ארכיון הקטגוריה: החיים עצמם

רק אמא ותום

הטיול שלי ושל תום באילת היה הברקה מתבקשת, קל לי מאוד לכתוב את הפוסט הזה – אני רוויה ברגשות חיוביים – אני פשוט מאושרת.
הקשר שלי ושל תום הוא קשר שקשה להסביר אותו במילים, הוא הרי הפך אותי לאמא בראשונה, הוא הילד הראשון שקרא לי ״אמא״ – וככה אנחנו שלובים זה בזו כבר 5 וחצי שנים.
לפני 10 ימים בערך הסתכלתי עליו והרגשתי קושי גדול, הילד הזה שאני כל כך אוהבת וכל כך מחוברת אליו – הלך לי קצת לאיבוד.

לא הצלחתי למצוא את העצמי שרציתי להיות איתו – ולא הצלחתי למצוא אותו שאני יודעת שהוא יכול להיות איתי.
השנה האחרונה הייתה שונה בחייו – יש לו אחות תינוקת בבית שהוא אוהב מאוד, אבל התינוקת הזו גם דורשת את אמא כל הזמן.
יש לו את לני שגדל לצידו ומתבגר יחד איתו.
ואין לו זמן לבד איתי, לא זמן שנראה לי מספקי לפחות.

הילד היפה והאהוב שלי קצת הלך לי לאיבוד – ואני הלכתי לו לאיבוד – ובתוך השגרה האינטנסיבית של החיים – אני שמתי את זה בצד… יום ועוד יום… ועוד יום… ועוד יום…
וברגע שהבנתי את זה – הייתה לי מחשבה ממש מפחידה.
הבנתי שבקלות מידי – מערכת היחסים שלי עם האהוב היקר הזה שלי… יכולה להתקבע ולהיות כזו.
להיות כזו שבה אנחנו רבים לא מעט, להיות כזו שבה אני מעירה לו המון, להיות כזו שבה אני יודעת שהוא מדהים – אבל לא חווה את זה באופן שמפוצץ לי את הלב.

לילד הזה הרי יש אמא אחת, והיא אני, וכל החיים כשהוא יספר משהו על אמא שלו, או יזכר בעצמו בלב, הוא יראה את דמותי שלי, את החוויה שלו ממני, את מי שהייתי עבורו ומה שאני למענו או לא למענו, והתפקיד הזה ״אמא״ הוא גדוש וגדול ויש רק מישהי אחת שיכולה למלא אותו עבור הילד היפה הזה… וזו אך ורק אני. אמא שלו.

אז עצרתי הכל, ולקחתי אותו לצד, וירדתי על הברכיים והושטתי לו ידיים והודעתי לו:
״תום, אני ממש מתגעגעת אליך, למרות שאתה פה לידי, אז החלטתי שאני ואתה – ורק אני ואתה – ניסע יחד לטיול ונעשה כיף חיים, אני אעשה לך חופש ומהגן ואני אודיע לכל מי שצריך… שאני ואתה פשוט נוסעים״

זה היה מדהים לגלות, שמאותו רגע – הכל השתנה. הציפייה שלו ושלי גרמה לשנינו להיות מחוברים ומרוגשים.

בלילה שלפני הטיול כיוונתי לנו שעון מעורר:
״תום, מחר השעון יצלצל ממש מוקדם, עוד כשיהיה חושך בחוץ, אתה תהיה חייב לקום מוקדם, להתארגן מהר בכדי שנוכל להגיע בזמן למטוס, טוב תום?״
״טוב אמא, אני הולך לישון ואני אקום ממש מהר!״
והוא באמת קם ממש מהר, למעשה הוא פשוט קפץ מהמיטה והתחיל לרוץ בכל הבית עד שסיים להתארגן לבד.

ובשעה 6:00 כבר היינו באוטו, ובשעה 8:00 כבר במטוס.

״אמא, זה מטוס אמיתי!! אני כל כך מתרגש אמא!!״

ובהמראה ביקשתי ממנו שיחזיק לי את היד חזק חזק
״אמא, מה את מפחדת? אבל את כבר גדולה!״
וכשהמטוס המריא הוא תפס לי את היד והיה מאושר
״וואו אמא!! את הרגשת את זה!! וואו אמא אני מפחד!!!!״
ואני הודעתי לו שכל זמן שאני לידו, אני אשמור עליו תמיד.

היה לנו טיול מדהים, אני אכתוב בסיום הפוסט את הפרטים הטכניים של איפה היינו ומה עשינו, אני חושבת שהביחד המבודד הזה היה נהדר.
אני זכיתי בו – והוא זכה בי.

זכיתי לראות את הילד שלי מאושר ושמח, זכיתי להתפנות אליו, היינו יחד המון וזה לא היה משביע אפילו – זה היה בדיוק במידה.
הייתי קשובה למה הוא רוצה לעשות, התייעצתי איתו ושאלתי אותו מה מתחשק לו לעשות.
הסכמתי שהוא ישתה פאנטה…

היה לי לא קל להשאיר את ניב לילה בלעדי, שנה שלמה אנחנו ישנות חבוקות זו בזו, היה לי קשה להשאיר את לני קצת מקנא – אבל זה היה שווה את זה, כל שנייה, וכל מאית שנייה שלי ושל תום יחד – הייתה שווה את הכל. המערכת יחסים שלנו לנצח תהיה שונה בזכות הטיול הזה ובזכות מה שלמדנו שמותר ורצוי שנעשה מידי פעם כשאנחנו קצת הולכים לאיבוד.

ביום השני לטיול שלנו, היינו במצפה התת ימי, ממש בכניסה למצפה יש חנות תכשיטים, אמרתי לתום שמתחשק לי טבעת חדשה ושאני ממש אשמח אם הוא יעזור לי לבחור אחת.
הוא רץ בין הזגוגיות ורכן ובחן והתרגש ממש
״אמא בואי תראה יש לפה פנינים! אולי זה יהיה לך יפה?״
״אמא, יש פה אבן ירוקה יפה!! בואי לראות״
״אמא – מצאתי לך טבעת – הנה זה לב, כמו שאת אוהבת, ויש בו 3 אבנים, זה אני לני וניב, תמדדי אותה אמא״
היא הייתה מושלמת ומתאימה – אפילו לא שאלתי מה המחיר שלה – הוא בחר לי טבעת והיא כל כך מדוייקת – והיא כל כך נכונה – והיא עלי לעולמים.

אני ותום התארחנו במלון אורכידאה שאני מאוד מאוד אוהבת וחושבת שהוא מצויין עבור משפחות עם ילדים – המלון בנוי מבקתות בסגנון תאילנדי, עם טוקטוקים שמסיעים את האורחים בין הבקתות לכל איזור אחר במלון (חדר אוכל, בריכה וכו) – בתקופה הזו של השנה, המחירים מצויינים – לילה 1 בחדר מרווח שפונה אל הים עלה לנו בסך הכל 480 שקלים וזה עוד כולל ארוחת בוקר.

הגענו לאילת בטיסת בוקר מוקדמת, הצטיידנו רק בתיק גב 1 (בכל זאת… כולה יומיים… אין מה להשתגע עם ציוד מיותר)  – מהשדה תעופה נסענו ישירות לריף הדולפינים שם בילינו 5 שעות שלמות בהתבוננות בדולפינים, ארוחת בוקר טעימה ושחייה בים.

בערב אכלנו ארוחת ערב במסעדה בטיילת, ולאחר מכן טיילנו בטיילת של אילת, תום היה מהופנט לכל מתקני הלונה פארק שיש ברחבי הטיילת.

ביום השני ביקרנו במצפה התת ימי, צפינו בהאכלת כרישים וצבי ים, עשינו שייט בקורל 2000 – ספינה שהיא קצת כמו צוללת עם חלונות שמאפשרים לראות את השוניות והאלמוגים.

כמובן שבין לבין היינו המון בבריכה, בדוכני ארטיקים וגלידות, תום אפילו עשה קעקוע של נמר (ששרד עד עכשיו!) והסתפר!

היה מושלם.

לינה משותפת

כבר 5 וחצי שנים אני אמא, בטרם הפכתי לאמא בראשונה, אני זוכרת את סיבוב הקניות לקראת הרך הנולד שעתיד היה להצטרף אלינו.
קניתי שם את כל כך הרבה דברים שלא היה בהם שום צורך באמת, אבל קניתי, כי לא ידעתי בכלל שאפשר אחרת….
אז קניתי אמבטיה לתינוק – שעמדה יתומה כי היה לי כיף יותר ונוח יותר להתקלח בעצמי עם התינוק,
וקניתי מסרק קטן – שחיכה וחיכה שנה וחצי עד שלתום היו מספיק שערות,
וקניתי משחות לתפרחות – ולילד שלי בכלל לא היו תפרחות,
וקניתי בקבוקים שהוא לא אהב,
וקניתי מוצצים שמהם הוא סלד,
וקניתי לול.


את החודש הראשון לחייהם הילדים שלי עושים עלי, פיזית עלי – הם נישאים על ידיי לכל מקום, הם מתרחצים עלי, הם ישנים עלי – מין קשר פיזי כזה שלא ניתן להפרדה, ככה טוב לי וככה טוב גם להם.
אחרי חודש אני מפנה את עצמי מהם ונותנת להם לישון לידי במיטה, ראש לראש – נשימה לנשימה.
כשתום ולני היו בני כמה חודשים, העברתי אותם ללול – הוא הרי עמד שם באמצע החדר וזעק שנשמיש אותו, ואני נעניתי – למרות שהם כתינוקות הביעו התנגדות גדולה, זה היה ברור שהם לא רוצים להיות שם, אבל אני התעקשתי ועשיתי להם סדרת חינוך, שבסופה – הם אכן ישנו שם… אבל אני התגעגעתי אליהם אצלי ואיתי במיטה.

עשיתי את מה שהיה צפוי לעשות, את מה שהיה אמור להעשות – אבל בלב העדפתי אחרת.

לקח לי כמה שנים להבין שזה לא יעבור, שהם מביעים צורך אמיתי, שזו כמיהה אמיתית שקיימת בליבם, לישון איתנו, וגם בי זה קיים…. שאני באמת רוצה לישון עם הילדים שלי באותה מיטה – פשוט כי זה נעים לנו – פשוט כי זה כיף!
עם ניב – כבר ויתרתי לגמרי על הלול, עוד שבוע היא תהיה בת 10 חודשים, כבר אין לנו לול בבית וגם אין מחשבה לרכוש אחד.
בחצי שנה האחרונה – אחרי שנים של לינה נפרדת, קיבלנו החלטה על חזרה ללינה משותפת – עם כל הילדים.
הסידור שלנו כולל שתי מיטות זוגיות ו-5 נפשות בחדר 1.
כשהתבוננתי באמת על הרגלי השינה המשפחתיים שלנו גיליתי כמה דברים משמעותיים הראשון היה שהילדים שלי ממש מתקשים ללכת לישון בחדר שלהם, גם השינה שלהם לא משביעת רצון וכוללת התעוררויות והגעה למיטת ההורים בלילה, ההתעוררות שלהם היא ממש ממש מוקדמת בבוקר וגורמת לכל הבית מתח ועצבים. דבר נוסף שגיליתי היה דווקא בטיולים שלנו מחוץ לבית, בטיולים שלנו אנחנו בדרך כלל ישנים יחד באותו החדר, ודווקא שם רחוק מהבית בתנאים שהיו אמורים לערער אותם – דווקא שם הם היו ישנים מצויין וגם נרדמים יחסית מהר.
אז אימצתי את שיטת הטיולים לחיים – וכבר כמה חודשים אנחנו ישנים כולם יחד.
בשעה מסויימת בערב כל הילדים נשלחים למיטה, הם נכנסים כולם יחד ומסתדרים לפי רצונם, אין מקומות קבועים!
ההרדמות שלהם מהירה מאוד, הם קצת משחקים לפני השינה, קצת משוחחים, ניב זוחלת על כולם ועושה קולות של תינוקות שחושבת שהיא יודעת לדבר, לפעמים הם רבים – אבל מה שחשוב הוא – הם נרדמים אחד עם השני, לבד, אבל ביחד.
התעוררויות הלילה פסקו לחלוטין, וגם שעת ההתעוררות התאחרה משמעותית.
בבוקר ההתעוררות מתחילה לאט, מישהו אחד מתעורר ומתחיל לזוז במיטה – ומשם כמו דומינו – כולם מתחילים להתעורר כל אחד בתורו מרים את הראש כמו צב ובודק מי כמוהו כבר קם.
וככה אנחנו חיים, כבר כמה חודשים. 
החדר של הבנים ממתין להם ליום שבו ירצו לחזור אליו, שתי המיטות הקטנות שלהם מוצעות ומחכות – ויש לילות שהם באמת מבקשים לישון שם.
אבל ברוב הלילות הם ישנים איתנו.
הפסקתי לשכנע אותם שהחדר שלהם טוב יותר,
הפסקתי לחכות שיגיעו אלי באמצע הלילה,
במקום זה – אפשרתי למה שטבעי לנו כמשפחה – פשוט לקרות – וזה טוב לנו – וזה טוב להם.

אני מאמינה ומרגישה שזה טוב עבורם וטוב גם לנו,

אני מרגישה שזה מחזק את הקשר – שזה מקרב,

שזה מטמיע איזושהי חוויה טובה לכולנו – חוויה לאורך זמן.

אני מאמינה שההחלטה הזו הייתה אחת מההחלטות שקירבו אותי לעצמי, לעשות את מה שאני באמת רוצה ולא רק את מה שמצופה או מה שאחרים עושים.

 


ותמיד אני זוכרת… שעכשיו הם ילדים – ועוד מעט כבר לא – ואז הם כבר בטוח לא ישנו איתנו – וכבר בטוח ירצו את הספייס שלהם… אז כל זמן שהם רוצים בקרבה הזו והיא נעימה לכולנו – אז אני פה עבורם, ואני לא ארחיק אותם ולא אגיד להם ללכת.
ובינתיים זה נעים לנו, ובינתיים זה עובד.