8 אתרי קמפינג ובית מלון אחד – יולי 2019

הלילות החמים של יולי שונים במקצת זה מזה בכל מקום בו ביקרנו. בכנרת הם החמים ביותר. 200 מטרים וקצת מתחת לפני הים, השמש מכה כל היום והלילה שמנסה לעטוף את הכל בקרה הצוננת נכשל במשימה. בשעת הערביים רוח מזרחית מעל הימה מביאה עימה כמעט תמיד גלים סוערים, ואם בדיוק יצא שנשכבתי על הערסל שמתחתי בין העצים, אגלי הזיעה הקטנים הבאים במגע עם הרוח יהיו הפינוק הצונן היומי שלי. הו, כמה זה נעים. במרכז רמת הגולן ובחלקה הצפוני הלילות קרירים ממש, בדיוק כמו בבית, כשאני מכוונת את המזגן על 20 מעלות. מעל בריכת רם היפה מרגישים את הלחות, בעיקר בלילה, בגלל צניחת המעלות. בעמק החולה האוויר בלילה עומד, אין שום תזוזה, אפילו לא משב קל המשמיע קול עלים בצמרת, ובתוך הסטטיות הזו אני מנסה להירדם באוהל עם שלושה ילדים צעירים וכלב זקן העונה לשם זיגי.

הציוד שלקחתי לכל טיולי הקמפינג שלנו

שבועיים לפני תחילת החופש הגדול הייתי צריכה לקבל החלטה אם לרשום את הילדים כבכל שנה לקייטנות או לא. בחרתי לקחת את תקציב הקייטנות ולעשות איתו משהו אחר: קמפינג של חודשיים. התוכנית היא כזו: אני מטיילת איתם במהלך השבוע, פותחת אוהל במקומות שונים בצפון, נכנסת איתם למרכוליות של קיבוצים אחת לכמה ימים על מנת להתארגן על אוכל ובישולי שטח, מטיילים קצת באיזור, ואז כולנו חוזרים הביתה לסופ”ש כדי לעשות כביסה ולפגוש את אבא שלא פנוי ביולי לצאת איתנו לכבישים ולדרכים המובילים אל החופש הגדול.
כשאוהל הופך להיות בית, קורה דבר נהדר. האוהל אותו אוהל, הילדים אותם ילדים, המזרנים והפנסים גם הם לא שונים, אבל הנוף מבעד לחלונות הרכוסים משתנה כל כמה ימים. ארבעה לילות אנחנו ישנים עם נוף לכנרת ומרחק 30 פסיעות ממנה, וכעבור כמה ימים אנחנו מתמקמים בליבו של בוסתן שופע בלב עמק החולה, מרחק הליכה מהבניאס. 

שבוע ראשון – חוף דוגית בכנרת
אנחנו אוהבים מאוד את הכנרת, ומבין כל החופים השונים והמגוונים שיש לה להציע, בחרתי דווקא בחוף פשוט ובסיסי שמתופעל על ידי מנהלת הכנרת.
חוף דוגית הוא שקט ומקסים, רצועת החוף החולית מהווה יתרון גדול בטיול על ילדים, ויש גם המון נקודות מוצללות ועצים. תמצאו כאן ברזי מים, מקלחות, שירותים, פקחים אדיבים השומרים על סדר וניקיון ושירותי הצלה.
במשך 4 לילות חווינו את הכנרת היפה על כל אדוותיה. בבוקר המים צוננים ורגועים – 7:30 זה זמן מושלם לטבילה ראשונה. וגם בלילה היא איתנו, הכנרת היפה, מלווה אותנו בצלילי גליה במעבר הדק שבין ערות לשינה.
מקום טוב להצטייד בו באוכל ובמה שחסר: הכלבו בקיבוץ עין גב נותן מענה מצויין. אם כבר הלכתם לשם, בקרו באומגה שבגן השעשועים של הקיבוץ.
הגעה עם כלב: מותרת כל ימות השנה.
מחיר: המחיר בחוף הזה (ובשאר חופי מנהלת הכנרת) הוא מהזולים שתמצאו באזור זה – כ־60 שקל ל־24 שעות עבור חניית הרכב – וזהו. אין תוספות.
עוד דברים שעשינו באזור הכנרת:
הנגרייה של סבא יוסי בקיבוץ עין גב: משחקייה מצויינת לפעוטות ולילדים עד גיל 9. החלל בנוי כולו בעבודת נגרות מרשימה ביותר, עולם מופלא שמצית את דמיונם, סקרנותם וגופם של הילדים. במקום ישנה גם סדנת להכנת צעצועי עץ עם הדרכה צמודה.
המטבח של חני בקיבוץ בית זרע: מסעדה נהדרת המגישה אוכל ביתי טרי, מגוון וטעים. מתאים גם לצמחונים וטבעונים.
בבית זרע תוכלו לבקר גם בפינת החיות של הקיבוץ, תוכלו לפגוש קופים, תוכים, צבים ענקיים ועוד המון חיות. במתחם יש גם פינות משחקים לילדים, מתנפחים וחנות מזכרות שמוכרת גם קרטיבים. 

מה אנחנו אוכלים בטיולים?

שבוע שני – עולים לרמת הגולן
במבוק וילג׳ – בריכת רם
במבוק וילג’ שמעל בריכת רם, סמוך ליישובים הדרוזיים מג’דל שמס ומסעדה, הוא מקום מטופח ונעים. יש כאן מדשאות רחבות עם המון ספות ישיבה, מטבח משותף מאובזר בין העצים, מקלחות ושירותים נקיים מאוד ונוף מושלם לאגם היפה. במקום תוכלו לשכור סירות פדלים וקייקים. אין שירותי הצלה, ולכן השחייה בברכת רם איננה מומלצת.
בלבה של בריכת רם עוגנת סירה המשמשת כבית קפה קטן המגיש משקאות קלים, פירות ושייקים בלבד, והביקור בו הוא חוויה שאין שנייה לה.
מקום טוב להצטייד בו באוכל ובמה שחסר: במג’דל שאמס תוכלו למצוא כל דבר שחסר לכם.
הגעה עם כלב: בתיאום מראש בלבד.
מחיר: 80 שקל למבוגר ו־65 שקל לילד באמצע השבוע (יש אפשרות ללינה זוגית או משפחתית בחושה). 

צפון הגולן: משק לוי, שעל
אתר קמפינג ותיק שפועל זה כ־30 שנה, ומציע לינה באוהלים או בחושות בחודשים אפריל עד אוקטובר בלבד. מקום מקסים ונעים, מסודר מאוד ונקי, עם המון פינות פיקניק, עמדות מסודרות להבערת אש וחנות משק קטנה שמוכרת בעיקר תוצרת חקלאית מקומית (ומלפפונים חמוצים מצויינים!) בעלי המקום והעובדים הם אנשים מסבירי פנים, כאלה שכיף להתארח אצלם.
האתר מוקף בעצי פרי מגוונים ועמוסי פירות. היה כיף אדיר להתענג על תותי עץ טריים שצבעו את כולנו בסגול. המקום מציע גם קטיף עצמי בשדה ובמטע של המשק. תמורת 30 שקל תוכלו לקבל סלסלת קש ולצאת לקטוף ולאכול כאוות נפשכם בשדה. מה שיוצא מהשדה מתומחר בנפרד על פחי משקל.
מקום טוב להצטייד בו באוכל ובמה שחסר: בצומת ווסט, במרחק שש דקות נסיעה, פועל סופרמרקט מגוון מאוד, אם כבר עצרתם בצומת – שווה לבקר בחוות התבלינים במקום ולהנות מחליטות הבית של החנות המקסימה הזו!
הגעה עם כלב: בתיאום מראש בלבד.
מחיר: 70 שקל לאדם החל מגיל שנתיים. המחיר כולל מזרון. 

שבוע שלישי – פינוקים של בית מלון וחזרה לאוהל

אחרי שבועיים באוהל, יצא שנחתנו בבית מלון לחופשה שלא ציפינו לה במלון נוף גינוסר בכנרת.
צוות המלון שעוקב אחרי הטיולים שלי, הזמין אותנו לאירוח של 2 לילות במלון, מכיוון שהמלון ממוקם בקיבוץ גינוסר שבכנרת – הייתי בטוחה שאני מגיעה לעוד אירוח קיבוצי כמו שאני מכירה ואוהבת, אבל… מסתבר שנוף גינוסר הוא מלון לכל דבר ועניין, עם כל הפעילויות לילדים, חדר משחקים, שירות חדרים, פינוקים מסביב לשעון, בריכה ושלל הפעלות לכל המשפחה.
מי שעוקב אחרי פה בבלוג יודע שאני אוהבת להגיע למקומות ומשם להתחיל לחפש מה לעשות, בפעם הראשונה בחיי מאז שאני מטיילת עם הילדים… אפשר להגיד שהייתי בחופשה של ממש.
למשך 2 לילות רצופים – לא יצאנו ולא הרגשנו צורך לחפש משהו אחר לעשות בסביבה, הילדים התרוצצו חופשיים במרחבי הדשא הגדולים של המלון והרגישו עצמאיים, בילינו המון בבריכה וגם בחוף הכנרת המסודר של המלון, השתתפנו בפעילויות של המלון (כן, כן!! אנחנו!!!), יצאנו לשייט בכנרת עם פסקול של חיים משה, ונהננו מכל רגע! בעיקר מההפתעה שנקראת ״חופשה עם ילדים״ שכל כך לא ציפיתי לה! חבל שטל לא יכל להצטרף אלינו. 

עמק החולה: חניון הבניאס בשאר יישוב
עמק החולה שופע מים זורמים, והבניאס והדן שומרים על טמפרטורה נמוכה וקבועה כל השנה. חניון הבניאס בשאר יישוב משתרע על מדשאה רחבת ידיים, ומציג לראווה עבודות אמנות מרשימות מאוד ובוסתן פירות שופע ומזין. את האוהל שלנו מיקמנו מתחת לעץ ענק, שבע דקות הליכה רגלית לא מהירה במיוחד מהבניאס היפה.
לפתוח את הבוקר בסיבוב קטיף וליהנות מענבים טריים, תאנים מלאות עסיס, שזיפים ואפילו רימון (שלא היה בשל לחלוטין, אני מודה) זו הנאה גדולה וכמה כיף שהבוסתן של החניון מאפשר את זה.
מקום טוב להצטייד בו באוכל במה שחסר: המכולת של שאר יישוב.
הגעה עם כלב: אין כניסה לכלבים!
מחיר: 50 שקל ללילה לאדם מגיל שנתיים, עשרה שקלים נוספים עבור שכירת מזרון.
עוד דברים שעשינו באזור עמק החולה:
מרכז קנדה במטולה: המרכז מציע שלל פעילויות לכל המשפחה. נהננו בעיקר מפארק הטרמפולינות הממוזג בשעות החמות של הצהריים, מהבאולינג ומהקולנוע שבעה מימדים.
צוק מנרה אשר נמצא דרומית לקריית שמונה הוא גם מקום טוב לעצור בו ולתת לילדים להנות קצת – יש שם את מגלשות ההר הנהדרות, רכבל חביב, טרמפולינות ועוד פעילויות. מומלץ לבדוק אם יש קופונים לקנייה באתרים השונים.
המלבי בקיבוץ דפנה: המקום שמגדיר את המלבי מחדש, מתוק בדיוק במידה, ויש גם אופציה טבעונית. נמצא ממוקם בסמוך למרכולית של קיבוץ דפנה.
מסלולי טיול של רשות הטבע והגנים: נחל שניר (יש גישה מלאה למים), השביל התלוי בנחל חרמון (אין גישה למים),נחל חרמון והבניאס הם היינו הך. בשניהם מומלץ מנשא למטיילים עם קטנטנים.
מסעדת עיוני במטולה – פיצרייה נהדרת שאנחנו חוזרים אליה בכל ביקור לצפון, מומלצת מאוד!  שבוע רביעי – שוב רמת הגולן כי שם הכי נעים
דרום הגולן: פארק הירדן
אחד מפארקי הקמפינג הגדולים בארץ, כ־1,000 דונם של פינות חמד, מי הירדן שזורמים לאורכו של הפארק, אתרים ארכיאולוגים, מסלולי הליכה מסודרים, שטחים מוצלים על ידי אקליפטוסים וגולת הכותרת: מתחם אבו־קאייק המציע מסלול שיט של כארבעה ק”מ (כולל הסעה מסודרת חזרה לפארק) בסירה או בקאייקים. השיט מתאים לילדים מגיל 4 בלבד.
הכי כיף שהיה לנו פה, להשתעשע באמות המים הרבות שקיימות בפארק ולשבת סביב שולחן פיקניק כשהרגליים במים.
מקום טוב להצטייד בו באוכל ובמה שחסר: המכולת של היישוב חד נס, במרחק שש דקות נסיעה.
הגעה עם כלב: מותרת כל ימות השנה
מחיר: 100 שקלים לחניית רכב ללילה
עוד דברים שעשינו באזור רמת הגולן:
סיור וסדנת שוקולד במפעל השוקולד “דה קרינה” בקיבוץ עין זיוון. מומלץ בחום רב, בעיקר בזכות הרחבת הידע אודות היסטוריית השוקולד (הידעתם ששוקולד הוגש כמשקה למלכים ולאצולה לפני שגילו איך למצק אותו?) והסיפור הציוני של בעלי המקום. מחיר: משתנה באתרי הקופונים השונים, שווה לבדוק גם בהטבות של כרטיסי האשראי.
בריכת עין זיוון: בריכה נעימה מאוד, עם מדשאה גדולה ובריכה ייעודית לפעוטות ולילדים קטנים. הכניסה בתשלום.
בחד נס יש ג׳ימבורי חמוד מאוד לילדים ופעוטות.
קצרין – ביקרנו הרבה בעיר החמודה הזו ברמת הגולן, נהננו מאוד מכיכר העיר שבה אפשר פשוט לשבת במסעדה נחמדה ולתת לילדים לרוץ חופשי במרחבים (חומוס אליהו ממש מומלץ שם), יש בכיכר גם מזרקות מים שבהן הילדים יוכלו להנות וגם חנות צעצועים שמאפשרת השכרת טרקטורונים ואופנועים לילדים תמורת 30 שקלים לחצי שעה, נחמד ממש! 

צפון הגולן: אודם
יער האיילים הוא מהמקומות שאפשר להגיע אליהם לשני לילות מבלי לצאת מהמתחם (וזו משימה לא פשוטה כשעושים קמפינג!) האתר מציע חוויה נהדרת לכל המשפחה, מג’ימבורי לקטנטנים ועד מסלול ג׳יפים לילדים הבוגרים יותר.
באתר תוכלו לשכור קלנועיות ולפגוש מקרוב את עדר האיילים המפורסם שחי כאן, להקים אוהל או לשכור חושה ממוזגת נעימה, לאפשר לילדים להתרוצץ בין מסלול אתגרי עם אומגה בסיומו לבין ארגז חול ענקי מאובזר בשלל משחקי ילדים.
העובדה שהילדים יכלו למצוא עניין ותעסוקה במתחמי המשחק השונים למשך שעות ארוכות ובעצמאות מלאה היא יתרון עצום למקום הזה ולכן הוא אחד האוהבים עלי בארץ ואחד המומלצים ביותר בעיני.
מקום טוב להצטייד בו באוכל ובמה שחסר: היישוב הדרוזי מסעדה, חמש דקות נסיעה מאודם.
הגעה עם כלב: מותרת כל ימות השנה.
מחיר: 70 שקלים לאדם כולל מזרון בפתיחת אוהל 

שבוע 5 – הולכים לבקר בהרים
הכרמל: יער הפיות בבית אורן
יער הפיות הוא אתר קמפינג אקולוגי בלב חורש טבעי, בפתחו של יער גדול שהוא חלק משמורת טבע. יש כאן שלוש ברכות מקסימות, שהגדולה מהן בנויה על צלע הר ודורשת עלייה קלה במדרגות באמצע החורש, שני מטבחים מאובזרים היטב, מקלחות, שירותים (אקולוגיים) ומרחבים עצומים לטייל בהם.
טיול בוקר במעבה היער ושכשוך צהריים בבריכה הגדולה הם שני הדברים שהכי נהננו לעשות ביער הפיות.
מקום טוב להצטייד בו באוכל ובמה שחסר: הצרכנייה בקיבוץ בית אורן.
הגעה עם כלב: בתיאום מראש בלבד.
מחיר: 70 שקל ללילה למבוגר, 30 שקל לילד (עד גיל 3 ללא תשלום), השכרת מזרון בתוספת של 15 שקל.
עוד דברים שמומלץ לעשות בכרמל:
ביקור בחי בר של רשות הטבע והגנים.
טיול לגשרים התלויים בנשר.
ביקור במערות האדם הקדמון בכרמל וכמובן קפיצה קטנה לאחד הישובים הדרוזים בכרמל לארוחת צהריים אותנטית וטובה. 

בדרך מהר הכרמל ליעד הבא שלנו, ביקרנו בפארק הבלאגן ביגור, מומלץ בחום רב!! פארק שעשועים מקסים ונעים לפעוטות וילדים. שווה לבדוק אם יש כניסה מוזלת באתרי הקופונים או דרך חברות האשראי.

עוד נקודת ביקור שווה – יער הקופים ביודפת וסיבוב בין החנויות ובתי הקפה המקסימים של מתחם התיירות של יודפת, יש גם חנות יד שנייה מעולה שמצאתי בה שמלת פסים מושלמת!

מכמנים: דרך התנ”ך אל הטבע
מקום מיוחד המציע רוגע למנה ראשונה, שלווה למנה שנייה ואירוח חם ומזמין לקינוח. עשרות עצי פרי, מרחבים גדולים מלאים בפינות חמד עם שולחנות, ספסלים, מקומות מסודרים למדורות והמון ערסלים ונדנדות גדולות, וגם חנות קטנה שמציעה דבש מקומי מצויין. תוכלו לבחור בין פתיחת אוהל עצמאי לבין השכרת סוכה. יש גם אוהל גדול לקבוצות.
חדר הספרייה הקטן עם שלל המשחקים, ערכת תה הצמחים המפנקת שבירכה את בואנו, והמקלחת שהגג שלה היא גפן עמוסה ענבים בשלים הם לגמרי הדברים שנזכור מהמקום הזה, שעבורנו זה הביקור השני במקום.
מקום טוב להצטייד בו באוכל ובמה שחסר: 5 ק״מ ממכמנים (במורד ההר) יש את את מתחם הקניות הגדול ״ביג״ של כרמיאל, שם תמצאו הכל.
הגעה עם כלב: בתיאום מראש בלבד.
מחיר: 80 שקל לאדם החל מגיל שנתיים, כולל מזרון, כרית ומצעים נקיים וריחניים (שזה פינוק אמיתי כשיוצאים לקמפינג), ופינת זוּלָה פרטית עם חיבור לחשמל ספסלים, שולחן ומחצלת לכל משפחה.
מחירי הלינה בכתבה הם עבור לילה באמצע השבוע באוגוסט. בסופי שבוע ובחגים המחיר עשוי להשתנות. 

מלאכת הכלום והשום דבר

הפוסט הזה יהיה קצר, קצר יותר מבדרך כלל, אם כי הטיול שעשינו לא היה קצר בכלל… הוא היה 5 ימים שלמים.
קשה לקרוא לזה טיול – כי בפעם הזו שיצאנו מהבית, יצא שהתאמנו על ״מלאכת הכלום והשום דבר״.
האימון הזה התרחש בשבוע הראשון של חופשת פסח, זה היה מזמן – אבל הצורך שלי לכתוב על מה שחווינו שם – הוא זה שהוליד את הפוסט הזה.
היה לי ברור שמתישהו אתיישב ואכתוב את זה, פשוט לקחתי את הזמן. 

את ״מרפסת מהסיפורים״ הכרנו בסוכות האחרון, שהינו במקום הזה למשך 2 לילות ואפילו חגגנו בו יום הולדת 7 לתום.
זה באמת מקום מיוחד, באמצע יער מיוחד אף יותר.
אחרי השהות הראשונה שלנו שם, שמרתי על קשר עם איריס ועופר, בעלי המקום, וכך יצא שהם הציעו לי להגיע עם הילדים ולשמור על המתחם (והכלבה פוצ׳ה) בזמן שהם בטיול במדבר.
אז ברור שהסכמתי, וברור שהבאתי איתי גם את זיגי שיארח חברה לפוצ׳ה, וברור שלקחתי את הילדים למה שהיה לי ברור שעומד להיות עוד טיול מלא נחלים ומסלולים בגליל המערבי.

בקבוצות פייסבוק שונות ביררתי וסיכמתי לעצמי מלא מסלולים: נחל כזיב ועין חרדלית ועוד כמה שכבר הספקתי לשכוח.
בפועל – לא עשינו שם כלום!
חמישה ימים שלמים של כלום ושום דבר, ועבור בן אדם תזזיתי שכמוני… זה בכלל לא ברור מאליו. 

ביום הראשון שהגענו – פשוט התארגנו…
ביום השני, אחרי שהתעוררנו והייתי בטוחה שאנחנו בדרך לאיזה נחל… הילדים ביקשו שנבעיר מדורה… אז הבערתי להם מדורה ״רק לרבע שעה ונצא!״ ובזמן שהם ניסו לשגר בולי עץ לחלל ולהגדיל את נפח האש, אני התיישבתי במרפסת מולם והתבוננתי.
וראיתי אותם פשוט מבלים, מדברים, מתייעצים, מקשיבים, מחפשים, מביאים, סוחבים, מתייאשים, מנסים שוב, וחוזר חלילה.
וזה ארך כ-7 שעות.
ואז הם נהיו רעבים, וביקשו ארוחת צהריים – ומשם כבר התגלגלנו לערב, ואז ללילה. 

וביום השלישי, קמנו קצת מאוחר, והם שוב ביקשו להבעיר מדורה, אבל אני כבר למודת ניסיון… ולכן התעקשתי קודם כל ללכת לנחל.
אז ארזנו דברים לפיקניק ולקחנו את 2 הכלבים ונסענו עד לעין חרדלית.
וחזרנו חזרה ליער שלנו כעבר שעה קלה, כי ניב רצתה ללכת למצוא את דרדסית ותום ולני רצו ממש להבעיר מדורה.
שוה הם ניסו לשגר עצים לחלל, זה לא עבד כי המשגר נשרף.
אחר הצהריים עשינו גיחה קצרה לגלידרייה במעלות תרשיחא וקניות של אוכל – כי הכל כבר נגמר. 

ביום הרביעי, שוב לא עשינו כלום למשך הרבה מאוד שעות,
ואז נסענו למפלי פרוד – לא עשינו שום מסלול, פשוט הגענו עם הרכב עד לזרימה עצמה, המשכנו 200 מטר למפלים ואכלנו חטיפים.
אה ושוב הבערנו מדורה אחר הצהריים, והפעם גם הכנו פיתות לבד על טאבון. 

וביום החמישי והאחרון, שוב כלום.
והפעם גם – שום דבר.
פשוט התבטלנו, ולא עשינו כלום.
במסגרת הכלום הזה תום ולני יצאו לחקור את היער וניב רצתה להיות רוב הזמן בערסל, אני הכנתי להם ארוחת בוקר משאריות של בייגלה וירקות אחרונים וזיגי רדף אחרי חתול. ואז לקחנו את כל הזבל שלנו לקומפוסט, את שאר האריזות למיחזורית, ונסענו הבייתה עם 2 גדיים פגים שננטשו על ידי העיזים שהמליטו אותם, קנינו את שניהם מרועה צאן בכניסה למצפה הילה.
הם היו חמודים ממש ואפילו נתנו להם שמות ושמנו להם פעמון על הצוואר וראינו אותם אוכלים אצלנו דשא בגינה, אבל לצערי הרב הם לא שרדו כי היו חלשים וקטנים מידי. 

עונת הדובדבנים

לפני כמה חודשים שחקתי בבוקר אחד עם ניב בבית העץ אצלנו בגינה, ממרחק של 10 מטרים שמעתי את השכן שלנו איתמר בדיוק גוזם את הגדר החיה שלו, פתחנו את חלון בית העץ ובירכנו אותו שתינו לשלום.

הוא חייך וממרום גיל 72 שלו, הוא אמר לי שמה שאני עושה עם הילדים שלי זה לחוות ילדות שנייה.

״את חווה איתם ילדות שנייה, וזה פשוט נהדר בשביל כולכם!״

עם האמירה הזו שלו אני הולכת כבר כמה חודשים, אני באמת חווה איתם ילדות שנייה. 

בשבת אחת, כשהייתי בת 15 בערך, אבא שלי לקח אותי ועוד 2 מתוך הרבה האחים והאחיות שלי, לקטוף דובדבנים בעין זיוון.
בנסיעה הלוך מאוד התרגשתי וחיכיתי בציפייה, בנסיעה חזרה לא הפסקתי לאכול דובדבנים ואבא שלי דרש שאשאיר קצת לכל החבורה שנשארה בבית.
חזרנו עם ארגז פלסטיק ירוק מלא דובדבנים, אכלנו מהם עוד כמה ימים עד שהכל נגמר.
בכל שנה מאז, ביקשתי ממנו שיקח אותי שוב.
אבל אז התגייסתי.
ואז טסתי.
ואז עברתי לגור בניו יורק.
ואחר כך בתל אביב.
וחודשי יוני יולי הפכו להיות עמוסים במטלות והגשות סטודנטיאליות – והחיים לא זימנו עוד אפשרות כזו כמו בגיל 15, ופתאום אני בת 25 ופתאום אני בת 36 ואבא שלי לא לצידי כבר 5 שנים.
עם אבא שלי נסעתי לקטוף דובדבנים רק פעם אחת בחיים, למרות שרציתי יותר.
עם תום ולני זו הפעם השנייה.
נסעתי איתם לראשונה לפני 3 שנים בדיוק, ניב עוד הייתה בבטן – שנייה לפני לידה.
בשבוע שעבר היינו שוב במטע של עין זיוון.
העצים אותם עצים,
הדובדבנים אותם דובדבנים,
רמת הגולן אותה רמת הגולן,
פשוט אני קצת אחרת,
קצת יותר מתעקשת,
לעשות את מה שאני הכי אוהבת.

הדרך מקדימה לרמת הגולן עורכת כשעתיים, יכולתי לסע ישירות למקום האירוח שלנו בעין זיוון, אבל בחרתי לעצור דרך חברתי הטובה והאהובה – הכנרת.
בחרתי לנו חוף שקט שהיה כמעט ריק מאנשים וצללנו יחד למיימיה המתוקים של הכנרת היפה.
הטמפרטורה בעונה הזו של השנה כל כך נעימה! ברמת הגולן הוזמנו להתארח למשך 2 לילות נהדרים בכפר הנופש של קיבוץ עין זיוון, מי שעוקב ומכיר את הטיולים שלנו, יודע שאני נוהגת לקחת את הילדים שלי רק למקומות שבהם נוח לכולנו – להם נוח לרוץ מהחדר למדשאות גדולות ולי נוח להסתכל עליהם מידי פעם מהחלון או להיות בהאזנה, כזה בדיוק הוא כפר הנופש עיו זיוון.
הוא מאפשר תחושת שחרור גדולה להורים ולילדים. תום ולני אפילו הלכו לבד לארוחת הבוקר בחדר האוכל בפעם הראשונה בחיים.
בתקופה הזו של השנה הקיבוץ מלא בעצי תות מלאי פרי – אז גם מהם קטפנו ואכלנו מידי יום.  את קטיף הדובדבנים ערכנו במטע ״בראשית״ של עין זיוון, זה המטע היחיד שאני מוצאת את עצמי חוזרת אליו ואיכשהו בכל ביקור מתווספים עוד ועוד דברים חדשים לחוויה המשפחתית במטע.
מטע הקטיף העצמי לא מרוסס ואפשר לאכול ישירות מהעצים ללא שטיפת הפירות, בכניסה לקטיף מחלקים למי שרוצה לקנות ולקחת הבייתה דובדבנים, סלסלאות פלסטיק – אנחנו התעקשנו להשאר עם שקיות הבד שלנו ולחסוך את הפלסטיק אם אפשר, לשמחתי הרבה, הם איפשרו לנו.  הייתי בטוחה שנגיע למטע לשעה של קטיף, אבל בפועל נשארנו שם 3 שעות.
נהנו מערסלים, פינת חי, נסיעה בטרקטור, רביצה בשמש הצפונית הנעימה והרבה מאוד דובדבנים!  את הימים האלה ניצלנו גם לביקור בבריכה של הקיבוץ ולשוטטות ונסיעות ברחבי רמת הגולן, בבית קפה משפחתי וקטן אפילו הרשתי לעצמי לאכול מלווח – דבר שלא אכלתי בערך 10 שנים, אבל פתאום פה בחופש הזה – זה איכשהו הסתדר לי דווקא טוב.  בדרך חזרה הבייתה, עברנו שוב דרך הכנרת – איך אפשר שלא?
הבטחתי לילדים שבחופש הגדול נבוא לגור בכנרת לפחות לשבוע שבועיים באוהל – הם שמחו מאוד, וזה בעיקר כי הם יודעים שאני מתכוונת לזה. נתראה בטיול הבא. 

חברתי הטובה אסתר – טיול לאיטליה

החיים מזמנים לי הרפתקאות וחברויות שלפעמים קשה לי להביע אותן במילים, את אסתר אני מכירה כבר עשור.
גרנו באותה קומה בבניין במתחם נגה בתל אביב.
אני הייתי בת 25 כשנפגשנו לראשונה במעלית, היא הייתה בת 70.
כבר עשר שנים אנחנו חברות טובות, אני לומדת ממנה המון.
היא אישה חכמה אסתר, וכשאני אומרת לה את זה… היא צוחקת ואומרת שהלוואי והיה לה את השכל שלי – בגיל צעיר יותר. אנחנו מדברות על ילדים, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על אהבה, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על ההורים, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על הילדות, שלי ושלה,
ואנחנו מדברות על שאיפות לעתיד, שלי ובעיקר שלה. אני אוהבת את אסתר אהבת נפש גדולה, היא אוהבת להקשיב לכל סיפורי הטיולים שלי, היא שואלת לפרטי פרטים על כל המסעות וכל ההרפתקאות שאני עושה עם טל והילדים.
לפני חצי שנה בערך שאלתי אותה מדוע הפסיקה לטייל?
היא הסבירה לי שבגילה, כבר אין כל כך עם מי לטייל ושטיול מאורגן ממש לא בא בחשבון עבורה כי היא אוהבת את החופש שלה ופחות מעניין אותה להסחב באוטובוס תיירים עם מדריך מדריך ומלא אנשים זרים.
הצעתי לה שנטוס יחד – רק אני והיא – היא הסכימה מיד ומשם היה לנו ממש קל להתחיל תכנן. במשך חודשים ארוכים תכננו את הטיול שלנו, אני הייתי אחראית על הכל בערך (מציאת טיסות מוזלות, השכרת רכב, בניית המסלול, מציאת מקומות לינה) ואסתר הייתה אחראית להגיע בזמן לשדה התעופה עם אוכל מפנק לטיסה.
החלטנו שאנחנו טסות לאיטליה, 6 ימים בסך הכל, רק שתינו לבד. 

אני חושבת שלא צחקתי כמו שצחקתי בטיול הזה הרבה שנים, רוב הזמן פשוט צחקנו אני ואסתר.
אני שאלתי אותה שאלות מצחיקות והיא ענתה לי בדרך המצחיקה והמיוחדת שלה – ותוך כדי צחוק, טיילנו וראינו נופים משגעים. זה לא היה פשוט עבורי להשאיר 3 ילדים צעירים בבית, היו כל כך הרבה רגעים לפני הטיול שהייתי בטוחה שאחת מאיתנו תבריז… (ברור שאני… בכל זאת 3 ילדים קטנים!!) אבל לא! שתינו התעקשנו, וחלמנו, ותכננו וחיכינו… והטיול הזה היה שלם ועגול כפי שלא יכולתי בכלל לדמיין.
טיילנו לאורכו של חבל האמלפי בדרום איטליה.  אסתר לימדה אותי לקום בבוקר מוקדם מוקדם ולאכול ארוחת בוקר בשש וחצי….
היא גם לימדה אותה לשתות את כוס היין הראשונה בשעה 11:00 ואז את השנייה ב-14:00 ואת השלישית והרביעית בארוחת ערב טובה במסעדה שווה.
היא לימדה אותי שבגיל שלה כבר אין סבלנות ואין פנאי לרגע אחד מיותר – הכל חייב להיות כמה שיותר מדוייק ומתאים, אחרת זה בזבוז זמן… ואין סיבה לבזבז זמן על מה שלא מתאים.
היא לימדה אותי למתוח את גבולות ההכרות שלי עם עצמי ולטייל קצת אחרת ממה שהכרתי – פחות רישומים, פחות ניסיונות לזכור את הכל, פחות לרדת לפרטים הקטנים של כל דבר ודבר ופשוט להיות, היא לימדה אותי להנות ממוזיקה איטלקית תוך כדי נסיעה ארוכה,
היא לימדה אותי להזמין את המנות הכי שוות באיטלקית, בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה באיטליה – בשבילה זו הייתה קפיצה חזרה לאיטליה שבה היא ביקרה המון פעמים בעבר.  זה לא צפוי וגם לא שגרתי, כולם חשבנו שאנחנו אמא ובת – אבל אנחנו התעקשנו לתקן וסיפרנו לכל מי שהתעניין שאנחנו פשוט חברות ממש ממש טובות.
התחלנו את הטיול הזה ברומא ונסענו עם רכב עד לעיירה חביבה בשם Sabaudia, למחרת המשכנו עם הרכב עד לעיר הדרומית Salerno שהייתה יעד מצויין לטיולים יומיים באמלפי.
טיילנו וביקרנו בעיירות ציוריות על גב ההרים למרגלות החופים,
בעיירה Veitri sul mare עשינו קצת שופינג בחנויות של מקומיים ואני התחדשתי בבגדי פשתן וכותנה מתופרת מקומית וגם בחפצים מעץ זית מלא בעבודת יד משובחת. היו לילות שחזרנו לדירה שלנו סחוטות ומותשות מרוב חוויות והתרסקנו לישון תוך שנייה, היו לילות שרקדנו כמו שתי ילדות ובקושי הצלחנו להירדם בבעיקר בגלל משהו שהצחיק אותנו ושב ועלה לאחת מאיתנו בזכרון. היו לילות שאחת מאיתנו פרשה מוקדם (אני…) והאחרת גמעה בשקיקה חצי ספר עם מנורה דלוקה. בעיירה Cetara שתינו יין מעולה בבוקר ונהננו ממאפים מתוקים איטלקיים מצויינים, בעיירה הצופה על הכל מלמעלה – Ravello עלינו מאות מדרגות, ראינו עשרות לטאות משתזפות וביקרנו בגנים ובוסתנים משגעים, נחנו במסעדה מעולה ופגשנו הרבה מטיילים נחמדים.
בדרך לעיירה היפה והמתויירת מכולן Positano אכלנו במסעדה מצויינת שמשקיפה על אחוזתה של שחקנית העבר סופיה לורן, מסעדה מקומית משגעת עם צוות משפחתי שמגדל בחווה אורגנית את כל מה שמוגש על הצלחת.  נהננו בכל הימים האלו מפרחים,חופים ודייגים.
אפילו הספקנו לבקר באי Capri יום שלם ולאכול את אחת הגלידות הטובות שאכלנו בטיול הזה. אני תמיד חוששת להגיע למקומות המוניים מידי, תמיד מחפשת לנחות ולהגיע ליעדים שכוחי תיירים, כאלה שבקושי מרגישים בהם את האוכלוסייה המקומית… איטליה – היא מדינה מאוד מאוד מאוד מתויירת, היא גם מלאה באיטלקיים – וכל זה היה דווקא בסדר. אני תמיד דואגת לתעד טיולים עבור הילדים הצעירים שלי שמטיילים איתי, אני רוצה שתהיה להם מזכרת… הפעם אני כותבת עבור עצמי – ובעיקר חשוב לי לכתוב על הרגשות ותחושות, פחות על המקומות, הם לא הדבר המרכזי שהיה בטיול הזה, המרכז הוא אני ואסתר והעונג שהיה לנו לטייל יחד, להיות אמיצות ברגשות שלנו ולצאת לטיול יחד. לא ברור איך לא לקחנו איתנו צוות דוקומנטרי… זה יכול להיות סרט נהדר!!
אני חושבת שכל זה קרה בעיקר בזכות חברתי הטובה אסתר. 

הטיול שלנו לאורך כביש 90 – מדן ועד אילת

סוף החורף – ימים ראשונים של אביב, הטמפרטורות נעות בין 18-24 מעלות ואפשר להגיד שלאורכה של כל המדינה מתרחשים דברים חדשים.
לא חדשים ממש….
כאלו שהיו פה והיו שם בדיוק לפני שנה, וכנראה שיהיו גם בשנה הבאה.
בתקופה הזו של השנה,
אנשי הגליל העליון מרוגשים מזרימות הנחלים והמפלים.
אנשי הכנרת שמחים מהמפלס שעולה ועולה.
אנשי עמק המעיינות מרוגשים ונהנים מהגלבוע הירוק שרוב השנה הוא בכלל חום.
אנשי עין גדי דרוכים אל מול ההצפות וסגירות הכבישים.
אנשי הערבה נוסעים ויושבים לצד גבים במדבר ומרוגשים מאוד מצבעוניותה של פריחת הבר הקצרה פה.
את כל אנשי הארץ היפה שלנו ראיתי מקרוב, עם כולם דיברתי והאמת היא שהתרגשתי בכל מקום יחד איתם. 

את המסע שלנו לאורך כביש 90 תכננתי וניסיתי לתזמן עם מזג אוויר נהדר, רוב הימים אכן היו כאלה – כשיוצאים לטיול ארוך, כמה ימים של גשם הם לא עניין גדול.
מזל שיצאנו לשבועיים.  השארתי בבית 11 תרנגולות, 3 אפרוחים, 6 ברווזים, 4 ארנבים, כלב, בעל ובייביסטר שמגיעה אחת ליום בכדי לבדוק שכולם שלמים ולכולם יש אוכל ומים.
יצאתי אני + 3 ילדים לטיול ארוך לאורכה של כל המדינה, אנחנו לא ממהרים ויש לנו הרבה זמן להתעכב בכל מקום שרק נרצה.
את מקומות הלינה סגרתי מראש והשארתי לעצמי את הימים פתוחים לגמרי לספונטניות, תוך שאני יודעת פחות או יותר מה יש לכל מקום להציע. 

כביש 90 הוא הכביש הארוך ביותר במדינת ישראל, הוא חוצה את המדינה מצפון לדרום בחלקה המזרחי – ממטולה ועד אילת, כביש אחד, ישר יחסית עם חלקים קטנים פתלתלים.
הוא עובר דרך הרים ירוקים, גאיות ועמקים, הוא חוצה את הבקעה באהבה גדולה ומוביל את המתמסרים אליו לנופים קיצוניים במהירות מפתיעה, הנה ים המלח בחלקו הצפוני – מלא מים טורקזיים וכעבור שעה הנוסעים בו מגיעים לערבה התיכונה והפראית, ממשיכים עוד קצת דרומה והנה הרים מדבריים אדומים ולסיום מפרץ אילת היפה.  

טיילתי הרבה בארץ, אני מכירה כבר כמעט כל מקום – אבל המסלול הזה שעשיתי הפעם, הוא כל כך פשוט ועם זאת כל כך מיוחד שאני בקלות יכולה לקבוע שזה הטיול הכי שווה שעשיתי בארץ.
בפעם הראשונה הרגשתי כמו תיירת אמיתית שמטיילת ומכירה את הארץ.
יש משהו מאוד מאוד מרגש ועוצמתי בידיעה שאתה חוצה את כל הארץ, על כביש 1 בלבד, ודרכו אתה עובר כל כך הרבה נופים וכל כך הרבה מקומות ששונים זה מזה.  יש כל כך הרבה יעדים שאני רוצה לטייל בהם בעולם, אני כל כך שמחה שהתעקשתי לעשות טיול שכזה דווקא פה – בארץ שלי, טיול כמו שאני מטיילת בחו״ל בדרך כלל.

לפני שהגענו לנקודה הצפונית ביותר על כביש 90, עברתי לבקר מכרים ותיקים:
פלגי נחל דן וזרימה יפה של הבניאס בחורשת הנופלים בשאר יישוב.
הם נשארו כרגיל, רק אנחנו קצת השתננו.
יש לי תמונות של הילדים מהמקומות האלה כבר לפחות מ-4 זמנים שונים, הנחל אותו נחל, אבל הילדים גדלים וגדלים.
פעם ניב בגיגית תינוקת על גדת הבניאס,
אחר כך היא זוחלת על החול,
והנה היום היא כבר רצה וזורקת אבנים כמו אחיה הגדולים.
אמאל’ה.
יש לי נטייה לחזור ולבקר באותם מקומות, אני חווה אותם אחרת ומאמינה שגם הילדים כמוני, והחוויה האחרת שווה את הביקור המחודש. אני גם מרגישה שכל ביקור חוזר מייצר שורש עמוק יותר ביני לבין המקום, לבין הזכרון, לבין הילדים, לבין החיים. אבא שלי אהב לטייל, הוא חיכה לגיל הפנסיה בכדי להתחיל לטייל ממש, הוא טייל גם הרבה פה ושם – אבל לגיל הפנסיה היו לו חלומות אחרים לטיולים ארוכים.
לגיל הפנסיה הוא הגיע לצערי הרב עם מחלה שקודם כל הכניעה את חלומותיו ואז הכניעה גם אותו.
אני ואלוהים חברים די טובים, אבל הוא לא מוכן לגלות לי מה צופן לי העתיד.
בגלל זה אני מניחה שאני לא מחכה, אני חוסכת שקל לשקל ושורפת הכל על טיולים ועל חוויות לחיים. 

מטולה
אף פעם לא ממש טיילתי במטולה עצמה, ביקרתי בה פעמים ספורות אבל היא לא הייתה נקודה אמיתית בשום טיול שלי ואני שמחה שהפעם יצא לי ללון בה 2 לילות ולהכיר אותה.
מטולה יפה.
גבוהה וירוקה, בעונה הזו של השנה מטעי פירות הקיץ בכניסה לעיירה פורחים בורוד חגיגי – אלפי עצים מקבלים את פני הבאים ביופי שקשה לתאר.
ביומיים שבהם ביקרנו במטולה טיילנו ברחוב הראשונים של העיירה, קראנו שלטים ולמדנו על תולדות העיירה
ביקרנו בשמורת הטבע נחל עיון של רשות הטבע והגנים ועשינו את המסלול הארוך (לא מעגלי) שבו רואים 4 מפלים שונים עם זרימה יפהייפה ופריחה משגעת בעונה הזו של השנה.  יש אישזהו קסם באוויר כשמטיילים דווקא באמצע השבוע, המסלולים יחסית ריקים וכולם קצת יותר סבלנים ואדיבים – אולי אפילו מעט מופתעים למצוא מטיילים נוספים שמתעקשים לטייל דווקא בזמן שגרה רגילה ולא בחג או בסופש.
בזכות המלצות חמות של מקומיים נסענו גם לראות את מפל סער ברמת הגולן, הזרימה הייתה ממש חזקה וזה פשוט לא יאומן שיש שנים שבהן אין במפל הזה שום זרימה. 
לינה: במטולה ישנו במלון מטיילים שנמצא ברחוב הראשונים – המלון מומלץ בחום למי שרוצה מקום טוב ללון בו לאכול ארוחת בוקר טובה ומשם לצאת לטיולים באיזור.
מסעדה מומלצת במטולה: פיצריית עיוני – אכלנו שם פעמיים, אחלה מקום! בירה מעולה!

בדרך לכנרת
אחרי 2 לילות במטולה היפה התחלנו להדרים לאורכו של כביש 90,
הדרך ממטולה לכנרת אורכת 50 דקות, לנו זה לקח 7 שעות.
בסוף ארוחת הבוקר באתי להפרד מיואב, מנהל המלון, הוא פינק אותנו יומיים שלמים ודאג לכל דבר שהיינו צריכים.
כשסיפרתי לו שהיום אני ממשיכה לכנרת, הוא התחיל לשפוך את כל מה שיש לנו לעשות בדרך:
״טוב תקשיבי, נחל שניר את חייבת לעשות עם הילדים…״
״עשיתי כבר פעמיים, בוקר טוב…״

״אוקי, הגשר התלוי של נחל חרמון, חובה חובה חובה, מבטיח לך״
״יואב… לא תצליח להפתיע אותי, הייתי שם״

״חורשת טל היית?״
״נשמה… גרתי שם שבועיים באוהל״

״חזקה את… טוב תקשיבי… פינת חמד אמיתית שאני שומר לחברים… את נכנסת לקיבוץ דפנה, מחנה, ממשיכה עוד קצת…״
״יואב…. אני משוטטת חופשי בדפנה, מכירה על זרימה, כולם שם בטוחים שאני חברת קיבוץ, רואים אותי כל שני וחמישי”

״טוב אין עלייך! יאללה צאו לדרך, יש זרימה יפה בנחל ראש פינה״

פה הוא תפס אותי… בחיים לא הייתי שם וגם לא שמעתי על המקום.
לפני התחלנו את הנסיעה דרומה לכיוון הכנרת ביקרנו במוזיאון האדם הקדמון במעיין ברוך, הביקור היה מרתק והמוזיאון עשיר המיצגים והסברים – לדעתי הוא מתאים לילדים החל מגיל 5. לאחר מכן המשכנו לשמורת הטבע של רשות הטבע והגנים – שמורת החולה (לא אגמון החולה), עשינו את המסלול המלא המעגלי שעובר דרך שבילים וגשרים מעל האגמון (כקילומטר וחצי הליכה) ולאחר מכן ביקרנו במיצג המעולה ״עופוריה״ שיש בשמורה ומופעל מידי שעה עגולה.
הכניסה והמיצג – חינם למנויי מטמון.  נחל ראש פינה הוא תגלית השנה מבחינתי, המסלול המלא שלו הוא כ-4 ק״מ מראש פינה לצפת דרך ההרים, אבל לא חייבים לעשות את הכל, אפשר להתחיל ללכת ואז שוב חזרה, המסלול מלא מים, מלא שקדיות פורחות, מלא עצי זית בני מאות שנים, פרות, כלניות והרים יפים סביב. 

כנרת
ביקרתי כבר פעמים רבות בכנרת, אפילו עשינו טיול סובב כנרת לפני שנתיים, הפעם הגעתי לכנרת דווקא כשעוד קר.
האכסנייה שישנו בה ממוקמת ממש מרחק הליכה מאגם הגדול ואחד הדברים הראשונים ששמחתי לעשות כשהגעתי לאכסנייה הוא לרוץ ולראות שוב את הכנרת היפה שלנו.
ביום שבילינו בקרבת הכנרת היה קריר וגשום, יכולנו רק לבלות קצת זמן בחמי טבריה בחמימים ולהמשיך דרומה בטיול.  לינה: בכנרת שהיינו באכסניית אנ״א כרי דשא – אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הרשת הזו! הם פשוט מצויינים ונותנים תמורה מצויינת בעד התשלום, האכסנייה ממוקמת מצויין ויש לה חוף פרטי לכנרת ומדשאות נהדרות לילדים (בקשו חדר צמוד קרקע זה ממש ממש משדרג את החוויה)

עמק המעיינות
המקטע הזה בכביש 90 אשר מחבר בין הכנרת לבית שאן הוא אחד היפים שנסעתי בו בישראל, הרים גבוהים ירוקים מכל עבר והכביש עובר ביניהם, מרחבים גדולים ועוצמתיים.
התכנון המקורי היה לשהות בעמק רק לילה 1 אבל בגלל הגשמים וסגירת כביש 90 נשארתי ללון בעמק המעיינות 3 לילות שלמים ואני שמחה שכך יצא כי זה אפשר לי להכיר ממש את העמק ואת הנופים שלו.
מכל מקום בעמק המעיינות רואים את הגלבוע, והוא תמיר וירוק ומלא כל טוב הארץ, כשסיפרו לי שבסוף האביב הוא כבר נהיה יבש וחום לגמרי היה לי קשה לדמיין את ההר היפה הזה בגוון אחר.
בעמק המעיינות ביקרנו בגן גורו, גן שמכיל אוכלוסייה גדולה של קנגרואים מתוקים להפליא וידידותיים מאוד לליטופים, בגן יש גם מבוך עם מייצגי דינוזאורים מרשימים – הילדים ממש נהנו! (חפשו קופוני הנחה לכניסה או מבצעי אשראי) ביקרנו גם בפארק המעיינות ושכרנו קלנועית (25% הנחה למציגי חשבונית כניסה מגן גורו) שאיפשרה לנו לנוע בין השבילים ולהכיר את המעיינות השונים. מנכ״ל הלינה הקיבוצית בבית אלפא הופתע לגלות שאני מטיילת עם 3 ילדים ולקח אותנו לטיול פרטי בגן היפני בקיבוץ הסמוך בחפציבה.  ביום אחר טיילנו עם הרכב במעלה הגלבוע ועשינו תצפית על העמק כולו מנקודת כתף שאול שנמצאת על אחת הפסגות, ביקרנו את תחנות הרוח המרשימות שעל ההר וקפצנו לסחנה בכדי לגלות שבעונה הזו של השנה הוא כמעט ריק לחלוטין ואפשר להנות ממנו מאוד.
המים בסחנה הם מי מעיין נובע, הטמפרטורה בהם היא אחידה כל ימות השנה והיא 28 מעלות, אז בזמן שבחוץ היה קריר – בפנים במים היו מצויינים וטובים כל כך! ביום האחרון ביקרנו גם במעיין חרוד היפה! בטוח נשוב לשם בקיץ לקמפינג. באותו יום חגגתי יום הולדת 36 והרגשתי מוקפת בכל מה שאני צריכה – הילדים היפים שלי, בעלי שהגיע לבלות איתנו את הסופ״ש, טבע מעורר השראה ואהבה ושקט – הרבה שקט.
מקומות לינה:
אירוח כפרי קיבוץ בית אלפא – מקום מצויין ללון בו, כיף גדול להסתובב במרחבים של הקיבוץ למרגלות הגלבוע
אכסניית אנ״א בית שאן – אכסנייה בסיסית וטובה עם בריכה בימות הקיץ, אנחנו סגרנו את הלינה באותו היום והמחיר היה מוזל ממש.
אוליב בגלבוע – מלון בוטיק מפנק ונעים, התארחנו בו ביום הולדת שלי והיה ממש מוצלח, גם אותו סגרתי ברגע האחרון מהיום להיום והמחיר היה 50% הנחה ממש שהופיע בכל האתרים.                                                                      מסעדות מומלצות באיזור: חוות התבלינים ומסעדת קימל (שתיהן מסעדות שף מעולות! אכלנו בשתיהן) 

עין גדי – ים המלח
אחרי 3 ימים בעמק המעיינות בסמוך לבית שאן, הכבישים נפתחו לתנועה רציפה ואנחנו המשכנו עם הפנים דרומה, רק על כביש 90.
נפרדנו מהגלבוע ועמק המעיינות הבוקר והמשכנו לכיוון עין גדי.
זו נקודת ציון בטיול כי מעכשיו הנוף מתחלף מירוק ושופע מים לנוף מדברי חום עם גוונים של לבן.
כביש 90 חוצה את בקעת הירדן ואנחנו עליו, עוברים את המחסום ונוסעים דרומה בהתרגשות גדולה.
מולי עוברים רכבים ישראלים ופלסטינאיים.
בצפון הבקעה ההרים עוד ירוקים וגבוהים, גדר הגבול עוברת בסמוך לכביש ואני מסבירה לילדים שמעבר לגדר זו מדינה אחרת. ״יש שם מלך ומלכה וקוראים לממלכה הזו ירדן״
הם שואלים הרבה שאלות.
אנחנו חולפים על פני רועי צאן שמלווים עדרים של מאות כבשים.
עשרות אלפי דקלים גדלים פה באהבה.
״תראו כמה דקלים יש פה, מכאן מגיעים כל התמרים שאנחנו קונים, כל עץ כזה דורש 1000 ליטרים של מים מידי יום!! אתם קולטים? זה כמו 700 בקבוקי מים כמו זה שיש לי פה״
הם נראים מופתעים, גם אני הופתעתי כששמעתי את זה לראשונה.
הדרך עוברת והנה שלטים אדומים שמסמנים שאסור לי לעבור אותם כי שם זה כבר שטח של הרשות הפלסטינית.
אני ממשיכה בנסיעה וחולפת על פני עוד שלט כזה, ועוד שלטים של יישובים יהודים ושוב רכבים פלסטינים מולי.
זה מקום מיוחד המקום הזה – הבקעה.
בתחנת הדלק מתדלק לי את הרכב מאהר ומספר לי שפה חיים בדו קיום אמיתי.
אני ממשיכה דרומה.
תוך חצי שיר הנוף מתחלף מירוק למדברי וצחיח.
עוד 5 שירים והנה ים המלח, מתחיל ללוות אותנו לאורך הנסיעה.
אני מספרת לילדים על המקום הכי נמוך בעולם ועל התנאים המיוחדים בו, השיחה מתגלגלת למערות ומגילות גנוזות. עברנו את המחסום הדרומי של המקטע וחזרנו לשטחים מוכרים עם נהגים ישראליים בלבד.  בעין גדי אנחנו זוכים לקבלת פנים מתוקה של יעלים שמגיעים לראות את המשפחה החדשה שהגיעה, ניב מנסה לתפוס אותם ותום מצליח להאכיל אותם.
אחרי טיול ותצפית על הים היפה, אנחנו הולכים לנוח, זו הייתה נסיעה ארוכה והנוף החדש דורש קצת יותר זמן הסתגלות – אנחנו גם קצת עייפים אחרי שבוע בדרכים.  למחרת אנחנו מתחילים את הבוקר בנחל דוד היפה, אני סוחבת את ניב על מנשא רוב הדרך ותום ולני רצים בשביל הפתלתל, יורדים למים כשאפשר, משכשכים את הרגליים ומשפריצים אחת על השני.
נחל דוד כל כך יפה! וכל כך מפתיע!! מי היה מאמין שיש כל כך הרבה מים במדבר?!  לינה – בית ספר שדה עין גדי של החברה להגנת הטבע – לא מומלץ במיוחד המחיר לדעתי גבוה מידי לתמורה, המבנים ישנים והחדרים לא מתוחזקים ברמה מספיק טובה לדעתי. (הכל בהתייחס למחיר המבוקש)

חצבה
התחנה הבאה שלנו היא היישוב החקלאי ״חצבה״ בערבה, ישנו בו בסך הכל לילה 1 אבל עשינו בו כל כך הרבה!
אנשי הערבה הם אנשים מיוחדים, רובם חלקאים אמיתיים וזה מדהים לגלות שבתנאים הבלתי אפשריים האלה של המדבר, הצליחו אנשים בעלי חזון להקים חקלאות משגשגת.
קילומטרים שלמים של חממות סגורות שמהכביש נראות דלוחות ושוממות, אבל בפנים כל אחת היא קסם של מקום.
באחת מגדלים פלפלים באחרת מלונים, באחת עגבניות והשכנה לה עמוסה מלפפונים, ובין החממות ועל הכבישים, עשרות טרקטורים מובילים את התוצרת הישראלית היפה הזו.
הם אנשים מיוחדים אנשי הערבה! אתר מעולה שעזר לי מאוד בתכנון בטיול בערבה: goarava בחצבה טיילנו בין השבילים והכבישים שמקיפים את היישוב וגילינו פלאי טבע מופלאים.
בין הגאיות והנקיקים מסתתרים אלפי קבוצות של פרחים יפים, הם פורחים עכשיו בזמן שהקרקע עוד קצת לחה מהגשמים שעברו פה, פרחים צהובים, לבנים סגולים וורודים – זה כל כך מפתיע!  חקלאי מקומי ותיק, ממקימי היישוב, לקח אותנו לסיבוב על טרקטור בין החממות וקטף עבורנו פלפלים מתוקים ועגבניות טעימות.
ביקרנו בשדה פרחים משגע שהוא מגדל בלב הערבה וקיבלנו פקעות ובצלים וגינה שלנו בקדימה.  ביקרנו גם במרכז ויידור אשר נותן הצצה לחיי החקלאות היפה של הערבה, הביקור מומלץ בחום רב!
לינה – יערת הדבש בחצבה, בקתות עץ מקסימות ממש עם מדשאה ענקית מלאה בעצים וצל, מומלץ בחום רב! תמורה מעולה למחיר! 

חוות האנטילופות – צופר
מחצבה אנחנו ממשיכים דרומה לחוות האנטילופות היפה, הילדים נהנים מגן שעשועים מדברי ומיוחד ואני מוקסמת מהמקום היפה הזה שהגענו אליו ללילה שלם.
בדרך מחצבה לחווה אנחנו עוד מספיקים לבקר במכוורת פורת ביישוב עין יהב וללמוד על תהליך הפקת הדבש אצל הדבורה ועל התחום החלקאי המיוחד הזה.
בעונה הזו של השנה בכניסה לעין יהב נוצר אגם ממיימי השטפונות, להערכתי הוא ישאר פה עוד מקסימום חודש ואז יעלם כלא היה ולא ישאיר שום זכר… אולי רק אדמה סדוקה. בעין יהב ביקרנו גם במשק ״מלוא הטנא״ וקטפנו בקטיף עצמי ירקות אורגניים להמשך המסע שלנו בערבה.
ביקרנו גם בפארק ספיר הסמוך שבו יש אגם מלאכותי ועשרות ברווזים חופשיים – מושלם לפיקניק בדרך לאילת!
הלינה בחוות האנטילופות הייתה מעולה – שוב היינו לבד לגמרי, והחופש הזה שבלהיות לבד במקום כל כך גדול הוא פשוט מרחיב את גבולות הגוף והנפש.                                                                                                             מסעדה מומלצת – גמלייה (אוכל מעולה, מחירים סבירים, נקי, נעים ויש המון מקום להתרוצץ במסעדה)בבוקר טיילנו בחווה וביקרנו את החיות ונסענו במסלול הספארי, קיבלנו הדרכה על סוגים שונים של אנטילופות והכרנו את הקרניים מקרוב.  לינה – חוות האנטילופות, מומלץ בחום רב! חדרים נהדרים עם מקלחת מצויינת ומרחבים נהדרים לילדים. 

צוקים
בערבה התיכונה ישנם מספר בודד של יישובים, חיים בהם כ-3,500 בני אדם, צוקים הוא היישוב האחרון שנוסד באופן רשמי בערבה התיכונה ולהבדיל מהיישובים השכנים, הוא לא יישוב חקלאי.
את צוקים הקימו גרעין אנשים מהמקצועות החופשיים דווקא, אנשי הייטק לצד אמנים ורואי חשבון.
המושב צעיר יחסית ויש בו הרבה חדרי לינה חדשים ויפים, כולם פונים לנופי המדבר היפה.
העצירה שלנו בצוקים הייתה בגדר פינוק מיוחד.  מראש ידעתי שאגיע לשם אחרי 10 ימים של טיול, היה לי ברור שאזדקק לתנאים טובים במיוחד בכדי לצבור כוחות מחודשים למסע שלנו ואני כל כך שמחה שהגעתי לשם.
שכרתי לנו חדר מפנק עם בריכה מחוממת, בחוץ מתריעים על שטפון מתקרב, טיפות של גשם מלוות רוח – ואנחנו כולנו צוללים במים החמים בצמוד לחדר שלנו.
זה היה כל כך טוב!  לינה – סוויטות זמן ערבה, מומלץ בחום רב! מפנק במיוחד, שימו לב שהם מקבלים בדרך כלל זוגות או זוגות עם עד 2 ילדים בלבד. ארוחת בוקר מעולה ממש ומפנקת ממש!

לוטן
עוד קצת דרומה על כביש 90, אנחנו מתחילים להתקרב לסוף הטיול.
חבל איילות נמצא בין הערבה התיכונה לבין אילת, מצויים בו מספר רב של קיבוצים והם כולם חיים ושוקקים בלב ליבו של המדבר.
לוטן הוא קיבוץ עם תשומת לב גדולה לנושאים שקשורים לקיימות ואקולוגיה, אנחנו ישנו בכפר האקולוגי של הקיבוץ בתוך כיפת בוץ שמתאימה ל-4 אנשים והחוויה הייתה מיוחדת מאוד. המרחבים בקיבוץ, והמרחבים בכפר האקולוגי הם כאלה שנותנים לי הרבה שקט – במיוחד כשאני מטיילת לבד עם הילדים. קל לי לתת להם חופש במקומות כאלה – לרוץ יחפים ולטפס על הרים.
בבוקר שלמחרת הלינה – המשכנו דרומה לכיוון אילת, בדרך ביקרנו בחי בר של רשות הטבע והגנים בסמוך ליטבתה ולאחר מכן בפארק תמנע.  הפארק משתרע על פני עשרות אלפי דונמים וסלול בו כביש של כ-20 ק״מ, פארק מדברי מסקרן ויפה, מומלץ להקדיש לו לפחות שעה וחצי שעתיים של ביקור ואולי אף יותר.
לינה – הכפר האקולוגי בקיבוץ לוטן , חביב במיוחד, מתאים למי שלא נרתע מאבק, יכול לחיות עם שירותים מחוץ לחדר ומקלחת משותפת.

אילת
הגענו לאילת אחרי 12 ימים של טיול דרכים.
טל פגש אותנו באילת ונתן לי בעיקר לנוח, התמקמנו במלון מקסים שמתאים מאוד לאופי שלנו ולילדים ובעיקר ניסינו להשלים פערים.
הצלחתי בטיול הזה לראות את כל ישראל היפה בצידה המזרחי, להשתומם אל מול הטבע המשתנה מזה עשרות קילומטרים ולהבין עוד דבר או שניים על עצם היותי ישראלית אוהבת הארץ.
כמו בסוף מסע כומתה הרבה מבני המשפחה של טל הגיעו לפגוש את כולנו באילת וכולם היו גאים בי ובילדים.
אחרי כל כך הרבה ימים עם 3 ילדים בדרכים,  אני מלאת סיפורים, מלאת מילים, מלאת תודה שהצלחתי להאט את קצב החיים המטורף שחייתי בו ולהתעקש לחיות אחרת.
כאילו כל טיול הוא האחרון בהחלט.
כאילו כל יום הוא הזדמנות להיות טובה יותר ושקטה יותר.
ואני מחייכת, כל יום שהוא כזה, אני יותר מחייכת. 
לינה – מלון אסטרל וילג׳, כפר אירוח שכל החדרים בו הם צמודי קרקע וכך מתאפשר חופש מוחלט של הילדים (אין מעליות) קיבלנו 2 חדרים צמודים ממש בסמוך לבריכה ולחדר המשחקים של הילדים והשהות הייתה מעולה, החדרים נקיים, ארות בוקר עשירה וטובה, השירות במלון הזה הפתיע אותי ממש לטובה (קיבלנו לחדר עוגה לשבת ותוך כדי השהייה נשלח אלינו סקר שביעות רצון לבדוק שהצרכים שלנו נענים ומטופלים במיידי), ממליצה בחום רב על המלון הזה!
תמורה מצויינת למחיר והיא ממש ממש קרוב לטיילת.

טיפים ומידע כללי בנוגע לטיול:
הטיול נעשה ״מחוץ״ לעונת הטיולים היקרה ולכן כל מקומות הלינה היו זולים יותר ממה שנהוג בחגים או בחופשים, זה מאוד הקל כלכלית על הטיול
טיול כזה שבו רואים את הנופים שאני כתבתי עליהם ואת הפריחות השונות והזרימות – מומלץ לעשות בין סוף פברואר לתחילת אפריל
לגבי כל המקומות בהם יש צורך לשלם כניסה – חשוב לבדוק אם יש קופונים שונים באתרי ההנחת כמו קופונופש, וכמו כן מומלץ לבדוק אם יש מבצעי 1+1 דרך חברות האשראי
לגבי אוכל – מידי יומיים הצטיידנו באוכל שקנינו בסופרים ולפחות ארוחה אחת ביום בישלנו לעצמנו
העלות הממוצעת ליום בטיול שלנו הייתה 750 שקלים וזה כלל לינה, אוכל, דלק וכניסה לאטרקציות

לא… לא הכל מושלם

לא, לא הכל מושלם, אפילו אם זה נראה ככה מבין התמונות ומבין הכיתובים ברשתות החברתיות.

חברה מהמרחב הוירטואלי פגשה אותי לפני כמה ימים, מעבר לפרגונים הדדיים והרבה רגעים של צחוק וכיף – כמה משפטים שהיא אמרה השאירו אותי עם רגשות מעורבים.

אני לא זוכרת את המילים המדוייקות שלה אבל בגדול היא שאלה אותי איך זה יכול להיות שאני לא משתפת ברגעים של קושי, או יותר נכון… האם יכול להיות שבכלל אין לי רגעים של קושי…..?
אז ברור שיש לי.
ממש עכשיו כשאני יושבת על הכיסא מול המחשב ומקלידה אותיות, יש לי רגשות שליליים בגלל כמה דברים שקרו עם הילדים בזמן קצר יחסית.

נסיעה ארוכה בדרך הבייתה,
עייפות,
צחוק,
הצקות,
השתוללות,
ואמא אחת שצריכה לנסות להשליט סדר בין כולם ובין עצמה.  לי באופן אישי זה ברור שלכולם יש קושי, כולם חיים עם עצמם ועם אחרים ועם חלומות ושאיפות ומטרות והצלחות וכשלונות, ובכל הסבך האנושי הזה יש הרבה רגעים טובים לצד הרבה רגעים קשים – זה חלק מהעניין של להיות בן אדם – לא?

אני נוטה פחות לשתף את הרגעים האלה משתי סיבות עיקריות – הראשונה והמרכזית היא שיש לי כבוד גדול מאוד לאנשים שחיים איתי ואני יודעת שבעידן של היום – כל דבר שנכתב או עולה, אפילו אם ימחק בעתיד… יישאר שם איפשהו לנצח, ובתוך הנצח הזה, אני לא בטוחה שאני רוצה שאחד הילדים שלי יקרא על עצמו דברים שאני ״אמא שלו״ (היחידה בעולם שעונה על ההגדרה הזו) כתבה עליו או עלינו או על סיטואציה בה הוא היה חלק מרכזי, דברים שאולי עלולים לפגוע ברגשות שלו – בטח אם זה משהו פומבי. 

הסיבה השנייה היא – שאני לא שמה את מרכז המחשבות והרגשות שלי על המקומות השליליים והקשים האלה. אני לא מוצאת סיבה מספיק טובה להתעסק בזה יותר מידי. מצד שני אני גם לא רוצה להדחיק ולייצר מצוקה רגשית גדולה יותר בטווח הארוך – אז בצורה מודעות ועל ידי ניסיון חיים ורגישות לעצמי, אני בוחרת את המינון הנכון להתעסק עם זה – והוא כנראה נמוך יותר משל שאר האנשים סביבי.

אני תמיד זוכרת שאני פה כי בחרתי, שאני איתם כי רציתי, שאני נמצאת בסיטואציה שרוב הסיכויים שאני כאדם בוגר – הובלתי אליה והגעתי אליה תוך כדי מחשבה, וזה לא אומר שאין קושי, זה פשוט אומר שאני לוקחת אותו כחלק מהעניין ולא נותנת רק לו לקבוע את הטון ואת מוזיקת הרקע.

הצלחתי לייצר כמה מנגנונים אישיים שעוזרים לי מאוד להעביר דקות, שעות ולפעמים אפילו ימים של קושי.

אני תוחמת את הכל בזמן – הילד צורח כבר 4 דקות ולא נראה שהוא ירגע בקרוב…? ״זה עניין של 10-20 דקות מקסימום וזה ייגמר, פשוט צריך לעבור את הדקות האלה ולא לשבור את הכלים״.
הזוגיות לא זורמת כבר שבועיים? ״מחר בבוקר תהיה לי הזדמנות לשנות, לתקן, לדבר, לאוורר, זה לא יישאר כך לנצח!״
המשפטים האלה שאני משננת בראש נותנים לי תחום זמן והרבה אחריות על הקושי שלי, ולי זה עוזר.

יצרתי עוד כלים מעשיים עם הילדים שעוזרים לי מאוד לייצר סדר, רוטינות וכללים שמקלים על כולנו:
יש לנו שולחן שלום בבית לפתירת סכסוכים ומריבות בין הילדים.
יש לנו ״רבע שעה של שקט״ שזה זמן שבו כל ילד תופס פינה לעצמו ועושה משהו שקט (ציור, משחק, עיון בספר) ומאפשר לאמא שלו לנשום קצת לבד מול הגינה בוהה במסך.
יש לנו ״אחריות בוקר״ וגם ״אחריות צהריים״ וגם אחריות ערב״ שבהן לכל אחד מהילדים יש דברים שהוא עוזר ועושה בבית.

בתוך בליל החיים והשגרה, אני גם יוזמת הפסקות גדולות כדי לא להגיע לנקודות רתיחה, אני מתכננת טיולים – אני יוצרת ימים שלמים של רגעים אחרים, של רגעים קצת יותר מאווררים שיש בהם פחות מתח, פחות תזמונים, פחות חוגים, פחות נקיונות ובישולים.
זה עוזר לי מאוד לדעת שיש טיול באופק והנה עוד חודש או עוד חודשיים – תהיה לנו הפסקה קטנה מהשגרה.

הצלחתי לסנן למיין ולהוציא מהבית אלפי חפצים שהיו פה שנים על גבי שנים והוציאו ממני אנרגיה וכח, השאירו אותי עם מעט זמן פנאי והרבה בלגן בעיניים. 

לא תמיד קל לי, ולפעמים זה בכלל לא קשור לילדים היפים שלי. מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שאני בן אדם סוער מטבעו, שמנעד הרגשות שלי הוא עצום ובתוכו אני מרגישה הכל, ולפעמים זה מקשה ולפעמים זה דורש שמירה עצמית וסינון רעשים.

יש לי לא מעט עניינים עם עצמי:

אני פתוחה לשינויים אבל רק כאלה שנותנים לי מספיק זמן להתרגל אליהם.

אני רגישה מאוד לצלילים וקולות ואורות – יש לזה אפילו שם מדעי, מיסופוניה… בגדול זה אומר שאני לא יכולה להכנס לקניונים ואם אני הולכת לסרט בקולנוע – עדיף שזה יהיה בקולנוע לב ופחות הסינימה סיטי מלאת ההיבהובים, אני שומעת הכל – נביחות של כלבים, מכוניות שחולפות, אנשים מדברים מרחוק, המח שלי קולט הכל וזה מתיש ומעיק לפעמים ואם אני לא יכולה למנן את זה או לברוח מזה אני עלולה להיות עצבנית ולא נעימה. אני יכולה לשבת עם אהוב ליבי במסעדה טרנדית וגועשת ובמקום להצליח להנות ממנו ומשיחה
טובה אני לא אצליח לסמן רעשים ואנשים וקולות והוא לא יבין למה אני לא הכי מקשיבה ולמה אני לא ממש מחייכת – אבל זה חלק גדול מהסיבה. לפעמים אני נמצאת מכורח החיים במקומות שלא מותאמים ליכולות שלי.

יש לי קושי עצום במקומות סגורים או לא מאווררים, חניונים תת קרקעיים הם אופציה אחרונה עבורי – אני שם רק אם ממש אין ברירה וכל שנייה גורמת לי תחושת מועקה גדולה.

מכורח החיים ימים שלמים אני הולכת לישון לבד, עם מחשבות על כך שלא הייתה לי שיחה זוגית טובה היום כי בן זוגי, אהוב ליבי, עוד בעבודה הרחק מפה – וזה מעיק עלי.
ואז בבוקר יש את השגרה שלעיתים גם בה אי אפשר להשחיל מילה זוגית טובה, ואני מחכה ומחכה ואז כשזה מגיע – אני לפעמים קצת עייפה מאורכה של ההמתנה.
ועוד…


ועוד. 

הקשיים שלי הם לגמרי חלק מרצף החיים, אין לי דרך להסיר אותם לגמרי – הם פה והם פה להשאר כנראה, אני חייבת להיות כנה ולספר שהאורח חיים שבחרתי בו לפני שנתיים וחצי בערך – עוזר לי מאוד,
במרחבים הפיזים שלי יש פחות חפצים שדורשים ממני ארגון, ניקוי, מיון וסידור – וזה מוריד ממני המון עבודה והמון קושי שהיה נוכח בחיים שלי בעבר.
מחוץ לבית שלי יש לי גינה גדולה והמון בעלי חיים שנותנים לי המון כח והמון מקום עם שגרה ברורה של עשייה ואהבה.
אני מקבלת סיפוק אדיר מדברים שאני עושה היום וכבר לא מתנגשים עם עולם הערכים הפנימי שלי כאדם. אני מביאה את עצמי למקומות פיזים שבהם אני יכולה לפרוח במקום לרצות לברוח. (מסעדות, חנויות, מקומות שבהם אני עושה קניות, מקומות בהם אני מטיילת).

זה כל כך לא מתאים לי לכתוב פוסט כזה, אני בן אדם מאוד אופטימי מטבעו ואני מרכזת את עיקר תשומת הלב שלי בדברים הטובים שנופלים בחלקי מידי שעה ומידי יום – וגם כשהילדים מטפסים לי על כל וריד ונים בגוף – אני זוכרת שבתכלס… אני רוצה עוד.
אבל בכל זאת אני פה כותבת שחור על גבי לבן, אני לא משקרת שם במרחבים הוירטואלים – אני לא מביימת תמונות ואני לא מייצרת מצבים, אין לי עניין או רצון לעשות זאת. באמת טוב לנו רוב הזמן, ולי בעיקר. ויחד עם זאת קשה לי לפעמים.
קשה לי מאוד לפעמים.
אבל רק לפעמים.
ולא כל הזמן.
ופעם היה לי קשה יותר.
הרבה יותר.
והיום הקושי הוא פחות ופחות – ואני עצמי כפי שאני רוצה לחיות דקה דקה, שעה שעה זה כבר יותר ויותר.