במשך בערך שבועיים – באמצע האביב, כמו בכל שנה קודמת… אנחנו מידי יום מבקרים אותו, קוטפים, אוכלים ואומרים לו תודה.  בתחילת הקיץ סבא אלי בנה לנו לול תרנגולות, הבאנו 8 תרנגולות, חלקן מטילות וחלקן צעירות – ועברנו איתן תהליך של הסתגלות לביתן החדש.
אחרי שבועיים בהם הן שהו בלול ללא אפשרות יציאה, שיחררנו אותן בפעם הראשונה, זה היה קצת מפחיד.  חששנו שהן יברחו או יעלמו או יטרפו… אבל למדנו שהן מאוד חכמות וכבר רואות עצמן כלהקה.
כבר חודש שלם שהן חופשיות לגמרי בחצר שלנו, בלילה הן נכנסות לבד ללול, וביום הן יוצאות לבד ומשוטטות בגינה. הן חיות לצידה של הגינה ומקיפות אותנו באהבה רבה.
נכון… זה מקשה על מציאת הביצים, ואנחנו תמיד מחפשים ומוצאים ביצים במקומות של שגרתיים – אבל אצלנו בגינה הן באמת בחופש אמיתי.
הן מתרוצצות לכל עבר וקופצות על עצים, הן מתחפרות בחול ומנקרות לנו קצת בירקות הגינה.  לפני בערך 4 שנים אני וליטל יצאנו להרפתקאה בהולנד, נסענו לצלם שם את קטלוג הקיץ של מכופתרות – אני זוכרת כמה התרגשתי מהנופים היפים והירוקים של מדינת המישור הזו, אני זוכרת כמה הסתקרנתי מהגינות והבתים הפרטיים.
כמעט בכל מקום שהתארחנו בו הייתה גינה או חממה, בעלי הבית – עסקו בגידולים של פרחים וירקות ופירות, זה היה כמו פלא בשבילי, לא האמנתי שהתחביב הזה שייך לאומה שלמה, שוחחתי על זה הרבה עם המקומיים, למדתי להכיר מציאות ואורח חיים אחר ממה שהיה מוכר לי בארץ.
אני זוכרת שהצטלמתי בחממה באחד הבתים שהתארחנו בו, אני זוכרת שתוך כדי הצילומים בדקתי את ההנבטות ואת העציצים השונים, ניסיתי לזהות צמחים – זה היה לוקיישן מצויין לצילומים.  היום – לשמחתי הרבה, אלו חלקים גדולים ממני ומהחיים.
הדלועים שכל כך התלהבתי מהם שם בהולנד הרחוקה, הפכו להיות חלק משגרת חיי – הם גדלים אצלי בגינה, ואני קוטפת אותם מהאדמה, ומייבשת את הזרעים שלהם ואפילו שומרת לעונה הבאה.אני זוכרת שכבר בטיול הקצר הזה שארך בערך 4 ימים, חזרתי לאמרתי לליטלוש שלי ״הלוואי ויום אחד אצליח לחיות אורח חיים הולנדי שכזה, לעבוד במינונים נכונים יותר, לצאת יותר אל הטבע, לטייל, לגדל״
והיא – חברתי הטובה, חייכה ועודדה ולמרות שזה היה נראה כל כך רחוק ממנה אז, אני שמחה שצמצמתי את הפער – ופתאום זה הפך להיות כאן ועכשיו.
לפעמים אני וליטלוש יושבות בגינה ומדברות על התקופה ההיא שחווינו ביחד, את כל הצילומים, את כל הימים, את כל הדגמים – אנחנו כבר שנים עובדות יחד, ומידי פעם אנחנו נזכרות בהולנד ומחדדות אחת לשנייה שזו הייתה נקודה משמעותית בחיינו, שהיא הייתה אבן דרך חשובה עבור שתינו. הפוסט הזה מאפשר לי להסתכל על מה שפעם ראיתי ולא היה לי מושג איך בכלל אפשר ליישם – ולנסות לגלגל בראשי איך בעצם הצלחתי לצמצם את הפער הזה. הפוסט הזה מאפשר לי להגיד תודה כנה ואוהבת לחברה יקרה שחקוקה לי בנשמה, שבזכותה יש לי כל כך הרבה זכרונות יפים של עצמי בתקופות שונות של החיים, חברה שרק מול עדשת מצלמתה אני לא מסתתרת, ולא מרגישה חשופה, חברה שהיא בדיוק כמוני – רק פי אלף יותר טובה!!  ליטלוש שלי.

מלתחת הקיץ המצומצמת שלי

זו העונה השנייה שבה אני בוחרת לחיות עם מלתחת בגדים מצומצמת למדי, את עונות הסתיו והחורף – העברתי עם 42 פריטים בארון, ואת עונות האביב והקיץ – אני מתכוונת להעביר עם מספר דומה של פריטים.
מלתחת הבגדים שלי תלויה על סטנד אחד בעל מוט מתכת ארוך, עליו מצויות כל אופציות הלבוש שלי.
זה מתחיל בג׳ינסים רגילים ליום יום, טישרטים שאני ואוהבת, חולצות אריג שדורשות גיהוץ מתמיד, שמלות שמתאימות ליום יום או לערב, ואפילו כמה פריטים לערבים קצת יותר קרירים או למקומות סגורים וממוזגים.

אני מרגישה שרוב הבגדים שיש אצלי במלתחה כרגע – הם כאלה שמאפשרים לי ביטוי עצמי גבוה מאוד ולא רק פונקציונליות של לבישה. קראתי פעם משפט מאוד יפה שמישהו אמר וזה השפיע עלי מאוד זה הולך בערך ככה: ״יש לי את אוסף הצדפים הכי גדול בעולם, בכל חוף שאני מגיע אליו, אני בוחר לי את הצדפים היפים מכולם, אני אוסף את כולם אל עצמי, מטמיע אותם בעומק ליבי ומשאיר אותם על החוף, הם שלי – אני נהנה מהם, אני פשוט מבין שאני לא חייב שיהיו אצלי פיזית״ – המשפט הזה גרם לי להתאהב עוד יותר בבגדים שיש בחנויות, להעריך אותם מאוד, לבדוק אותם, למשש אותם – וזהו… אני באמת לא חייבת להיות הבעלים שלהם. אני יודעת להנות מהם גם כשהם רק מוצגים בחלון הראווה, אני יודעת להתפעל מהם כשהם על מישהי אחרת, אני לא חייבת אותם עלי, זה אפילו שחרר אותי מתחושה שמלווה לפעמים את כולנו ״אוף.. זה כל כך יפה, אני כל כך רוצה את זה, אבל זה יקר לי מידי כרגע״  או ״אני ממש רוצה את זה, אבל הארון שלי מפוצץ… מתי אלבש את זה??״
הסוד הוא – להרכיב מלתחה שיש בה אך ורק פריטים שאוהבים, כך יוצא שכל בחירה – היא טובה ואפילו מצויינת.
אני לא אכתוב פה על שילובי בגדים ועל איך מתאימים פריט כזה לאחר, אני חושבת שזה המון עניין של ניסיון וטעם אישי, אני כן ארצה לכתוב קצת על הרקע שהוביל אותי לשנות את המלתחה שלי ולצמצם אותה – מכמה מאות של פריטים, לכמה עשרות בודדים.

כמו רוב האנשים שחיים סביבי, גם אני הייתי צרכנית נהדרת של תעשיית האופנה רוב חיי הבוגרים, במקביל לזה – הייתי גם יצרנית בתעשיית האופנה.
במשך 6 שנים עיצבתי וייצרתי קולקציות רבות ומספר רב מאוד של פריטים נמכרו דרך המותג שהקמתי.
זה היה כיף גדול, היה בזה הרבה עניין ויצירה, אבל לצד ההנאה – הלך וגבר דיסוננס גדול.

כל קולקציה שעיצבתי הייתה ״הכי יפה והכי מוצלחת שעיצבתי עד כה״ – והמסרים שהעברתי, היו זהים למסרים שקיבלתי אני עצמי מתעשיית האופנה ומהמפרסמים בה…
״החצאית הכי יפה״
״השמלה הכי מושלמת״
״החולצה שאת חייבת״

אבל… האם זו באמת החצאית הכי יפה? והשמלה הכי מושלמת? והאם באמת את החולצה הזו אני ממש ממש חייבת?

לפני 150 שנים, לאדם ממוצע בעולם ה״מערבי״ היו בארון כ-8 פריטי לבוש בממוצע, היום יש לאדם ממוצע קרוב ל-400 פריטים (כולל הלבשה תחתונה, גרביים, בגדים, הנעלה, תיקים ועוד)
אז בעולם שבו אנשים צורכים בגדים ופרטי לבוש,
בעולם שבו תעשיית האופנה היא התעשייה הגדולה והרחבה ביותר, בעלת ההשפעות החזקות ביותר על כדור הארץ,
כנראה שכל מותג… שכל מעצב… שכל מפרסם… ידו קצת קלה על ההדק בנוגע למסרים שהוא מעביר.
כי בנינו זו ממש לא החצאית הכי יפה, ובטח לא השמלה הכי מושלמת, ואת החולצה הזו – אני ממש ממש ממש לא חייבת.

בעולם שבו המגוון הוא אינסופי, המושג New Arrivals מתחדש בחנויות על בסיס שבועי ולפעמים אפילו יומי (!!!) -כוחות השוק עושים הכל על מנת שנמשיך לצרוך וצרוך, לקנות וקנות והתאבון הצרכני הלא מבוקר שלנו לא באמת יכול לדעת שובע. זה מין לופ אין סופי כזה שבו תמיד יהיה משהו חדש – תמיד יהיה מי שידאג לעדכן אותנו בכך – וזה תמיד יעורר אותנו לפעולה אחת – קנייה של מוצר חדש, זה חלק מהתרבות שנכפתה עלינו, התרבות אליה נולדנו ועליה רובנו לא מערערים באמת, זה חלק ממה שלימדו אותנו, זה חלק מהחיים עבור כל מי שבוחר לחיות ״על הנתיב המהיר״.
ומיד אחרי שנקנה את החצאית הכי יפה – תהיה יפה כמוה או יפה ממנה, ממש מעבר לפינה, וכך הלאה וכך הלאה.

אז מה בעצם אנחנו קונים פה?
בגדים שהם כסות לכסות את גופינו?
תדמית שאמורה לחזק את מי שאנחנו מאמינים שאנחנו? אפשר לעצור ולחשוב על זה לעומק רגע?

אני מאוד אוהבת בגדים, אני גם יודעת להעריך את היופי שלהם, את האיכות והערך שהם נותנים לאדם הלובש אותם בכבוד – אני פשוט… לא חייבת את כל הבגדים היפים האלה אצלי בארון.
ואם ארחיב קצת יותר את הנושא הזה, שמאוד קרוב לליבי: כמות הבגדים שיש היום לאדם ממוצע, דורשת ארון גדול במיוחד, ועבור משפחה של 4-5 נפשות, 4-5 ארונות כאלה… הם כבר חדר של ממש, הם מטרים נוספים בבתים שאנחנו קונים או בונים (לרוב במשכנתא עם ריבית לעוד הרבה שנים קדימה).

אז בעצם – אנחנו לא רק קונים בגדים יפים, אנחנו גם מאחסנים אותם בבית, ועלות הקנייה של הבגדים – היא רק ההתחלה של ההוצאה המתמשכת… כי הרבה בגדים… זה הרבה אחסון.. והרבה אחסון… זה חללים יותר גדולים… וחללים יותר גדולים זו גם הוצאה מיידית וברורה (קניית בית עם יותר חדרים או השכרתו) וגם הוצאה מתמשכת בצורה של מיסים וארנונה.

בתהליך שארך כשבועיים, סיננתי, מיינתי, העברתי, מסרתי, מכרתי ותרמתי כ-80% מתכולת הארון שלי.
נותרתי רק עם פריטים שעושים לי שמח בעיניים וכיף בלב.

אחרי שסיימתי את תהליך המיון הזה, גיליתי שקל לי יותר לעשות השלמות, לבדוק מה בדיוק חסר לי – אילו פריטים ספציפים אני מרגישה שחסרים לי על מנת שהמלתחה תשרת אותי טוב יותר.
ומשם המשכתי, לרכישות מדוייקות יותר, נכונות יותר, בעלות ראייה רחבה יותר. בעדיפות ראשונה – אחפש את הפריטים שחסרים לי בחנויות יד שנייה ובחנויות הביגודית של רשת ויצ״ו, אני חושבת שחשוב לעשות שימוש חוזר במשאבים ומוצרים שכבר קיימים – על פני קנייה של מוצרים חדשים אשר מעודדת ייצור המוני וניצול משאבים של כדור הארץ. חשבתם פעם בכמה מים צריך להשתמש על מנת לייצר מספיק כותנה בשביל לתפור חולצה אחת?

אז מה יש אצלי במלתחת הקיץ?

16 חולצות וטופים שונים, חלק נרכשו חדשות לפני כמה עונות, חלק קיבלתי מחברות, וחלק מחנויות יד שנייה. אני מרגישה שהמבחר מגוון ומאפשר לי גם להתלבש כמו שאני אוהבת ביום יום ובשגרה, וגם ליצור לוקים שיותר מתאימים לערב.

בגזרת המכנסיים והחלקים התחתונים, אני מודה שחסרים עוד בערך 2-3 מכנסיים קצרים בכדי להגיע למלתחה מגוונת יותר. אני אחפש אותם לאט לאט בחנויות יד שנייה ורק אם לא תהיה ברירה ולא אמצא… אשקול להגיע לחנות רגילה.

ג׳קט ג׳ינס מושלם שמלווה אותי כבר 3 עונות, צמוד ומחמיא. עליונית תפורה מבד רך ונשפך בגזרה ישרה, ועליונית סרוגה שחורה נהדרת של גאפ שרכשתי בחנות יד שנייה.

השמלות שבחרתי משמשות אותי גם ליום יום וגם לערב, 3 מהשמלות הגיעו אלי במתנה דרך חברות שמבחינתן – מיצו את הבגד. עבורי אלו היו אוצרות של ממש.

אני מזמינה אתכם לבחון מחדש את מערכת היחסים שלכם עם הארון שלכם, עם הבגדים שלכם, עם ההוצאות השוטפות שלכם, עם המסרים שמגיעים אליכם. ואולי להחליט לפעול אחרת.

זו אגב, הייתה מלתחת החורף שלי. 

 

מה את עושה בימינו?

בהתכתבות אגבית בפייסבוק, חברה מקסימה מהמרחב הוירטואלי העלתה בפני את השאלה:
״מה את עושה בימינו?״
זו שאלה יפה.

לפני חודש וקצת עברנו לגור בבית חדש שאנחנו שוכרים.
ומאז (וגם קצת לפני האמת) אני בעיקר עובדת מהבית ובבית.
במקביל לניהול בעסק המשפחתי שלנו יחד עם טל בעלי, אני עושה את אותם דברים שבמשך שנים עבדתי כל כך קשה כדי שמישהו אחר יקבל עליהם תשלום ויעשה אותם עבורנו.
אני מנקה את כל הבית ושומרת עליו מאורגן ומסודר כל יום- במקום המנקה שהייתה עושה את זה בעבר.
אני מבשלת אוכל טרי בכל יום ומגוונת את תפריט המשפחתי שלנו – במקום כל הטייק אווי, המסעדות והפיצות שהיו חלק מהתפריט הקבוע שלנו.
(השבוע אפילו למדתי להכין ציר מרק ירקות מעולה וזה שינה לי את כל המטבח!)
אני עושה קניות בעצמי ובוחרת את הירקות והפירות אחד אחד – במקום המשלוחים של השופרסל.
למדתי שיותר נעים לי לרכב על אופניים לחנויות השונות שאני זקוקה להן אחת ליום יומיים, לקנות הכל טרי ובכמויות קטנות – מאשר לקנות מארזים וכמויות שבסוף חלק גדול מהן מוצא עצמו בפח.
אני מגדלת חלק מהמזון שלנו – מטפחת, מעשבת, משקה ואוהבת את כל הירקות שגדלים אצלנו בגינה ובחממה החדשה.
אני מגדלת את הילדים ונמצאת איתם הרבה – במקום צהרונים ובייביסטר ובמקום גן לניב.
אני אוספת אותם מהמסגרות ועושה מאמצים שזה יהיה ברגל, נעים לי לדבר איתם תוך כדי הליכה והתבוננות בשינויי הטבע שליד הבית שלנו.
פעם בשבוע אני מוציאה את קרש הגיהוץ ומגהצת לנו את כל האריגים והמכופתרות – במקום לשלוח לגיהוץ.
ההחלטות האלה והעיסוקים היום יומיים האלה הם שלי והם נכונים לי ולמשפחה שלי מאוד בעונה הזו של החיים.
מעין התבוננות נוספת על המרחב התרבותי שבו אנחנו עובדים המון שעות מחוץ לבית, על מנת לממן שירותים של אנשים אחרים שיעשו עבורנו דברים בתוך הבית.

יש עוד הרבה דברים שאני עושה ככה סתם בשבילי:
אני קוראת המון, נושאי חינוך מאוד מעניינים ומושכים אותי כרגע.
אני מתכננת לנו טיולים משפחתיים קצרים וארוכים.
אני דואגת לבקר את השכנים המבוגרים שלי לפחות פעם בשבוע (לרוב זה קורה יותר) ולשוחח איתם על הכל, החוכמה של המבוגרים – אלה שיש להם ניסיון חיים עשיר וארוך מרתקת אותי.
שנים אני עושה את זה – זה לא משהו חדש.
הכי מיוחדת הייתה גברת פלק מהרחוב הסמוך, בעודה בת 100 ואני בתחילת שנות השלושים – היינו מדברות על הכל.
״איך היו ההורים שלך כשהיית ילדה?״ הייתי שואלת אותה
והיא הייתה מסבירה לי כמה נעים לה לשבת בחוץ, מול המדרכה ולראות איך בכל יום יום הרוח עושה משהו קצת אחר למענה
״פעם היא מרימה את החול מלמטה ופעם היא מביאה לי ציפור״ – היא הייתה צוחקת בעיניים כחולות בורקות.
היא חסרה לי מאוד גברת פלק היפה.
את שרה אני מבקרת בכל כמה ימים, אני מגיעה בבוקר עם ניב בעגלה – כאילו ״על הדרך״ – אבל לגמרי במיוחד – אני לא רוצה שהיא תרגיש שאני מטריחה את עצמי.
היא אישה חרדית מופלאה בחוכמתה ואנחנו צוחקות על הכל כאילו לא מפרידות בנינו 40 שנים והבדלי תפיסה דתיים גדולים.
״את סוס פרא אבישג, אבל הראש שלך בריא וחכם״
לאחרונה אני רוקחת לעצמי מוצרים קוסמטיים טבעיים משמנים מצויינים. אני שותלת המון פרחים חדשים.

כשניב הייתה בת שלושה חודשים אמרתי לטל ״הלוואי ואצליח להשאר איתה בבית שנתיים שלמות״ – כל כך רציתי את זה.
המקום שלי עם השאיפות המקצועיות היה כל כך איתן בחיי שגם כשרציתי משהו אחר זה היה בגדר חלום בלתי מושג, מין מקום כזה שאין לי מושג איך אני בכלל מגיעה אליו.
בעוד חצי שנה מסתיימות השנתיים שלנו, עכשיו אני רוצה להאריך את הזמן הסימביוזי שלנו ל-3 שנות ינקותה ולא רק לשנתיים.

דברים שאני עושה בשביל הילדים:
ניב כבר בת שנה וחצי, היא התחילה ללכת לפני חודש – אני דואגת שבכל יום היא תלך איתי יד ביד, או לצידי, לפחות חצי קילומטר עם הרגליים הקטנטנות שלה.
את ההליכות האלה אני עושה מחוץ לבית, במסגרת טיוליים יומיים – אני רוצה שהרגליים שלה יתחזקו. שהיא תלמד לפסוע נכון על תוואי שטח שונים. על חול. על מדרכה. שתלמד לטפס על גבעות, שתלמד ללכת בין שבילים, עצים ושיחים.
לני עוד מעט בן חמש, הוא מגלה סקרנות גדולה וכשרון חבוי לציורים – אני בוחרת איתו יחד חוברות צביעה ואנחנו צובעים.
לימדתי אותו לערבב צבעים ולייצר עומק ועניין בציור.
תום בן שש, אני מנסה איתו ערוצי תקשורת חדשים – אני עושה מאמץ לרכב איתו על האופניים או ללכת איתו ברגל לגן בבוקר וגם אחר הצהריים, זה משנה לנו את כל מהלך היום הזמן הזה יחד שבו אנחנו גם שורפים אנרגיה וגם משוחחים.

פעמיים בשבוע אני מטפסת על עצי התפוז בגינה החדשה שלנו, זורקת לילדים תפוזים מלמעלה וצופה בהם ממלאים את המריצה.
את התפוזים אנחנו שמים ליד הגדר של הבית, עבור העוברים והשבים – יש גם שלט קטן למי שזה לא ברור לו ״פירות הדר מתנה, בתאבון״.

יש ימים שבהם הכל טוב ויפה.
ויש ימים שבהם קצת יותר קשה.
שפתאום המעבר החד הזה שעשיתי בחיים, נותן אותותיו – אני נמלאת מחשבות, ספקות ושאלות, אני דורשת מעצמי תשובות.
למזלי רוב הימים הם לא כאלו – והתשובות שאני נותנת לעצמי הן מאוד אמיתיות וכנות.
״זה מה שאני רוצה עכשיו, אני רוצה לעבוד בבית ולא בשום מקום אחר, אני רוצה לגדל את הילדים שלי בעצמי, לראות אותם פורחים בכל רגע ולא רק קצת מהצד״
לפעמים אני תופסת את עצמי מהרהרת על השינוי שעברתי, תוהה אם הוא אמיתי? אם הוא זמני? אם הוא בכלל אני? לאן הוא יוביל אותי…
האם עדיין אהיה רלוונטית כשארצה לשוב ולממש יכולות וכישורים שיש לי בתחום האופנה?

זה מצחיק כי בכל פעם שאני חושבת על העבודה הבאה שלי, אני בעיקר יודעת מה אני לא מוכנה לעשות ואיזה מחיר אני לא מוכנה לשלם – לא בשלב הזה של החיים לפחות. העבודה בעסק במשפחתי שלנו מביאה לידי ביטוי יכולות שרכשתי במשך שנים על גבי שנים, ולמרות שהתחום שונה לגמרי מהתחום שהגעתי ממנו, אני מוצאת בו מעט עניין.
במשך שנים הייתי רגילה למצב תודעתי של הצלחה אחר הצלחה, פרוייקט אחר פרוייקט – כשהחלטתי לצאת עם העסק שלי לחופש קיבלתי הרבה תגובות, הרבה ניסו להבין ״מה הדבר הבא?״
הרבה היו בטוחים שאני ״מבשלת משהו סודי״
זה מאוד התאים למי שהייתי, גם לדמות שטיפחתי – לשמור על איזו תוכנית מגירה בסוד, להפציץ במשהו חדש ויצירתי.
להיות בעלים של עסק במשך 8 שנים, עסק שהיה מאוד מאוד חשוף ואהוב ברשתות החברתיות – זה משהו שמגדיר אותך. זה משהו שלחלוטין הגדיר אותי עד לאחרונה.
אפילו היום יש כאלו ששואלים אותי מה אני מתכננת או מה הכיוון החדש.
במשך 8 שנים הצבתי לעצמי יעדים, ידעתי בדיוק לאן אני רוצה להוביל את עצמי ואת העסק – סימנתי וי על הרבה שאיפות: חנות און ליין, בלוג לייף סטייל, בלוג חתונות, מפרסמים, סדנאות, מערך של מנחים ומורים, ייצור קולקציות גדולות
לא להאמין שזו הייתי אני, אבל כל מי שמכיר אותי יודע – שזו באמת הייתי אני.
הייתי.
זה העניין פה.
הייתי.

אני רוצה להיות ספרנית״ אמרתי לטל לפני שבועיים
״אני לא אצטרך למכור שם כלום לאף אחד, הספרייה שלנו היא בחינם, אז גם ככה כולם בסטייט אוף מינד מאוד מעריך ומכבד שם, ואני גם מאוד אוהבת ספרים!״
זה לא היה בצחוק, אני באמת רוצה לעבוד בספרייה – אבל לא כרגע, אולי בעוד כמה שנים.

מה שאני עושה היום הוא בדיוק מה שאני רוצה לעשות היום.
אני לומדת להאט, אני לומדת לא להתרגש, אני לומדת למנן את הציפיות שלי, אני לומדת להגיע להלימה מלאה עם עצמי ולסנן את כל רעשי הדימוי שלי.
יכול להיות שמחר זה ישתנה.
יכול להיות שעוד שנה זה ישתנה.
בינתיים אני פה – מגדלת את הילדים, מגדלת את הבית, מגדלת את עצמי ומתבוננת בכולם צומחים ופורחים.
קצת תמונות מהזמנים האחרונים, ופוסט מתנה לכל מי שרוצה לקבל השראה >>> ״מעשה במאפה״

הצבעים שייכים לכולם

לני בן 4 וחצי, הצבעים שהוא הכי אוהב בעולם הם ורוד וסגול.
עד לפני חצי שנה אם הלכנו יחד לבחור תיק לגן או מגבת, הוא היה מושיט יד קטנה ושמחה ובוחר מבין הגוונים שהוא אוהב.
בשנה שעברה היה לו תיק סגול של כלבים,
הייתה לו מגבת ורודה עם קפוצון והדפס של נסיכות,
בבית הוא אוהב להרכיב פאזלים של סופיה, נסיכות, צבי הנינג׳ה ופו הדב.
בבגדים הוא תמיד היה קצת יותר שמרני, אולי בעצם לא… אולי אני הייתי קצת יותר שמרנית ותמיד נכנסתי רק למחלקות של ״הבנים״ בחנויות הבגדים.

אף אחד מעולם לא העיר לו על הבחירות שלו, תמיד לימדתי את הילדים שלי שהצבעים שייכים לכולם.
כשבעלי האהוב שאל אותי אם זה לא בעייתי בעיני, עיניתי לו באופן מוחלט שלא.
הסברתי לו שאלו גוונים נעימים ורגועים ורוב הילדים נמשכים אליהם – אמרתי לו שאם זה מה שהילד אוהב אז התפקיד שלנו כהורים הוא לחזק אותו ולהעצים את הבחירות שלו – כל זמן שהן חיוביות ולא מזיקות לאף אחד.
והגוונים שלני אוהב – לא רק שלא מזיקים – הם אפילו עושים טוב לרוב המוחות שנמצאים בקרבתם.

כשהנושא עלה ותום (אחיו הבכור) אמר לו שבנים לא לובשים חולצות ורודות – הושבתי אותם מול מסך המחשב, הרצתי גוגל תמונות קצר והראתי להם שיש המון בגדים ורודים לבנים, גם לגדולים וגם לקטנים.
הדהדתי להם את המשפט שלי שוב ״הצבעים שייכים לכולם״

לפני שנתיים בחנוכה ישבתי עם חברה בבית קפה בתל אביב, מולנו קישט את הבר אייל מנצנץ מרהיב, אמרתי לה שאני חייבת כזה.
למחרת נסעתי עד ליפו על מנת לקנות לבית שלנו אייל זוהר ומנצנץ, זה היה כל כך מרהיב.
העלתי תמונה לפייסבוק
,לצד הרבה תגובות מחייכות וטובות, הייתה אחת שזכורה לי יותר
מישהי כתבה לי שזה מוזר וקיצוני שקניתי את זה – כי… ״מה את נוצרייה?״
השבתי לה שאני מאוד אוהבת את האייל שקניתי, שהוא מפיץ לנו הרבה אור בבית, שהוא קסום ויפה ושלא זכור לי שאיפשהו בהיסטוריה היהדות חתמה ויתור על איילים רק בגלל שהנצרות החליטה לנכס אותם לעצמה.
כתבתי לה שאני פשוט אוהבת איילים. שהם עושים לי נחמד בלב ובעין. בזה זה מתחיל ובזה זה גם מסתיים. שום דבר מעבר.

לפני שבועיים בערך, הגשתי ללני את הגרביים הורודות שהוא אוהב – קניתי אותן בכלל לניב הקטנה, אבל הוא ביקש לגרוב אותן ולי לא הייתה שוב בעיה.
התגובה שלו הייתה מאוד לא צפויה:
״אמא, אני יותר לא רוצה את הגרביים הורודות״
הוא אמר לי בנחישות
״אני יודע שיצחקו עלי בגן אמא, אז אני מוותר״
לקחתי אותו שוב למחשב, הראתי לו שוב תמונות של בנים לובשים ורוד ושוב חזרתי על המשפט הקבוע שלי
״לני, הצבעים שייכים לכולם״
לני ביקש ממני להגיע לגן ולהגיד את זה לשאר הילדים.
ביקשתי מהגננת רשות – ויחד קבענו שתהיה לי חצי שעה של פעילות מעשירה לילדים בנושא הצבעים.
אני ולני ישבנו יחד ותכננו את הפעילות.
הכל כבר מוכן ושנינו נרגשים מאוד.
ביום שישי נערוך את הפעילות בגן ואני מקווה שהילדים הרכים שיקשיבו לנו יחקקו את המסר בליבם לנצח – הצבעים שייכים לכולם.

במרכז הגן על הרצפה נניח 37 קלפים הפוכים – כמספר ילדי הגן.
לני יעבור בין הילדים – כל ילד יבחר פונפון מבין הצבעים הקיימים.
אחרי כל בחירת צבע – כל ילד יגש לכרטיסים ויהיה רשאי להפוך כרטיס 1 עם לב בגוון שבחר.
לאט לאט יפתחו כל הקלפים והילדים ילמדו ויראו שיש גברים, נשים, ילדים וילדות שלובשים ורוד.
שיש גברים, נשים, ילדים וילדות שלובשים סגול וצהוב וכתום ואדום.

בגן של לני – אני מקווה שיהיה שינוי קטן.

את הפוסט המלא בחרתי לכתוב אחרי שבאינסטגרם שלי נוצר שיח פורה סביב הנושא.
הרבה אמהות וגננות ביקשו לקבל את הקבצים להורדה על מנת להעביר את הפעילות בגנים שלהן – אז את הקבצים אתן מוזמנות להוריד מפה.
מדובר בתמונות רגילות מגוגל תמונות.
כל קובץ הוא להדפסה בגודל A3 מומלץ להדפיס בבית דפוס

מצאתי דרך לגרום להם לסדר את הבית

לפני שבועיים בערך פרסמתי בעמוד האינסטגרם שלי תמונה של הכרטיסיות האלו שעיצבתי והדפסתי – כתבתי שם שאם הכרטיסיות אכן יוכיחו את עצמן כיעילות – אשתף אותן בבלוג.
לשמחתי הרבה הכרטיסיות מאוד מוצלחות והן אכן גורמות לכל בני הבית לשתף פעולה ולחלוק את המשימות היומיומיות.

כבר הרבה זמן אני מנסה לרתום את כל בני המשפחה לעזור ולשתף פעולה בכל מה שקשור למשימות הבית, מצאתי את עצמי מבקשת, דורשת, מסבירה, מחמיצה פנים, מתאכזבת ובעיקר מתעייפת ומתעצבנת.
זה חשוב שהילדים ילמדו לסדר ולקחת אחריות על הניקיון של הסביבה שלהם – זה חשוב למען הבית, למען המשפחה ולמענם עצמם. 

בכרטיסיות שהכנתי קיימות 15 משימות יום יומיות שיש אצלנו בבית:
לסדר את המיטות
להאכיל את הכלב
לעבוד בגינה
להשקות את הגינה
לסדר קניות מהמכולת
לסדר את הצעצועים
לסדר את חדר האמבטיה
לקפל בגדים
להכין אוכל
לערוך את השולחן
לזרוק את הזבל
לזרוק את הקומפוסט
לשטוף כלים
לשאוב אבק
לשטוף את הרצפה 

לכל משימה יש כרטיסייה – בתחילת כל יום אנחנו מניחים את כל הכרטיסיות כלפי מטה (כמו במשחק הזכרון) וכל אחד בתורו לוקח כרטיסייה עם משימה – מבלי לדעת מהי.
כך נוצר מצב שהחלוקה היא שווה (פחות או יותר) ובכל יום כל אחד עושה משהו אחר.

זה עובד! הילדים לוקחים אחריות מלאה על המשימות שלהם ובאמת עושים אותן.
לפעמים הם זקוקים לעזרה וקצת לימוד – וזה נהדר.
בסיומה של כל משימה, הילדים מביאים לי את הכרטיסיות שלהם ואנחנו כולם הולכים ובודקים האם המשימה אכן הושלמה בהצלחה.

אפילו הבייביסיטר מתעקשת לשלוף קלף או שניים לשם החוויה וההרתמות לשיתוף פעולה המשפחתי.
הקלף שכולם רבים עליו…. קלף השואב אבק!
הקלף שכולם מתבאסים ממנו – הקלף של שטיפת הרצפה.

מוזמנות להוריד את העיצובים – להדפיס בבית או בבית דפוס ולעשות בהם שימוש אישי.
המלצות לבית דפוס: מומלץ להדפיס על נייר קשיח 300 גרם ולבקש למינציה מבריקה רגילה.
להורדה לחצו פה

מכתב לניב בת השנה (ושלושה חודשים)

ניב.
כשנולדת לפני שנה ו-3 חודשים החלטתי להוסיף לשם שלך את המילה אהבה – שמך המלא הוא ״ניב אהבה בחר״
ניב – זו שפה, וכמו שאני אוהבת להסביר לכולם, אסביר גם לך: אני ואבא ביום הולדתך איחלנו ועודנו מאחלים לך – חיים מלאים אהבה.
אנחנו מאחלים לך שכל חייך תדברי בשפת האהבה וכל חייך ידברו אלייך בשפה של אהבה – אהובה שלנו.

לפני 3 חודשים חגגת שנה.
לא ציינו את יום חגך בשום אופן מיוחד – לא חגגנו לך יום הולדת עם כל המשפחה והחברים, לא קנינו לך מתנה מיוחדת וחיכינו לראות איך את פותחת את האריזה שלה.
לא קנינו לך כובע של ליצן או בלון מיוחד, שום עוגה גדולה לא נאפתה, אפילו לא לקחנו אותך לסדרת צילומים מתעדת – כל זה פשוט לא קרה.
יום אחד אם תבקשי לראות תמונה שלך מגיל שנה – ממש מהיום הולדת – אני אאלץ להודות ולספר לך שאין שום תמונה כזו.
אבל למרות שאין את התמונה הספציפית של החגיגה החיצונית, קיימות לי ולך אינספור תמונות של חגיגה פנימית אשר מתקיימת כבר שנה ושלושה חודשים באופן שלא ידעתי שאפשר בכלל לחגוג.
אז כשיגיע היום ותבקשי לראות תמונה מיום הולדת שנה, אני אפנה אותך לפה, גם לתמונות ובעיקר למילים הכתובות, ויהיה לי חשוב שתקראי את מה שהרגשתי אז שזה בעצם – בדיוק מה שאני מרגישה ממש עכשיו.

9/9/2016 “ילדתי הרכה, אהובתי הצחה, נשמתי הצבועה בצבעי אהבה״.

מאז שנולדת אנחנו צמודות אני ואת.
חיכיתי לך המון, רציתי אותך כל כך – בדיוק כפי שאת. דומה מאוד לאבא. שונה כל כך ממני.
משבוע 36 כבר התמדתי להגיע לבית החולים ולנסות לבדוק מתי את כבר צפויה להגיע, אבל את לקחת את הזמן ונתת לי לחכות – הגעת בשבוע 41+5 ורק אחרי הרבה הרבה שעות של זירוזים וצירים לא טבעיים. המיילדת הושיטה לי אותך עטופה בבדים, ואני מיד הסרתי את כולם – הצמדתי את גופך הלח והחם אל גופי ועטפתי את שתינו בשמיכה גדולה, כך בילינו את היממה הראשונה.

לפני שנולדת עיטרו את החלק האחורי של האוזן שלי 2 לבבות – אחד לתום ואחד ללני.
שבועיים אחרי שנולדת עשיתי את השלישי – בשבילך ובזכותך.

עכשיו ספטמבר ואת כבר בת שנה ושלושה חודשים – ואנחנו יחד, בלי גן -רק אני ואת וזו אפילו לא הייתה התלבטות
ניב אהבה שלי – את כבר אומרת:
״אמא״
ו- ״אבא״
ו- ״מה זה?״
וגם ״לא!״ ו- ״ביי ביי״ למדת להגיד
ועם הידיים הקטנות והראש החכם את יודעת בדיוק לסמן לנו את מה שאת רוצה.
את עושה שלום לזרים – וכולם מגיבים אלייך, את מרימה להם יד שיתנו לך ״כיף״ וכשהם נותנים או לוחצים את ידך הקטנה, את מתגמלת אותם בצחוק טהור של ילדה.
את זוחלת ומתחילה ללכת, ומטפסת בסקרנות על כל מה שאפשר, ואני לצידך מתבוננת ומחייכת, מדרבנת אותך להמשיך במחקר.
אנחנו ישנות יחד ומתעוררות יחד ולפעמים אני חושבת שאפילו חולמות יחד על אותם דברים – בבקרים כאשר אנחנו פוקחות את העיניים יחד ומחייכות – אני ממש מרגישה איך הפרפר מהחלום שלי, הופיע גם בחלומך שלך. 

תודה על החופש שנתת והשרשת בחיי, תודה על כל הדברים שעשינו יחד.
תודה שהיית איתי בעבודה ובטיולים ובמסעות.
״ניב אהבה שלי״ אני חוזרת ולוחשת באוזנייך הקטנות עשרות פעמים ביום, ואת מחייכת, נצמדת ומתמסרת.
לפעמים אני יושבת על המיטה או השטיח ואת זוחלת, מתרוממת, מתיישבת עלי, מחייכת ומביטה בי – ואני תופסת את ראשך הקטן ולוחשת ״מה קטנה שלי? מה ניב אהבה יפה שלי? מה מאמא שלי?״
״ניב אהבה של אמא״

אני אוהבת את הזמן שלנו כשאנחנו עובדות יחד בגינה.
אני אוהבת שאת נעמדת לידי במטבח.
אני אוהבת לשאת אותך בסלסלת הכביסה הגדולה ולראות אותך צוחקת.
אני אוהבת את התלתלים הקטנים הזהובים שלך.
אני אוהבת את האף הקטן והגבות הכהות.
אני אוהבת את העיניים הכחולות היפות שלך – אבל הייתי אוהבת אותן גם אילו היו שחורות או חומות, למעשה – זה בכלל לא הצבע… זה המבט שלך כשאת מתבוננת בי – ורוב הזמן את מרוצה ממני.
אני אוהבת את זה שלפני שבוע וחצי באמצע ארוחת בוקר בלפלנד חטפת מזלג והתחלת לנעוץ אותו באוכל שהיה מולך, בסבלנות גדולה ובריכוז שהדהים את כולנו – כאילו מישהו לימד אותך או דרש ממך, הבנו שאת לומדת מהתבוננות ואת כה חכמה.
את עדיין יונקת – ואני מאפשרת לך את זה רוב הזמן שאת רוצה, זה הולך ופוחת.
אני מרימה אותך המון על הידיים ונושאת אותך באהבה ממקום למקום, מתוך ידיעה שעוד רגע תתחילי ללכת, ואז כבר לרוץ, ועוד שנייה תהיי גדולה וכבר לא אוכל ימים שלמים לשאת אותך.
כשאני מדמיינת אותך גדולה ובוגרת – אני רואה אותך, תינוקת קטנה שלי, רק גדולה יותר – עם תלתלים ארוכים, עיניים יפות וריסים עגולים, אני רואה אותך צוחקת בקול רם מתגלגל, אני רואה את עינייך מתכווצות משמחה, כך בדיוק אני רואה אותך – וזה מה שאני מאחלת לך ילדתי הרכה, שתמיד תהיי שמחה, הלוואי ואצליח לשמר בחייך הצעירים והבוגרים את שמחת החיים ואת האושר מהדברים הכי קטנים ופשוטים.
אני אוהבת אותך ניב אהבה שלי.
אוהבת המון.
אמא אבישג.