עוד חג – עוד טיול

אני לא יודעת למה אני ממשיכה להתעקש לתעד את כל הטיולים הגדולים שלנו, ערכנו כבר כמה וכמה טיולים ארוכים כאלה – ואפילו המקומות מתחילים לחזור על עצמם, בראש שלי – אני מנסה לארגן את כל הזכרונות, את כל התמונות, מידי פעם לשלוף ממגרת הזכרון של 2013 את הזכרון הראשון שלנו מאגם ירוחם, טל ותום מחזיקים ענף ארוך ומשחקים בים, ואז זכרון נוסף משנת 2017 ואחד חדש מ-2018, ובראשי אני רואה את עצמנו, הורים טריים ופתאום הורים לילדים גדולים, ותום עומד על שפת האגם כפעוט בן שנתיים ופתאום הוא על אותה שפה של אותה אגם, רק ילד בן 7.

אולי הכתיבה עוזרת לי לסדר את המחשבות, למיין את המגירות, לשנן את החוויות.

פתאום השנה, בפעם הראשונה הרגשתי שזה קל יותר, שגם אני יכולה פתאום למצוא כמה דקות לעצמי בטיול כל כך אינטנסיבי עם ילדים צעירים.
את הטיול שלנו השנה התחלנו בממשית שבדימונה, ביקרנו באותה מקום בדיוק לפני שנה – גם כן בסוכות.
אולי בגלל שהמקום היה זהה, ובגלל שבשתי הפעמים הגעתי לשם לבד עם הילדים, היה לי קל לראות את השוני.

בשנה שעברה ניב עוד זחלה לכל מקום, תום ולני היו חייבים השגחה צמודה וככלל כולנו הלכנו יחד לכל מקום.

פתאום השנה, ניב כבר הולכת, ותום ולני יכולים להתרחק ממני ואני לא חייבת לראות אותם כל הזמן, מספיק לי להקשיב ולהסתכל מרחוק אחת לכמה דקות, וכל הדברים הקטנים האלה עושים את ההבדל הגדול, וכל הדברים הקטנים האלה הם כמו אות ניצחון של אמא צעירה – שהפכה פתאום לאמא ותיקה!  

את שלושת הימים הראשונים העברנו בדרום, הגענו לחאן של רשות הטבע והגנים בממשית והתמקמנו בטוקול שלנו (אוהל אתיופי) , כתבתי כבר בעבר על החניון הנהדר הזה וגם השנה לא התאכזבנו.
בסוכות ובפסח בעיר העתיקה ממשית מקבלת חיים חדשים ופותחת את שעריה בצורת שוק נבטי עתיק, בשוק תוכלו למצוא דוכנים, סדנאות, אוכל ושתייה, הופעות חיות, אני אוהבת במיוחד הנגנים המיוחדים שמתקבצים לכבוד המגיעים פעמיים בשנה ובאמצעות כלים מיוחדים עתיקים יוצרים מוזיקה יחודית ביריד – רק עבורם שווה לעשות את המאמץ ולהגיע!
השנה שלושת הילדים שלנו בילו שעות על גבי שעות במתחם הבנייה בבוץ אשר מתקיים באותו מקום כבר 7 שנים ברציפות. 

בערב השני שלנו נסענו לירוחם להנות מפסטיבל ״פעמי המדבר״, שמענו ממש במקרה על הפסטיבל ולמרות שלא נשארנו עד הסוף, היה מאוד מיוחד לחוות את המוזיקה החזנית האוריינטלית שנוגנה על הבמה, כמי שלא רגילה להאזין למוזיקה מהסוג הזה, התפעלתי מההרמוניה והיופי שנוצר על הבמה – פשוט קסם שלא ניתן להעביר בשום דרך חוץ מאשר לחוות בעצמך.

בבוקר האחרון שלנו בדרום הרחוק, עצרנו לפיקניק של בוקר באגם ירוחם, מבלי שידענו, באותו בוקר התקיימה בפארק תצפית ציפורים ופעילות של הטבעת ציפורים על ידי צפרים מטעם קק״ל.
מסתבר שישנם פארקים בארץ שכחלק מתוכנית השימור שלהם, קיימת עליהם חובת הוכחה שהם אכן משמשים בית גידול של ציפורים נודדות.  הצפרים המקומיים משאירים מלכודות קטנות לציפורים בפארקים ולאחר שהן נתפסות, מחברים לאחת הרגליים שלהן טבעת אלומיניום קטנה לצורכי תיעוד ומעקב, זה ממש מגניב כי… הטבעות האלה לא אלקטרוניות בשום צורה, ומה שקורה בפועל הוא… שיש מאגר עולמי של צפרים שתופסים ציפורים בכל העולם ומעדכנים און ליין את נתונים הציפורים על פי הטבעות שיש עליהן, זה אומר שהציפור שהוטבעה בפארק ירוחם, יכולה להגיע לאפריקה בעוד כמה חודשים או לאירופה ומשם אחד הצפרים המקומיים יעדכן את אורך כנפיה ומשקלה במאגר העולמי, וכך לגבי ציפורים ממקומות אחרים בעולם.
מרתק בעיני!  אחרי 3 ימים בדרום, התחלנו להצפין לעבר יעד הטיול הבא – הגליל המערבי.
את הנסיעה הארוכה קטעתי ממש באמצע על ידי עצירת לילה באורחן יואב אשר בקיבוץ שדה יואב, אחרי 2 לילות באוהל מדברי, היה נחמד מאוד להכנס פתאום לחדר עם מגזן, מקלחת צמודה ומצעים נקיים.
את אחר הצהריים העברנו בבריכה של הקיבוץ וטיול במדשאות הרחבות. אחרי שינה טובה, קמנו מוקדם בבוקר והמשכנו בדרכנו צפונה, את ארוחת הבוקר אכלנו באחד המושבים האהובים עלי בארץ: טל שחר אשר בשפלה.
אני אוהבת מקומות שיש בהם טבע רחב, מקומות חסרי גדרות וחומות.
את טל שחר הכרתי כשהייתי סטוטנדטית בשנקר ותקופה מסויימת ניסיתי לשכנע את טל שנעבור לגור שם, השכנועים לא עזרו ולי נותר רק לחזור ולבקר שם מידי פעם.
הפעם – זו אותה אני + 3 ילדים צעירים. 

הדרך צפונה כנראה הייתה נראית לי מאתגרת מידי, אז באופן ספונטני קבעתי עם חברתי הטובה ליהי עראסי ונפגשנו לכמה שעות במיימיו הזורמים של הירקון, ליד שמורת הטבע ״תל אפק״
השמורה נמצאת ממש ליד חניון בית לאה (אפשר לחפש בוויז) וחשוב לציין שהמקטע הזה של הירקון הוא נקי לגמרי ומתאים לרחצה.  עייפים מכל הנסיעות, שבעים מכל מה שליהי הביאה, ורטובים לגמרי… נכנסנו לאוטו לנסיעה של עוד שעתיים עד ליעד הלינה הבא שלנו – מצפה הילה.
את חניית הלילה המשובחת הזו מצאתי בגוגל ואיזה כיף שמצאתי!!
מתחם ״מרפסת המסיפורים״ נמצא בפאתי יער אלונים סבוך, בין העצים, בין עלים, בין ציוצי הציפורים מצאנו את עצמנו ישנים 2 לילות ביורט קטן ואינטימי צמוד למטבחון חיצוני עם עוד מבנה של שירותים ומקלחת, הכל מאובזר ונקי ונעים, מסוג המקומות שמחייבים את הנוכחים לחוות משהו אחר.
מזל שאבא טל הצטרף אלינו – כי כבר ממש התעגענו. אחרי 2 לילות במצפה הילה, המשכנו ליעד הבא שאליו חיכיתי המון המון זמן, כליל.
כליל הוא יישוב אקולוגי מיוחד במינו, ביישוב הוקם על ידי מספר משפחות בודדות לפני כ-40 שנים באופן עצמאי לגמרי (ללא מים וללא חשמל) ואילו היום הוא מונה כמה מאות של משפחות.
עד היום, דואגים התושבים לתצרוכת החשמלית שלהם בעצמם ורובם מקיימים אורח חיים אקולוגי אשר מבוסס על הרבה כבוד לאדמה ולצומח סביב.
בכליל שכרנו דירה נחמדה דרך אתר בוקינג, הדירה הייתה כרגיל מאובזרת ונעימה, היה בה את כל מה שהיינו זקוקים לו לשהות רגועה של 2 לילות.
את רוב הארוחות שלנו אכלנו בהנאה רבה בבית קפה המקומי בכליל, האוכל שם צמחוני ומגוון והיה פשוט כיף להיות שם, היה לנו מאוד כיף לשחק ולהשתעשע בגן שעשועים המקומי במרכז היישוב וגם לבקר בחווה החקלאית האורגנית של היישוב.ביום האחרון של הטיול שלנו, רגע לפני ששמתי בוויז את הכתובת חזרה הבייתה, לקחתי את הילדים לביקור בפארק עין אפק של רשות הטבע והגנים.
מסלול הטיול קצר ונעים, מלא מים ונקודות תצפית מסקרנות.
בין הברווזים, הצפרדעים והשפמנונים – נהננו משמש נעימה ושעות אחרונות של טיול וחופש, בדרך חזרה לחניית הרכב, שמנו לב שיש במתחם עשרות עצי זית בוגרים ויפים, לקם בני כמה מאות שנים – 400 ואפילו יותר, כמה עצים היו נדיבים במיוחד ואיפשרו לנו לקטוף מהם עשרות זיתים שחורים ויפים. מילאנו בקבוק מים ישן שמצאנו באוטו, את הזיתים שטפנו טוב טוב בבית, חרצנו מעט ושמנו בצנצנת מלאה במים, תבלינים ומעט שמן זית. למשך חודש ימים – צנצנת הזיתים האלה עמדה על השיש במטבח, הזכירה לנו את הטיול המיוחד הזה.

איי פארו – אי שם באמצע האוקיינוס האטלנטי


הי תום, לני וניב – אני יודעת שיום אחד תקראו את הבלוג הזה, הוא כמו מין אלבום משפחתי כזה שדרכו אני גם מתעדת את החיים הרגילים שלנו, וגם כותבת את מה שאני ממש רוצה לזכור ואת מה שאני רוצה שגם אתם תזכרו.
היום אני בת 35, אני לא יודעת כמה זמן יעבור עד שתשבו ותקראו את המילים האלה ותתבוננו בתמונות שצירפתי – אבל אני ממש מקווה שגם אם יעבור הרבה זמן… תשאר בכם תחושה חמימה וטובה בכל פעם שתזכרו באיי פארו.
בשבילי, אמא שלכם, זה היה טיול גדול מהחיים. 

בעשור האחרון, היו לי הרבה חלומות, את רובם הגשמתי – לפעמים לאורך זמן ועבודה מאומצת ואפילו קשה.
ברוב המקרים בין הרגע בו חלמתי ועד השלב שהגשמתי – עבר זמן משמעותי,
יש את העניין של ״החלום ושברו״ – זה מצב שבו כשאתה מגיע להגשמת החלום, אתה מגלה שזה לא בדיוק מה שחשבת – או שאתה כבר בחלום הבא ואין לך ממש זמן לעמוד רגע, לקחת נשימה עמוקה ולהנות מהרגע, או שכבר שכחת על מה חלמת ואתה כולך שאוב לחיים ולניהול העשייה עצמה.

על איי פארו חלמתי הרבה זמן, לא האמנתי שאגיע לשם בזמן הקרוב – אבל לשמחתי הרבה זה קרה, ובפעם הראשונה בחיים – כל מה שדמיינתי אכן התקיים במציאות, ואי שם בין המישורים וההרים, בין המפלים ובתים עם הגגות הירוקים – התעקשתי לעמוד רגע, לקחת נשימה עמוקה ולמלא את הריאות והגוף בשמחה פשוטה. 

את איי פארו הכרתי בזכות האינסטגרם, אני אוהבת לעקוב אחרי פרופילים של צלמי טבע ומטיילים מכל העולם, העין שלי נמשכת לפריימים ירוקים מלאי טבע – כך שזה היה בלתי נמנע.
אני לא זוכרת מי היה האדם שבזכותו נחשפתי ליעד הזה, אבל אני כן זוכרת שהוא תייג את הפרופיל visitfaroeisland ועורר את הסקרנות שלי, בשלב הבא אחרי שנכנסתי לפרופיל הזה, עולם שלם נפתח בפני ולקח לי כמה ימים לחקור ולהבין מה זה בדיוק המקום המופלא הזה שנקרא ״איי פארו״ ואיפה זה בכלל?!

במחקר שלי עברתי מגוגל מפות לויקיפדיה, ומשם ליוטיוב בניסיון למצוא סרטונים של מטיילים באיים, כל כך אהבתי את מה שראיתי שהתחלתי לחקור עוד ועוד, חיפשתי תיוגים ברשתות החברתיות, מצאתי אנשים שמטיילים בזמן אמת באיים והתחלתי לעקוב אחרי הפרסומים שלהם בשקיקה, דרך התמונות הצלחתי להבין את ענייני מזג האוויר, את המרחקים ממקום למקום, את אופי הטיול של מי שמעיז להגיע לשם.
משאלת לב כנה שלי קיוותה להגיע לשם, וברגע שנוצרה הזדמנות – קניתי לנו כרטיסי טיסה והתחלתי לתכנן את המסלול. האתר המרכזי שהשתמשתי בו על מנת לתכנן את הטיול היה אתר התיירות הרשמי של האיים.

את הטיול הזה תכננתי במשך כשבועיים, אחרי מחקר שערך כמה חודשים, במהלך תכנון הטיול והמחקר שערכתי הבנתי שהיעד הזה הוא לא יעד קלאסי למשפחות, זאת אומרת – לא נתקלתי בהרבה סרטונים או בלוגים של משפחות עם ילדים שטיילו באיזור, מה שכן מצאתי – זה המון חומר ומידע ממטיילים רציניים, כאלה שלוקחים את התיק ומתחילים לעשות טרקים במקומות בראשתיים בעולם, המון צלמי טבע וחובבי צילום מכל העולם מגיעים לאיים, והרבה הרבה חבר׳ה צעירים – אבל משפחות… פחות… לשמחתי זה לא עצר בעדי, הזכרתי לעצמי ש״איפה שילדים נולדים ומגדלים ילדים… ילדים אחרים יכולים לבא לבקר ולטייל״. אתר מעולה שנעזרתי בו בכל מה שקשור לתכנון הטיול הוא האתר הרשמי של משרד התיירות של האיים – האינפורמציה בו היא באמת מקיפה ומלאה עבור מי שמתכנן לטייל באיים, והם גם נותנים שירות ומענה לשאלות דרך האתר, דרך הפייסבוק ודרך האינסטגרם שלהם.  בימים שלפני הטיסה – הצפתי את כל בני הבית בסרטוני יוטיוב על היעד – בשביל שכולם יבינו לאן בדיוק אנחנו צפויים להגיע, ההתרגשות הייתה גדולה! 

כמה עובדות על איי פארו:
איי פארו הם קבוצה של 18 איים אשר שוכנים בלב ליבו של האוקיינוס האטלנטי, בין יבשת אירופה לאיסלנד, קבוצת האיים שייכת למדינת דנמרק, אם כי תושבי האיים מעוניינים לצאת לעצמאות מדינית מלאה, באיים משתמשים במטבע הדני – אבל יש להם גם מטבע עצמאי משלהם אשר שווה ערך למטבע הדני, האיים מאכלסים כ-52,000 תושבים, קיימות 2 ערים גדולות (עיר הבירה מאכלסת 20,000 תושבים ועוד עיר קטנה יותר אשר מהווה בית ל-5,000 תושבים) שאר התושבים פזורים על פני כעוד 100 כפרים שונים באיים השונים, בחלק מהכפרים מתגוררים תושבים בודדים ובחלק כמה מאות.

אל האיים ניתן להגיע בשתי דרכים:
1. טיסה ישירה דרך חברת התעופה המקומית של האיים – atlantic air ways
קיימות טיסות מברצלונה, קופנהגן, אדינבורו ועוד
2. הפלגה – ניתן להפליג לאיים מאירופה או מאיסלנד, ההפלגה אורכת כיומיים
אפשרות הטיסה היא הזולה והנוחה מבין השתיים, הטיסה הזולה ביותר תהיה מקופנהגן והיא אורכת כשעתיים. 

בגלל המיקום הגאוגרפי – מזג האוויר באיים הוא יחסית קבוע – או כפי שתושבי האיים מכנים זאת ״ביום טוב, אפשר לחוש פה את ארבעת עונות השנה – החל מטפטוף קל, לגשם עז, שמש ושמיים בהירים ואפילו ערפל״
זה אומר שצריך להתארגן ולקחת בחשבון כל אפשרות של מזג אוויר (חוץ משלג, זה די נדיר באיים ואפילו בחורף זה לא קורה הרבה) מבחינה סטטיסטית החודש הטוב ביותר לביקור באיים הוא חודש יוני (יש בו פחות משקעים) אבל החודש במתוייר ביותר הוא דווקא אוגוסט, הטמפרטורה מתייצבת סביב 14-18 מעלות, בחודש הזה גוזלי הפאפינים כבר מספיק גדולים והם מתחילים את אימוני המעוף שלהם סביב צוקי האיים, המחזה הזה מושך מטיילים מכל העולם להגיע ולצפות בגוזלים הקטנים שעפים בין הצוקים בעידוד של ההורים הבוגרים יותר.

הראשונים שהגיעו לאיים הם הויקינגים – הם הגיעו לפני כ-3000 שנים לאיים והתיישבו במישורים אשר סמוכים לחופי האיים. 

יש קשר הדוק בין גאוגרפיה, גאולוגיה ומזון באיים: האיים נוצרו מהתפרצות געשית, אין באיים אדמה חולית – מדובר באיים סלעיים לחלוטין, העובדה הזו בשילוב המיקום בייחודי על פני כדור הארץ, מייצרים תוואי שטח שלא קיים בהרבה מקומות בעולם ועל כך ארחיב:
הערפילים והמשקעים אשר חגים סביב האיים מידי יום, פוגשים את הפסגות הסלעיות של האיים – מכיוון שאין למשקעים לאן לחלחל – נוצרים מפלים אדירים שופעי מים מתוקים בכל אי ואי (או לפחות ב-16 האיים המיושבים) המפלים המתוקים נשפכים לאוקיינוס המלוח.
הקרקע הסלעית מכוסה לרוב בעשב אשר מהווה את מקור המזון היחידי ל-80,000 הכבשים החיות במרעים השונים של האיים.
כמעט ואין אפשרות לגדל באיים שום סוג של גידול חקלאי (מגדלים מעט מאוד תפוחי אדמה ושורשים אחרים כמו לפת), קיימות 2 סיבות:
1. הקרקע מוצפת במים לרוב
2. שורשים לא יכולים להתפתח במישורים הסלעיים ולכן הצמחים לא מצליחים להניב יבול
המשמעות היא שתושבי האיים של היום ניזונים בעיקר מהדגה המקומית, מעופות וציפורים שהם לוכדים ומביצי ציפורים ועופות – אלו למעשה חומרי הגלם עליהם מבוסס המטבח המסורתי של תושבי האיים כבר 3000 שנים ובזכות המזון הזה, הם הצליחו לשרוד לאורך אלפי שנים באיים. 

בתחילת המאה ה-20 החל סחר בין יבשת אירופה, הסחר הביא איתו לאיים פירות, ירקות, מאפים, ועוד – תושבי האיים ממשיכים לצוד בעלי חיים לצורכי מזון מתוך אמונה שזוהי המסורת העממית שלהם ויש להמשיך אותה על מנת לשרוד באיים על כל מצב עתידי שלא יהיה (הפסקת הסחר נניח) חשוב לציין שצייד בעלי החיים באיים (כולל דגים, לוויתנים, ציפורים ועופות שונים) נעשה על ידי תושבי האיים בלבד, בעלי החיים שניצודים מחולקים בחינם באופן שווה לכל תושבי הכפר או האי עליו בוצע הצייד, קיימת מדיניות אתית ברורה של 0% מסחר סביב הצייד – זה אומר שהבשר לא נמכר למדינות אחרות, תושבי האיים לא מרוויחים ממנו כסף ואפילו התיירים שמגיעים לאיים לא יכולים לאכול את הבשר הזה במסעדות או לקנות אותו בסופרים הפזורים באיים. הצייד אגב מתבצע רק כאשר מלאי הבשר יורדים – כל זמן שיש לתושבים בשר לאכילה – הם לא צדים בשר טרי חדש – מה שמייצר מצב של 0% בשר שנזרק ולא נאכל.
בעיה חדשה שתושבי האיים מתמודדים איתה ב-40 שנים האחרונות היא רמת עליית הכספית בדגה שהם צדים, הדלקים והכימיקלים שנשפכים לאוקיינוסים השונים, מזהמים את מים, הדגים שוחים בתוך הרעלנים האלה אשר נכנסים למחזור הדם והבשר שלהם –
מעלים את רמות הכספית בגוף של בעלי החיים, ואלו מגיעים לבני האדם ולתושבי האיים, מזה 40 שנים עוברים תושבי האיים בדיקות אשר מוכיחות שרמות הכספית עולות ועולות – הדבר עולה על סדר היום הציבורי בקרב תושבי האיים ומזה 20 שנים, קיימת מגמה של הפחתת אכילת בשר ודגה מקומית על רקע עליית הכספית. 

איי פארו מרושתים במערך תחבורה נוח למדי בכבישים נוחים וקלים להתמצאות (ברוב האיים קיים כביש מרכזי אחד שממנו ישנן התפצלויות לכפרים הקטנים יותר) באיים הצפוניים קיימות מנהרות תת אוקיינוסיות אשר מאפשרות נסיעה רציפה מתחת למים בין אי לאי כך שאפילו לא מרגישים שעוברים לאי אחר – פשוט נוסעים בין כבישים ומנהרות.
בנוסף קיים מערך שלם, מתוזמן למופת של סירות ומעבורות בין האיים המרכזיים ולאיים המרוחקים יותר – קיימים מספר איים שאליהם ניתן להגיע רק בסירה (ואם אתם שוכרים רכב, קחו בחשבון שלא ניתן יהיה להעביר את הרכב בסירה) ועוד מספר איים שאליהם ניתן להגיע באמצעות מעבורת כולל העברות רכב.
בכל האיים המיושבים קיימים אוטובוסים נוחים – זמני הנסיעה בין היעדים השונים באיים הם יחסית קצרים ולרוב מסתכמים בחצי שעת נסיעה עד שעה וחצי מיעד ליעד.
לקח לי קצת זמן להבין איך בודקים את לוחות הזמנים של המעבורות והאוטובוסים אבל האמת היא שזה די פשוט.
בכל מקום באיי פארו, מחולקות המפות המקומיות, בין האיים עצמם ישנו סימון של נתיב תחבורה ימית עם סימון של מעבורות + מספר, מה שחשוב הוא – מספר המעבורת.
באתר המקומי של האיים, ניתן לצפות בלוחות הזמנים + שינויים שיש בזמני המעבורות והאוטובוסים, ניתן גם להזמין כרטיסים מראש.
נהוג להגיע לרציף עם הרכב כחצי שעה לפני ההפלגה, והעלייה למעבורת מתאפשרת כרבע שעה לפני ההפלגה – סך הכל פשוט נוח וזול.
ויש עניין ממש ממש מגניב, משלמים תמיד רק על כיוון הפלגה 1, זה אומר או בהלוך או בחזור.
באיים קיים גם מערך של הליקופטרים, המערך כולל 2 הליקופטרים: אחד עבור מקרי חירום בלבד והעברת חולים או אפילו…. כבשים שנפלו מצוקים, ועוד 1 אשר משרת את תושבי האיים לתחבורה, להבאת דברי דואר למקומות המרוחקים, העברת סחורות ועוד.
ההליקופטר הפעיל משרת קודם כל את תושבי האיים, יש בו 12 מקומות בלבד והוא מקיים קשר ישיר בין האיים הרחוקים והמבודדים לשאר האיים בסך הכל 3 פעמים בשבוע.
מחיר הטיסה הוא שולי למדי, כמו נסיעה באוטובוס.
על מנת לא להפוך לאטרקצית תיירים ולהישאר פנוי עבור תושבי האיים – אפשר לטוס רק לכיוון אחד ביום וניתן לקנות כרטיס רק 7-2 ימים לפני ההמראה, תלוי ביעד.  

באיים קיימת מערכת שלמה של תקשורת סלולרית ואנטרנטית, בכל מקום שהיינו בו נהננו מאנטרנט אלחוטי מקומי בלי הצורך להתחבר מהארץ לחבילות גלישה יקרות.
אני ממליצה למטיילים באיים, לרכוש בשדה התעופה (הפצפון) של האיים כרטיס סים מקומי בעלות של כ-80 שקלים ולהנות מטלפון עם מספר מקומי אשר מאפשר הודעות ווצאפ במקומות שיש בהם אנטרנט ושיחות מקומיות + שיחות נכנסות ללא עלות.
את הכרטיס סים ניתן להטעין בחבילות שונות ולחדש את הטעינה ברגע שמסתיימת חבילה, זה היה לנו מאוד נוח לשימוש במהלך הטיול.

תושבי האיים הם אנשים אדיבים וחביבים, אוהבי אדם, משתפי פעולה זה עם רעהו. לא פעם שמעתי מפי המקומיים סיפורים על מטיילים שנתקעו על אי ולא חזרו לאי המרכזי באמצעות המעבורת או הסירה הקבועה, יש להם שיטה קבועה, אחרי שהסירה חוזרת לאי המרכזי – תושבי האי יוצאים ל״טיול״ יומי על מנת לחפש את אותם מטיילים אובדי עיצות, הם מזהים אותם, מלווים אותם לבתים הפרטיים שלהם, מציעים להם מיטה חמה ללילה, ארוחות ככל שנדרש, מקלחת טובה ושיחות ארוכות.
פעם – כך סיפר לי נהג מונית חביב, הגיע לאחד האיים סוחר של ספרי הברית החדשה (תושבי האיים הם נוצרים אדוקים באמונתם) זה היה לפני שהיו הליקופטרים, אותו סוחר… נתקע על האי 4 חודשים שלמים! זה היה בתקופת החורף, ואי אפשר היה לצאת לשייט חזרה לאיים המרכזיים.
במשך 4 חודשים הוא התארח אצל 3 משפחות שונות שגרו באותו אי, הם דאגו לו למחסה, לאוכל ואפילו השיטו אותו חזרה כשהיה אפשר.
תושבי האיים הם אוהבי ישראל, תומכי ישראל, וכשהם מגלים תיירים ישראלים הם נרגשים במיוחד וזה בדרך כלל כולל חיוך גדול, חיבוק חזק ואמירות כמו ״אנחנו איתכם בני ישראל״. 

אופי הטיול שלנו:
הגענו לאיים למשך 14 ימים, את כל מקומות הלינה סגרתי מראש דרך אתר airbnb מבחר מקומות הלינה לא היה גדול והדבר אילץ אותי לגמישות מסויימת, הזמנו רכב שכור כ-3 חודשים לפני מועד ההגעה דרך חברת אוויס העולמית, השירות היה מצויין. שירות הניווט של אפליקציית וויז עובד באיים בכל מקום.
ברוב מקומות הלינה שהינו בין 2-3 לילות, מה שאפשר לנו להסתובב באיים בלי לחץ ועם הרבה הרפתקנות
מידי יום או יומיים ערכנו קניות בסופר מקומי ובישלנו לעצמנו לרוב ארוחת בוקר וארוחת ערב, ארוחת צהריים בדרך כלל אכלנו במסעדה מקומית קטנה או חטפנו משהו מחנות כלשהי – על הדרך. חשוב מאוד לטייל באיי פארו עם אוכל זמין תמיד ברכב, לא בכל מקום יש מסעדות זמינות או חנויות שפתוחות בשעות שאנחנו מורגלים אליהן. הצטיידנו מהארץ בבגדי חורף מתאימים ונעליים מתאימות לכולנו – עניין הנעליים הוא חשוב מכיוון שברוב המקומות – הקרקע רטובה מאוד.

המסלול שלנו + עלויות מרכזיות:
נחתנו באיים בשעת ערב מוקדמת אחרי טיסה ישירה בין קופנהגן לוואגר, עיר שדה התעופה של האיים.
מקומות הלינה שלנו מסומנים במפה בעיגול צהוב ממוספר ואילו המסלול כולו כולל כל העצירות מסומנים בנציב הכחול.
מקומות הלינה שלנו לפי הסדר + קישור לפרטים נוספים דרך airbnb :
1. Muli – למשך 3 לילות – 555$ סה״כ
2. עיר הבירה טורשבאן למשך 2 לילות – 444$ סה״כ
3. העיירה Skalvik באי סאנדוי – 3 לילות – 488$ סה״כ
4. העיירה Vagur באיי סודורי למשך 2 לילות – 320$ סה״כ
5. Saksun – לילה 1 – 200$ סה״כ
6. האי Mykines למשך 2 לילות – 380$ סה״כ
7. לילה 1 בעיירה Miðvágur בסמוך לשדה התעופה לפני הטיסת חזרה (לא מסומן במפה) – 164$ סה״כ

השכרת רכב למשך 15 ימים – 9,300 קורונה דנית השווים ל-5,300 שקלים.
טיסות (טיסה מישראל לקופנהגן + טיסה מקופנהגן לאיים) עבור המשפחה כולה – 11,900 שקלים

האוכל במסעדות או בחנויות השונות שווה ערך למחירים בישראל.
ברוב המקומות באיים, ילדים עד גיל 6 פטורים מתשלום, לדוגמה: טיסה בהליקופטר, מעבורות בין האיים וכדומה

Muli
בנסיעה ליעד הלינה הראשון שלנו ראינו סוסי פרא יפים ועדרים של כבשים משוטטים, אני וטל תהינו איך הם הגיעו לפה…. המסקנה היא אחת – הביאו אותם לפה בכוונה.
״זה אומר שיהיה פה ממש שקט בלילה, כי בטוח אין פה צרצרים… אף אחד לא יביא לשום אי בודד צרצרים בכוונה והם לא יכולים לעוף 600 קמ מהיבשה הקרובה״
עשינו התערבות,
כמובן שמי שטען שאין צרצרים – זכה. הכפר הקטנטן הזה ממוקם בקצה של אחד האיים הצפוניים, יש פה 4 בתים ורק 2 מאוכלסים הבית שאנחנו שכרנו ועוד בית 1 שגר בו אדם מבוגר כבן 80, אין בכפר הזה חנות או תחנת דלק, אבל יש בו מסלול הליכה משובח שמוביל את המטיילים לצוקים היפים של האי ולנקודות תצפית מהפנטות, עשרות מטיילים מגיעים לכפר הזה מידי יום, ראינו אותם חולפים על פני החלון שלנו בשעת ארוחת הבוקר, ויש בו את ההר הכי יפה שראיתי בחיים.זו הייתה נקודת פתיחה מצויינת לטיול שלנו – כשהגענו לבית והבנו כמה אנחנו מבודדים טל אמר לי ״וואלה אבישג… הפעם אפילו את עצמך – התעלת על עצמך, אין יותר מבודד מזה…״ והוא צדק.
הכפר הקטן הזה שקיבל אותנו במזג אוויר שמשי ושמיים כחולים, היה האחרון מבין כל הכפרים ברחבי האיים שחובר לתשתית של חשמל, זה שקרה בסוף שנות שמונים.
הכפר הקרוב ביותר מרוחק מרחק דרך לא סלולה עם נסיעה של חצי שעה ובו יכולנו לקנות מצרכים לארוחות ולקנות אספרסו חם.  ביום הראשון לקחנו אוויר ופשוט חקרנו את הסביבה החדשה, לא ממש יצאנו מהכפר – אבל הלכנו הרבה בין המרחבים שיש לו להציע, הילדים שיחקו כדורגל כשהיה נעים בחוץ והתקבצו פנימה בערב כשהחל להיות קריר.
באיי פארו אין עצים, זו הפעם הראשונה שביקרתי במקום שבו הטבע נגלה אלי בצורה כל כך מיידית, בלי מסתורין ובלי אפשרות לגילויים חדשים, במרחב בלי עצים, כשהעיניים רואות באופן מיידי כל פיסת טבע למרחקים של עשרות קילומטרים קדימה,
הנוכחות וההתבוננות הם הדברים היחידים שאפשר להרגיש בטבע הזה.
זו הרגשה שקשה לתאר במילים.
זה אומר – פשוט להיות.
בימים הבאים, התחלנו לטייל באיים הצפוניים הגענו למקומות יפים ומפתיעים. 

העיירה Klaksvík – זוהי למעשה העיירה השנייה בגודלה באיים, מתגוררים בה כ-5,000 תושבים ואפשר למצוא בה הכל, החל ממלונות קטנים, מסעדות נהדרות, חנויות שונות, סופרים, בנקים, תחנות דלק ועוד.
מידי שנה, למשך 3 ימים בחודש אוגוסט, העיר מארחת פסטיבל מוזיקה ענק שאליו מגיעים עשרות אלפים מרחבי כל האיים, כשביקרנו באיזור – בדיוק התקיים הפסטיבל, זה היה מרגש לדעת שרוב אוכלוסיית האיים – נמצאת ממש ממש פה עכשיו, בעיירה הקטנה הזו שהפכה פתאום לעיירה מלאה בבמות ואוהלים ומבקרים ודוכנים.

Gjogv – אחת העיירות הכי ציוריות, יפות ומרגשות שביקנו בהן, הנסיעה ליעד הזה ארכה כשעה וחצי בה נסענו בכבישים הררים פתלתלים, מוקפים באוקיינוס האטלנטי ובכבשים שחיות באיים, הנוף היה מרהיב ובמהלך הנסיעה היינו מהופנטים למראות שמתגלים בפנינו. העיירה הייתה ביתם של כ-200 תושבים עד לפני 30 שנים, כעת היא ביתם של 27 פנסיונרים מבוגרים שחיים בה כקהילה חברית נעימה, בעיירה יש מסלול הליכה מצויין במעלה ההרים שמביא את המטיילים בו עד לנקודות הקינון של ציפורי הפאפינס המפורסמות והכה חמודות!
יש בעיירה הוסטל 1 שניתן להזמין דרכו חדרים ויש בו גם מסעדה קטנה לא מגוונת במיוחד, וכמו כן יש בעיירה ממש בסמוך לתחילת מסלול ההליכה, דוכן קטן שמוכר שתייה קלה, שלגונים ומאפים.
בעיירה יש אגם טבעי קטנטן שנוצר בחלק המישורי של האי, באגם הקטן הזה יש סירות ילדים קטנות, גן שעשועים קטן – אבל לילדים באמת שלא צריך יותר, העברנו בסירות הקטנות האלה שעה חביבה והמשכנו לכיוון מסלול ההליכה. בדרך חזרה לרכב, בסיום הטיול שלנו בכפר, ממש בסמוך להוסטל שיש בכפר – מתגוררת אישה מבוגרת שמקדישה את כל זמנה לאומנות מרשימה מאוד בגינה שלה. הגינה שלה פתוחה בחינם למבקרים וילדים במיוחד, ויש שם פסלים שהיא מכינה מחומרים ממוחזרים, מיניאטורות של בעלי חיים, שילובי סלעים מיוחדים צבועים בשלל צבעים והרבה מאוד חן ואופי אישי. שווה ביקור – בעלת הגינה היא אישה חביבה מאוד והיה לי מאוד נעים לשוחח איתה ולשמוע קצת על אורחות המקום והחיים בו.

Saksun
הכפר סאקסון הוא גם בין הקטנים והותיקים באיים, הוא ציורי ונראה כאילו לקוח מאגדה דמיונית, בתי אבן קטנים בעלי גגות עשב ירוקים, מפלים אדירים בוקעים מבין הסלעים, ואגם ענק בחלקו הנמוך של הכפר, כשמגיעים לאגם אחרי מסלול הליכה קצר – מבינים שבעצם מדובר בלגונה טבעית יפהייפיה שמקורה ממיימי האוקיינוס אשר זורמים פנימה לתוך חופי האי דרך המפרצים הקטנים.
אם לטבע יש אפשרות להפתיע ולהראות לי כמה הוא ייחודי, כמה הוא יפה וכמה אני אוהבת אותו – זה בדיוק בגלל המראות האלה. ביקרנו בכפר הזה ביום הרביעי שלנו באיים ולשמחתי הרבה כעבור שבוע אפילו ישנו בו לילה 1 וזכינו להנות מהיופי הזה הנשקף דרך זגוגית החלון למשך יממה שלמה.
הדרך לכפר היא עניין בפני עצמו, דרך פתלתלה עם כביש שמשיק לנהר זורם, בין ההרים הסלעיים מכוסי הירק, פשוט חוויה מדהימה לאוהבי טבע!
Fossá Waterfall 
המפל הגדול והמפורסם ביותר באיי פארו, נמצא ממש בדרך לכפר סאקסון, אפשר לשים את שמו בוויז ולהגיע עם הכביש ממש עד אליו, שווה הגעה!

Vestmanna Bird cliffs – Sightseeing
אל העיירה הזו הגענו ביום החמישי של הטיול שלנו על מנת להשתתף בשייט לאורך הצוקים של האי ובכדי לצפות בציפורים ובפאפינים.
את הכרטיסים לשייט ניתן לרכוש און ליין פה – או להגיע למרכז המבקרים של העיירה ושם לרכוש כרטיסים, השייט יוצא מהחנות של מרכז המבקרים והוא מתקיים בחודשי האביב והקיץ בלבד
במרכז המבקרים אפשר להזמין פעילויות טבע, רכיבת סוסים, דייג ועוד פעילויות נוספות ומגוונות, עובדי החנות ישמחו לעזור לכם ולהציע לכם פעילויות מותאמות גיל לכל המשפחה, במרכז המבקרים ישנה מסעדה נהדרת – מומלצת מאוד!

Tórshavn – עיר בירה קטנה וחמודה
כשהגענו למקום הלינה שלנו בטורשבאן – בבית השכן ממש ליד הגדר, אכלו בנחת 4 כבשים את המרעה שלהן.
טורשבאן היא אחת מערי הבירה הקטנות בעולם, היא עיר הנמל הראשונה באיי פארו שאליה נמשכו תושבים רבים כבר לפני 300-400 שנים, ומאז היא עיר הבירה של האיים.
קווי האוטובוס בעיר הם חינמיים לגמריף, אם כי המרחקים במרכז העיר הם כאלה שניתן להנות מהם בהליכה ברגל.
מרכז העיר הוא מתחם קטן יחסית – בקוטר של פחות מחצי קילומטר לכל כיוון.
העיר העתיקה שנמצאת ממש ליד הנמל, יפהייפיה ומיוחדת – עדיין עומדים בה בתים ותיקים בנויי אבן ובעלי גגות עשב ירוקים. במרכז העיר תוכלו למצוא את מרכז המבקרים הגדול, לקבל אינפורמציה לגבי כל דבר שתרצו לעשות באיים, מידע לגבי מקומות לינה, אפשרויות תחבורה, פסטיבלים, תערוכות, מפגשים מיוחדים ועוד.
במרכז המבקרים ישנה חנות של אומני האיים ובית קפה קטן, ניתן גם לשכור אופניים במרכז המבקרים.
ממש מול מרכז המבקרים ישנו גן שעשועים מקסים לילדים – כולל טרמפולינות ומקומות טיפוס, שווה ביקור אם אתם מטיילים עם ילדים.
באיזור הנמל ישנן המון מסעדות, בתי קפה, חנויות בוטיק קטנות מלאות אופי ומלונות בטווח מחירים בינוני ומעלה.
בקיצור – בטורשבן תמצאו הכל!
מרחק כמה מאות מטרים ספורים ממרכז המבקרים נמצא מרכז הקניות היחיד של האיים, מרכז סים, מעין קניון בגודל בינוני ובו תוכלו למצוא חנויות צעצועים, סופר גדול, חנויות עיצוב לבית, חנויות בגדים ועוד – והכל ברוח המערבית המוכרת. העברנו בטורשבאן 2 לילות מזג האוויר לא היה לצידנו והשמש בקושי יצאה אלינו, אבל מחלון הדירה שלנו הצלחנו לראות את האוקיינוס הגדול והאיים הסמוכים. 

Tjørnuvík – כפר קטן עם חוף גדול  כפר מיוחד מאוד, שווה לביקור, אבל כדאי לבדוק את מזג האוויר ולוודא שיוצאים אליו ביום שמש בהיר.
בכניסה לכפר יש חוף גדול עם חולות שחורים מהאוקיינוס, צדפים ענקיים וריח של גלים מלוחים.
בכפר עצמו תוכלו להנות מאירוח ביתי של אחד מתושבי הכפר, מידי יום (בתקופת הקיץ) הוא פותח את ביתו למגיש לאורחים תמורת תשלום – וופל בלגי עם קרם שמנת וריבה בתוספת תה חם או קפה.

האי Sandoy
אחרי שהות ממושכת באיים הצפוניים, התחלנו להדרים קצת לכיוון האיים המרוחקים יותר,
היעד הבא שלנו היה האי סאנדואי – ההגעה לאי מתאפשרת עם מעבורת שדרכה ניתן גם להעביר את הרכב, משך ההפלגה הוא כ-45 דקות.
האי סאנדואי הוא ביתם של כ-1,500 תושבים אשר פרוסים על פני 4 כפרים שונים.
באי יש כביש 1 אשר מחבר מהנמל שדרכו כולם מגיעים לאי ועד לכל הכפרים האחרים.
בשלושת הלילות הבאים ישנו בעיירה – Skálavík באי סאנדואי ישנו מלון 1 בלבד, ומסעדה אחת בלבד שהיא חלק מהמלון, ומספר בודד של בתים להשכרה.
יש באי 2 סופרים גדולים, כספומט, חנות כלבו עם צעצועי ילדים – כלי בית – בגדים ובעצם כל מה שצריך (אפילו מכונות כביסה) ויש גם בית קפה 1 חמוד.
אז מה עשינו שם 4 ימים?!
וואו – לא הרבה, אבל המון!  נסענו על כל חתיכת אספלט באי, אכלנו וופל בלגי בבית קפה החמוד, קפצנו על טרמפולינות בחצרות של אנשים, רדפנו אחרי סוסים, אווזים ותרנגולותֿ, צילמנו הרבה תמונות פולורואיד.
ליד הבית ששכרנו עובר נחל קטן, תום ולני ניסו לדוג דגים במשך ימים שלמים ולא הצליחו.
באחד הבקרים – יצאתי לטיול בוקר שגרתי, ליד החוף ראיתי מבנה פתוח שנראה לי כמו נקודת מפגש – הצצתי פנימה – בפנים ישבו כ-5 גברים שהזמינו אותי פנימה, כולם היו עסוקים בשיחת הבוקר הקולחת.
הם הופתעו מאוד לגלות תיירת באי: ״בדרך כלל מגיעים לפה תושבים לבקר משפחה, אבל לא מגיעים הרבה תיירים ממקומות אחרים״, כשהם גילו שאני מישראל – הייתה שמחה גדולה.
דיברנו הרבה על צייד הלוויתנים באיים והם שפכו לי אור חדש על הנושא, סיפרתי להם שהילדים שלי מנסים לדוג כבר יומיים ללא הצלחה – ובאדיבות מלאה – אחד מהם, אוסקר, הציע לקחת אותנו לסיבוב הדייג על הסירה שלו ביום שלמחרת.  באחד הימים שלנו באי – בשעה שבה כל ילדי האי היו בבתי הספר והגנים, עברנו ליד גן ילדים, החצר הייתה נראית כל כך מזמינה שביקשנו מהגננות רשות להכנס ולתת לילדים שלנו לשחק שם – הם שמחו מאוד ונתנו לילדים להכנס ולהרגיש בבית.
אז חצי יום הוקדש למשחקים בחצר של גן מקומי.
האי סאנדואי הוא אחד היפים שביקרנו בהם באיים, הוא בקושי מתוייר והוא מלא בחן ובאנשים טובים. 

טיול באי הדרומי ביותר – Suðuroy
המשכנו את הטיול שלנו דרומה והגענו לנקודה שאליה כבר באמת שבקושי מגיעים תיירים, בשביל להגיע לאי הזה נאלצנו לחזור לטורשבאן בבוקר ומשם לקחת בצהרי היום את המעבורת הגדולה והמפורסמת של האיים – סמיריל!
תושבי האיים אוהבים את המעבורת הגדולה שלהם כי היא מאפשרת להם לפתח את אורחות החיים שלהם בכל מקום – למעבורת הזו נכנסים טרקטורים ומשאיות ודבאים עצומים אחרים – בלי בכלל להתרגש, אז גם אנחנו נכנסנו.
ההפלגה מטורשבאן לאי הדרומי ביותר אורכת כשעתיים ובמעבורת יש קיוסקים (יותר מ-1) ויש מסעדה עם המבורגרים וצ׳יפס ובר סלטים, יש גם כמה פינות לשעשע את הילדים עם בריכות כדורים ותוכניות כמו תום וג׳רי. אחד הדברים המיוחדים בהפלגה לאי הדרומי, הוא הדרך – בדרך רואים בבירור את שני האיים הקטנים:
Lítla Dímun – שאינו מיושב כלל
Stóra Dímun – שמיושב על ידי 2 משפחות בלבד והוא ביתם של 5 ילדים באי הדרומי ביותר ישנו 2 לילות בעיירה Vagur ובעיקר טיילנו בכבישים של האי וחקרנו אותו מצפון לדרום. אחרי ביקור של 3 ימים באי – אני יכולה לכתוב שהביקור בו איננו חובה כלל, שווה להתמקד באיים אחרים. 

אי הפאפינים – Mykines
אחרי 10 ימים שלמים באיים הגדולים יחסית, אתגרנו את עצמנו לעלינו על סירה בדרך ליעד הבא.
האי Mykines מושך אליו כמאה תיירים מידי יום, וכך – בכל יום בתקופת הקיץ, מגיעים לאי הזה המוני תיירים, מצויידים בציוד צילום לטייל באי ולפגוש את הייצור החמוד – הפאפין. לא ניתן להגיע לאי הזה עם רכב. עלינו עם ציוד ל-3 ימים + 3 ילדים לסירה קטנה שיצאה להפלגה באמצע האוקיינוס.
לפני 60 שנים גרו באי הזה, בבתים האלו ממש כ-200 אנשים, אפילו היה פה בית ספר גדול לילדים.
היום חיים פה באופן קבע רק 10, שאר הבתים סגורים רוב ימות השנה.
יש פה רק 2 בתים להשכרה.
סירה שמגיעה בבוקר וסירה מגיעה בערב.
והליקופטר 3 פעמים בשבוע. אין פה חנויות ואין פה מסעדות וגם אין פה מקום לקנות חלב אם נגמר. השכנים פה יהיו מוכנים לתת חדר בבית שלהם לכל מי שיקלע לצרה או יתקע על האי.
לפחות פעם, פעמיים בחודש – זה קורה,
הם כבר מאתרים לבד את התוהים ומכניסים אותם לביתם בחמימות ונדיבות, נותנים להם מיטה חמה, מגבת נקייה וארוחה טובה עד הסירה הבאה.
לפה אני בטוח בטוח בטוח אחזור לתקופה של יותר מ-2 לילות.
השכנה שלנו אגב, היא אישה בת 69, האחרונה שנולדה פיזית פה על האי. יש בית קפה קטן שמגיש בעיקר שתייה קלה, חטיפים, קפה, תה ומרק דגים יומי, והוסטל עם 12 מיטות.            כשירדנו מהסירה היינו צריכים לסחוב הכל ולעלות בערך 200 מדרגות עד לכפר הקטנטן.
במרכז הכפר זורם נחל עצום ממרומי ההרים ונשפך דרך הצוקים ישירות לאוקיינוס.
טיפסנו על ההר שמוביל לשמורת הפאפינים וגילינו טבע עוצמתי ויפה, מלא ירוק ותוואי הררי, מוקף מים מכל עבר, עם שמיים בהירים, ציפורים בכל מקום, וקרני שמש אחרונות של ערב.  זה לא פשוט לתכנן כזה טיול, זה גם לא פשוט לעמוד בתכנון ולבצע בטח אל מול תנאי מזג האוויר ההפכפכים פה.
אבל כשהיינו שם על ההר התלול במרכז האי, רק חמשתנו, וטל לרגע הבין למה התעקשתי, זה היה שווה את הכל.
שווה את הכל. יומיים לפני שהגענו לאי הקטן הזה, השתעשעתי עם הרעיון לעלות על הליקופטר ולטוס עם הילדים, לראות את האיים מלמעלה, אבל מה הסיכוי שיהיו עכשיו 5 כרטיסים פנויים לכולנו?! המזל היה לצידנו ואכן היו 5 כרטיסים, קניתי אותם בלי לחשוב עפמיים והודעתי לטל שאנחנו מתוכננים לעלות על הליקופטר!! בבוקר הטיסה…
פתאום מחלון החדר שלנו ראינו אנשים מתחילים ללכת לכיוון המסומן של המנחת, הבנו שההליקופטר תיכף יגיע אז הלכנו גם אנחנו.
כעבור 10 דקות ממרומי השמיים הגיע ההליקופטר, נחת ולקח אותנו לטיסה מטורפת בין האיים.
בדרך הטייס התנצל ואמר שנתעכב היום מעט כי יש עצירה לא מתוכננת על אי שגרים בו איש ואישה, זוג 1 בלבד! ההליקופטר היה צריך להעביר אליהם דואר – כי אין דרך אחרת.
נחתנו שם באי הקטן, האיש בא לקחת את שקית הדואר שלו ואנחנו המראנו חזרה.
ממרומי ההליקופטר היה קשה להאמין שעל אי כל כך קטן גרים 2 אנשים בלבד.
מנותקים פיזית מכולם, תלויים בהליקופטר ובסירה שלהם בלבד. מסלול הטיסה שלנו כלל 2 עצירות, זכינו לראות חלק גדול מהאיים וזה היה גדול מהחיים! התחנה הסופית שלנו הייתה עיר הבירה טורשבאן, שריינו מונית שתחכה לנו במנחת ותיקח אותנו למרכז העיר, בילינו את חצי היום הזה בטורשבאן, ובזמן הנכון לקחנו מונית חזרה לסירה (הנסיעה במונית ארכה כשעה וחצי), בערב חזרנו לעוד לילה באי הקטן הזה, אחרי חוויות מטורפות של פעם בחיים.

בבוקר שלמחרת עזבנו את האי היפה הזה, חזרנו לרכב שלנו וביקרנו בעוד כמה מקומות ממש ליד שדה התעופה. את הלילה האחרון העברנו בבית שנמצא 5 דקות נסיעה משדה התעופה, זה היה טיול מלא וגדוש ועוצמתי שהצליח ללמד אותנו הרבה על עצמנו ועל האתגרים שאנחנו מציבים לעצמנו או מתחמקים מהם, זה היה טיול שבו גילינו עוד מקום שהנוכחות של הטבע בו היא עוצמתית ובלתי ניתן לאילוף.

Gasadalur מפל והעיירה Bour– אחד המקומות הכי מצולמים ומפורסמים באיים, האם אתם מצליחים לשים לב לכך שהמפל העומצתי הזה בוקע מבטן האדמה?  

אם הגעתם עד פה – אז אגלה לכם שהסרט שגרם לי להתאהב באיים ולרצות להגיע אליהם במהרה – הוא הסרטון היפה והמרגש הזה

Of Land and Sea // Fred Scott from Boat Magazine on Vimeo.

ספונטניות מדברית

ביום שישי בשעה 10:00 בבוקר כבר הייתה לי תוכנית שלמה לסופ״ש, טל יצא לנסיעת עבודה באמסטרדם ולי היו תוכניות לא שאפתניות במיוחד לסופ״ש עם הילדים:
ארוחת צהריים בבית,
קפיצה עם הילדים לספלאש במתחם שרונים,
שנ״ץ של כולנו,
ארוחת ערב עם כל האחים שלי אצל אמא

רגיל כזה

בשעה 10:05 – התוכניות כבר השתנו לגמרי בזכות שיחת טלפון עם הצעה מפתיעה מחברה טובה
״רוצה להיות ספונטנית ולהצטרף אלי עם הילדים לסופ״ש במדבר?״
הנסיעה הספונטנית הזאת הייתה הרבה יותר מטובה עבורי, זה לא קורה לי הרבה שמישהו מתכנן עבורי את הטיול או את הסופ״ש – זו בדרך כלל אני זו שמתכננת.
קפצתי על ההזדמנות להיות רגע ״תיירת״ בתוך הטיול של עצמי, ונתתי לגיל להוביל אותי לאן שרק רצתה.
והיא כך מסתבר – רצתה שנדרים עד לעזוז, ונלון בחאן בארותיים.
לא שאלתי הרבה שאלות, היא ציינה שהיא הייתה שם כבר מספר פעמים בעבר, שזה כולל ארוחות, ושצריך להביא שמיכות ומצעים. בשני משפטים קבענו שאים טעם להביא הרבה דברים, שנארוז קצת חטיפים, פירות, ירקות ונשנושים.
בשעה 14:30 כבר הייתי עם הילדים באוטו – נסיעה של שעתיים וחצי דרומה על פי הוויז. אני אוהבת לבקר במדבר, יוצא לי לטייל בו לפחות פעם בשנה.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם ״עזוז״ בהקשר של מקום שאפשר ללון ולטייל בו.
גיל הסבירה לי שזה על הגבול המצרי ״אבל אין לך מה לדאוג, הכל שקט שם!״
אני חייבת להודות שהמקום שהגעתי אליו אחרי שעתיים וחצי של נסיעה, הצליח להפתיע אותי.  חאן בארותיים נמצא מספר דקות נסיעה מהכביש הראשי של ניצנה, בשביל שמאפשר רק נסיעה איטית, מתחילים להתרגל לקצב האיטי של החיים בחאן.
הסופ״ש שבו ביקרנו בחאן – נפל בדיוק בין החגים, בין ראש השנה לכיפור, זה היה לטובתנו, החאן היה כמעט ריק לגמרי.
חוץ מאיתנו היו עוד 2 משפחות וחבורה של כ-15 גברים שנסעו למדבר לקצת זמן שקט מהאישה והילדים…. אבל קיבלו בתדהמה מוחלטת 2 שכנות עם 6 ילדים רעשניים קטנים, בתמורה אנחנו קיבלנו מהם את אות ״אמהות השנה״.  בחאן ישנו בבקתה בסיסית עם מזרונים ופינות ישיבה וערסלים בלי סוף, חיכתה לנו מדורה שבערה כל הזמן ועליה קומקומי תה חמים מסביב לשעון.
בשעה 19:00 התכנסנו יחד עם אורחי החאן במתחם האוהל המרכזי, על כריות ישיבה ושולחנות נמוכים הוגשה לנו ארוחת שישי עשירה, משביעה, טעימה מאוד וברוחב לב מצד המארחים.
כמו שקורה לי בדרך כלל בטיולים האלה… הייתי הראשונה שהתרסקה יחד עם הילדים ונרדמה בלילה.  בבוקר, התעוררנו לאוויר מדברי חדש, יצאנו למדורה, שתינו תה חם והעברנו את שעות הבוקר הראשונות בארוחת בוקר מעולה, משחקים, שיחות, שוטטויות, רכיבה על אופניים בחאן ורכיבת גמלים עם הילדים.
לא משהו מיוחד, לא משהו מתוכנן, לא משהו עם חוקים קבועים מראש – פשוט זמן מדבר.  בשעות הצהריים המאוחרות של שבת התחלנו להתקפל, קפצנו למסעדה במושב עזוז ואכלנו קצת לפני הנסיעה הארוכה שעוד הייתה לפנינו. זה תמיד מפתיע אותי שביישובים כל כך מרוחקים, עם כמות תושבים קטנטנה – יש מקום נחמד לשבת בו ולהנות מאוכל שמישהו מכין באהבה גדולה. קצת אחרי האוכל – הילדים רצו והסתובבו חופשי במרחבים שיש ליישוב הקטן להציע, מהר מאוד הם מצאו את גן השעשועים ובילו עוד כחצי שעה. משם נכנסנו כולנו לרכבים – והתחלנו להתקדם לכיוון ״הבייתה״. עכשיו נתחיל לתכנן את הטיול הבא.

מחירים:
הלינה בחאן עבורי + 2 ילדים, כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר (ילדים מתחת לגיל 3 פטורים מתשלום) – 685 שקלים
רכיבת גמלים בחאן – 40 שקלים לילד // 60 שקלים למבוגר

פעם בשבוע אנחנו בפארמה קולטורה

אני בן אדם נוסטלגי בזמן הווה, זה אומר שברגעים אלו ממש – אני מדמיינת את עצמי בת 80, מתגעגעת ומתרפקת על הזמנים האלו ממש.
וכשאני מדמיינת את עצמי בת ה-80, זו שמתגעגעת ונזכרת בילדים כשהיו קטנים, אני יודעת בדיוק על מה היא חושבת, תמונות וזכרונות של ילדי הצעירים מציפים את עצמי בחמימות וגעגוע, ובאותם זכרונות – כולנו עטופים בטבע שסביבנו, בטיולים, בחצר, בדברים שגידלנו, במקומות שהיינו.
אני משתדלת לעצב את זכרונות הילדות של ילדי באופן שיהיה להם נעים כמזכרת, אחת החוויות שאני אוהבת לבנות עבורם – היא חווית ״החווה״. ״אמא, המלפפון הזה מהחווה? אז לא צריך לשטוף אותו״?
״היום אחרי הגן, ניסע לחווה, מי שירצה יוכל לקטוף תותי בר״
״אמא מתי ניסע לחווה לקנות ארטיק״? את החווה הזו הכרתי בדיוק לפני שנה וחצי, קוראים לה ״פארמה קולטורה״, היא נמצאת במושב בני ציון בשרון, וכבר שנה וחצי היא מהווה עבורי עוגן משמעותי בחיים. הפוסט הזה הוא לא רק המלצה, הוא בעיקר הצצה לסגנון חיים שנחשפתי אליו ואימצתי לחיקי.  זה מקום שנותן הרבה כבוד להמון דברים שאני מאמינה בהם וחייה את חיי על פיהם: כבוד אמיתי לאדמה, מכירה של מוצרי מזון בתוצרת מקומית איכותית (ריבות, שמן זית, סיידרים מקומיים, טופו, גבינות, ממרחים ועוד ועוד ועוד) , מכירה של מוצרי קוסמטיקה טבעיים אורגניים, הם פשוט מלקטים לחנות הקטנה שלהם את מה שמתאים לאג׳נדה הארצית שלהם – ומנגישים אותו למבקרים שמגיעים לחווה.
פעם בשבוע, אנחנו נוסעים לחווה לערוך את הקניות שלנו – אנחנו קונים בחווה את כל הירקות והפירות שלנו שרובם גדלים בשדה היפה שצמוד לחנות. מי שעוקב אחרי הפייסבוק שלי ואחרי האינסטגרם – בוודאי יזהה את המקום היפה הזה, אפילו קרה לי שכבר בשלושה ביקורים שלנו בחווה – ניגשו אלי בנות נהדרות ולחשו לי שבזכות זה שכתבתי או תייגתי פוסט קטן על החווה – הן פה. אז אני יותר משמחה להרחיב ולספר, להפיץ את הבשורה, בכדי שכמה שיותר אנשים יוכלו להכיר, להתחבר ואולי גם לאמץ אותו לחיקם.בדרך כלל זה קורה בדיוק כך: בערב אני שמה לב שהמקרר וסלסלאות הפירות שלנו כבר ממש מרוקנים, בבוקר אני מכריזה שהיום אחרי הגן נוסעים לחווה, אני אוספת את הילדים מוקדם באותו היום ומגיעה לשם בסביבות 14:00 בצהריים.
אני לוקחת לי סלסלאות ומתחילה לבחור את הירקות והפירות, הילדים עוזרים לי ובוחרים דברים בעצמם – או שהם עולים באופן חופשי לגמרי לשדה הפתוח.
שם הם רצים בין הערוגות,
בודקים מה גודל ומה צומח, מה השתנה מהשבוע שעבר,
הם מבקשים לקטוף את מה שנמראה להם מוכן – בחורף הם אוהבים לשלוף גזרים מהאדמה ולמדוד את גובהם ביחס לברוקולי, באביב הם מלקטים תותי בר אדומים עסיסיים, בקיץ הם רצים עד מעלה השדה ואוכלים בהנאה מלפפונים מהערוגה, בסתיו הם מחפשים את החסה שנראית להם הכי טעימה. ומידי פעם הם חוזרים אלי בריצה ומספרים לי מה ראו, מזמינים אותי לבא לראות גם.  בזמן שאני מחכה שיסיימו לשקול לי את כל הירקות והפירות, הם בוחרים להם ארטיק – תמיד את אותו הטעם: רימון לימון או פירות יער.
ואחרי השקילות ואחרי הארטיקים, אנחנו מעמיסים הכל לאוטו ורצים שוב לשדה.
בין הערוגות יש תמיד פרחים עונתיים, חיפושיות ופרפרים. ובזמן שהם רצים במעלה השדה בכזו טבעיות וסקרנות, אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי עושה את אותן קניות יחד עם שלושתם בסופר נניח….
וכמה חשוב לי שידעו שחסה וגזר ובמיה וכרובית – הם לא סתם מוצר מדף מתכלה… הם מחזור חיים שלם שכרוכה בו עבודה מאומצת של חלקאיי השדה, ואיזה מזל שיש את כל השפע העונתי האיכותי, האורגני והטעים הזה מרוכז במקום אחד – דבר שמעודד אותי לבשל מנות מורכבות יותר, בתדירות גבוהה יותר, להתרגל לעבוד עם חומרי גלם טובים יותר.אני קוראת למקום הזה ״עוגן״ – כי הוא נותן לי המון.  הוא מייצר עבורי הזדמנויות למידה בתחום שאני חוקרת ומיישמת בגינה הפרטית שלי – גידול ירקות אורגנים.
את המקום הזה שהוא כמו בית עבורי, הקימו שני אנשים שקרובים לליבי – גיל ונדב, שהם בערך בני אותו גיל שלי ושל טל… ויש להם 3 בנות מיוחדות – בדיוק בגילאים של הילדים שלנו. וברוחב לב נדיב ומרגש, הם חולקים איתי את הידע שלהם, עוזרים לי ונותנים לי המון השראה עבור הגינה הקטנה שלי. אנחנו מדברים המון של שתילות ופריחה של פרחי ירקות שונים. אנחנו מדברים על הנבטות ושימור זרעים. סיפור ההכרות שלי עם הפארמה קולטורה הוא אחד ששווה לספר…
לפני שנה וחצי בערך, ממש כשהתחלתי את ניסיונות הגידול הפרטיים שלי בגינה, העלתי לפייסבוק תמונה של ״התחלה של כרוב״, גיל שעקבה אחרי הפעילות שלי ברשת – שלחה לי מיד הודעה שלא מדובר בכרוב… אם כי בכרוב נוי,
עולם המושגים שלי בכל מה שקשור לגידולים וגינון היה כל כך צר וקטן שלא ידעתי בכלל מה זה אומר ״כרוב נוי״
גיל שלחה לי תמונה של עצמה ליד ערוגת הכרובים שהם מגדלים בשדה, והזמינה אותי לבא לבקר בפארמה קולטורה.בביקור הראשון שלי שם – בקושי יכולתי לדבר, בעיקר חייכתי ולא האמנתי שהקסם הזה מתרחש ממש פה במרכז הארץ, שילוב של כל כך הרבה אלמנטים שקשה לאגד אותם במקום אחד:
אנשים מדהימים
שדה פורח מלא כל טוב
חלקאות אורגנית משובחת
חנות מעוררת השראה מלאת ניחוחות של בישולים טעימים
המון המון שלווהמאז אותו ביקור, אני שם כל שבוע, אלא אם כן – יצאנו לטיול. אנחנו מקבלים כל כך הרבה מהמקום הזה, פירות וירקות בריאים וטעימים יותר, חוויות וזכרונות שנבנים משבוע לשבוע והופכים לשגרה שלנו, חברים טובים לחיים, מהפארמה קולטורה קיבלתי במתנה את מגש ההנבטות הראשון שלי, באביב קיבלתי מגיל שתיל עגבניות קטן שהניב לנו עשרות עגבניות במהלך כל הקיץ, ובהזדמנות אחרת – קיבלתי מגיל פרוסה דקה חתוכה של גזע עץ זית, עליו אני מגישה לחמים שאני אופה בבית.בחודשי הקיץ – אנחנו שם קצת יותר, פעם בשבוע, בימי רביעי – הפארמה קולטורה עורכים ארוע ערב שכל כולו כיף ואווירה טובה, זה נקרא ״בלילותה״ וזה שילוב של אנשים טובים, אוכל משובח, מוזיקה מעולה, אלכוהול איכותי והמון ילדים שמתרוצצים מבלי שההורים צריכים כל רגע להשגיח.אני יודעת שהילדים יזכרו את המקום הזה לנצח, זה אחד המקומות שבהם אמא כמעט תמיד מחייכת.

התקופה האחרונה

בתקופה האחרונה אנחנו גרים בבית חדש, כשהגענו לבחון את האפשרות לשכור אותו – טל נכנס מיד פנימה ועבר על החללים והחדרים השונים, ואילו אני – נמשכתי ישר לגינה ולמרחבים שיש לה להציע.
שנינו אישרנו את הבית.
הוא מבפנים ואני מבחוץ.
״נוכל לסדר פה חדר לילדים, ויש גם מקום לאורחים״ הוא אמר
״אוכל להקים פה גינת ירקות ענקית, יש פה הרבה עבודה, אבל אני לגמרי מוכנה!״
עשרה ימים אחרי שעברנו כבר הספקתי לעדר, לעקור ולגרף חלק מהדשא הסבוך שהקיף את הבית, מיקמתי את הגינה שלנו מתחת לעץ הרימון – כיוון דרום.לאט לאט שתלנו ועישבנו והתחלנו להשקות.
הילדים אוהבים את הגינה ואני נותנת להם להיות שותפים מלאים, הם משקים מתי שהם רוצים ועוזרים לי לשתול שתילים חדשים.
הם עוזרים לי לאסוף זרעים ולשמר אותם לעונות הבאות, הם עוזרים לי בהדליות של העגבניות.
לפעמים אני מסתכלת מבעד לחלון הגדול בסלון ורואה את לני משקה בצינור הצהוב, את ניב מסתובבת בין הצמחים השונים – מחפשת חיפושיות וזחלים, לפעמים אני רואה ראש חום קטן מבצבץ מבין מצמחים הגבוהים – זה תום, הוא מסייר ועוקב וחוקר במוחו הצעיר את ליבם של הצמחים.  בסוף החורף, אבא של טל הגיע ליומיים מאומצי עבודה כשבסיומם הוא הצליח להקים לנו חממה.
מילאנו אותה אדמה טובה לשתילה ושתלנו בה עגבניות ומלפפונים, פלפלים ותותים.
החממה הפכה להיות החדר האהוב עלינו בבית, בעיקר בשלהי ימי החורף – היא הייתה עמוסה במלפפונים ותותים.  למדתי לזהות מחזורי חיים שלמים בגינה והחממה, לפעמים אני מוצאת בחממה תות לא בשל ויודעת שעד הערב הוא יאדים לגמרי. אני ממתינה ולא ממהרת. נגשת כל שעתיים ושוב בודקת.ואז כשהרגע מושלם, אני מציעה לאחד הבנים לבקר בחממה.
ואז אני שומעת צעקות רמות של שמחה: ״אמא יש פה תות בשל לגמרי!!! בואי תראי אמא!! בואי״ בתחילת האביב הגינה כולה פרחה, היא הניבה לנו כל כך הרבה ירקות ועלים טריים וצבעים של פרחים יפים.
ליטל, חברתי הטובה, שהיא גם הצלמת שליוותה אותי במכופתרות – הצטרפה אלינו מידי פעם יחד עם הבן הקטן שלה וצילמה פה ושם קצת תמונות.  בתחילת האביב עץ התות שאליו אנחנו מגיעים בכל עונה התחיל לפרוח ולהבשיל פירות מתוקים, הלכנו לבקר אותו, ליטל ואני, 2 אמהות עם 4 ילדים קטנים.
כמו בכל שנה – גם השנה – סיפרתי לילדים שהעץ הוא נדיב, שהעץ אוהב ילדים.
אנחנו יודעים שהוא אוהב ילדים כי הוא מצמיח את הענפים שלו גם כלפי מעלה עבור הציפורים, וגם כלפי מטה עבור הילדים הצעירים.  הוא שולח זרועות ארוכות מלאות בפירות מתוקים – במיוחד לילדים הקטנים, שיהיה להם קל לקטוף בעצמם, שיוכלו לאכול בשמחה.
אני מלמדת אותם שמהעץ הזה רבים נהנים, שהוא לא רק שלנו, שאפשר ורצוי לאכול אבל גם חשוב להשאיר לאנשים אחרים שיבואו.
וכך במשך בערך שבועיים – באמצע האביב, כמו בכל שנה קודמת… אנחנו מידי יום מבקרים אותו, קוטפים, אוכלים ואומרים לו תודה.  בתחילת הקיץ סבא אלי בנה לנו לול תרנגולות, הבאנו 8 תרנגולות, חלקן מטילות וחלקן צעירות – ועברנו איתן תהליך של הסתגלות לביתן החדש.
אחרי שבועיים בהם הן שהו בלול ללא אפשרות יציאה, שיחררנו אותן בפעם הראשונה, זה היה קצת מפחיד.  חששנו שהן יברחו או יעלמו או יטרפו… אבל למדנו שהן מאוד חכמות וכבר רואות עצמן כלהקה.
כבר חודש שלם שהן חופשיות לגמרי בחצר שלנו, בלילה הן נכנסות לבד ללול, וביום הן יוצאות לבד ומשוטטות בגינה. הן חיות לצידה של הגינה ומקיפות אותנו באהבה רבה.
נכון… זה מקשה על מציאת הביצים, ואנחנו תמיד מחפשים ומוצאים ביצים במקומות של שגרתיים – אבל אצלנו בגינה הן באמת בחופש אמיתי.
הן מתרוצצות לכל עבר וקופצות על עצים, הן מתחפרות בחול ומנקרות לנו קצת בירקות הגינה.  לפני בערך 4 שנים אני וליטל יצאנו להרפתקאה בהולנד, נסענו לצלם שם את קטלוג הקיץ של מכופתרות – אני זוכרת כמה התרגשתי מהנופים היפים והירוקים של מדינת המישור הזו, אני זוכרת כמה הסתקרנתי מהגינות והבתים הפרטיים.
כמעט בכל מקום שהתארחנו בו הייתה גינה או חממה, בעלי הבית – עסקו בגידולים של פרחים וירקות ופירות, זה היה כמו פלא בשבילי, לא האמנתי שהתחביב הזה שייך לאומה שלמה, שוחחתי על זה הרבה עם המקומיים, למדתי להכיר מציאות ואורח חיים אחר ממה שהיה מוכר לי בארץ.
אני זוכרת שהצטלמתי בחממה באחד הבתים שהתארחנו בו, אני זוכרת שתוך כדי הצילומים בדקתי את ההנבטות ואת העציצים השונים, ניסיתי לזהות צמחים – זה היה לוקיישן מצויין לצילומים.  היום – לשמחתי הרבה, אלו חלקים גדולים ממני ומהחיים.
הדלועים שכל כך התלהבתי מהם שם בהולנד הרחוקה, הפכו להיות חלק משגרת חיי – הם גדלים אצלי בגינה, ואני קוטפת אותם מהאדמה, ומייבשת את הזרעים שלהם ואפילו שומרת לעונה הבאה.אני זוכרת שכבר בטיול הקצר הזה שארך בערך 4 ימים, חזרתי לאמרתי לליטלוש שלי ״הלוואי ויום אחד אצליח לחיות אורח חיים הולנדי שכזה, לעבוד במינונים נכונים יותר, לצאת יותר אל הטבע, לטייל, לגדל״
והיא – חברתי הטובה, חייכה ועודדה ולמרות שזה היה נראה כל כך רחוק ממנה אז, אני שמחה שצמצמתי את הפער – ופתאום זה הפך להיות כאן ועכשיו.
לפעמים אני וליטלוש יושבות בגינה ומדברות על התקופה ההיא שחווינו ביחד, את כל הצילומים, את כל הימים, את כל הדגמים – אנחנו כבר שנים עובדות יחד, ומידי פעם אנחנו נזכרות בהולנד ומחדדות אחת לשנייה שזו הייתה נקודה משמעותית בחיינו, שהיא הייתה אבן דרך חשובה עבור שתינו. הפוסט הזה מאפשר לי להסתכל על מה שפעם ראיתי ולא היה לי מושג איך בכלל אפשר ליישם – ולנסות לגלגל בראשי איך בעצם הצלחתי לצמצם את הפער הזה. הפוסט הזה מאפשר לי להגיד תודה כנה ואוהבת לחברה יקרה שחקוקה לי בנשמה, שבזכותה יש לי כל כך הרבה זכרונות יפים של עצמי בתקופות שונות של החיים, חברה שרק מול עדשת מצלמתה אני לא מסתתרת, ולא מרגישה חשופה, חברה שהיא בדיוק כמוני – רק פי אלף יותר טובה!!  ליטלוש שלי.

רשימת קריאה – ספרים הקשורים בהורות

בשנה וחצי האחרונות קראתי עשרות של ספרים בנושאים רבים ומגוונים,
ההעדפה הראשונית שלי היא תמיד לנסות ולהשאיל ספר מהספרייה המקומית שלנו, אבל אם יש משהו מסויים שאני מחפשת והוא לא בנמצא – אני נוהגת לחפש אותו באתר של ספרי היד שנייה ״סיפור חוזר״ – כל הספרים באתר נמכרים במחיר אחיד של 20 שקלים בלבד.

ריכזתי עבורכם רשימת קריאה בנושא הורות, מעניין לגלות שחלק מהספרים בני כמה עשרות שנים, וחלקם ממש חדשים.

אם הייתי צריכה להמליץ על ספר אחד בלבד, הייתי בלי צל של ספק – ממליצה על ״בלמידה מתמדת״ של ג׳ון הולט.
ג׳ון הולט נחשב לאבי תנועת החינוך החופשי, תנועה שבוחנת בביקורתיות את מוסדות הלימוד הקונבנציונלים ולמעשה מאפשרת להורים וילדים לעבור תהליכי חיים ולמידה רציפים ללא דרכי הקניית למידה מיוחדת או מסויימת ללימוד תכנים ספציפים.
מדהים לקרוא – ולגלות בבית בחיים עצמם שילדים באמת מתחילים ללמד את עצמם לזהות אותיות, לצרף אותם למילים – כל זמן שנותנים להם את האקלים הנוח לעשות זאת בקצב שלהם ללא לחץ וללא יוזמה מיוחדת מצד ההורים או המורים והגננים.
בעודי קוראת את הספר המרתק הזה, התבוננתי בשלושת ילדי הצעירים, ואני מאושרת שקראתי את הספר הזה בשלב כה מוקדם בחייהם, הקריאה בו נסכה בי המון בטחון לגבי הטבעיות שבלמידה, ושמה בעדיפות ראשונה את הרצון לשימור הסקרנות הטבעית על פני הרצון לדחוף ידע לילדים שלי – שאולי כרגע לא פנויים לידע הספציפי שאני רוצה להעניק להם (או המורה… או הגננת)

״הילדים על הגבעה״ הוא ספר שנכתב על ידי העיתונאי מייקל דיקנס אי שם בשנות השבעים, הספר עשה הדים רבים ברחבי העולם, הוא אפילו תורגם לעברית – אם כי מאוד קשה להשיגו בעברית. הספר מציג לעולם באופן עיתונאי אובייקטיבי משפחה בת 4 ילדים אשר חיה אי שם בכפר מבודד באנגליה. הורי המשפחה אשר דוגלים בחינוך מונטסורי גידלו כל אחד מילדיהם בחינוך ביתי אוהב, תומך ומעשיר עד לגיל 7-8 בערך, לאחר מכם שולבו הילדים במוסדות חינוך מקומיים כאשר ההורים ממשיכים ללוות את תהליכי הלמידה של ילדיהם. מריה, אם המשפחה, מאמינה שבגילאים הצעירים ההורה חייב להיות צמוד לילדיו וזאת על מנת לזהות ״חלונות״ שנפתחים בראשו של כל ילד, חלונות אשר מבקשים לקבל הצצה למידע מסויים, למידה ספונטנית רגעית כלשהי. על ידי זיהוי החלונות האלה, ומתן התשובות הנכונות, מקבל הילד הרך את המידע אליו הוא משתוקק – בדיוק בזמן שבו הוא רוצה בו, כל למעשה נטבע תהליך הלמידה של הילד בצורה משמעותית אשר מעוגנת בחיי היום יום ולא בצורה כפויה בבית הספר או בגן. הילדים של מריה קיבלו חשיפה גבוה לחיי היום יום של הוריהם, הם הלכו איתם לכל מקום ועל ידי כך למדו ונחשפו לעולם תוך כדי תיווך מתמיד של הוריהם ותוך רגישות גבוהה לחלונות הלמידה שלהם. הספר נכתב בזמן שלמשפחה היו 2 ילדים גדולים יחסית ועוד 2 ילדים צערים מאוד, הילדים הבוגרים יצאו גאונים כל אחד בתחומו בגיל צעיר מאוד. הבן הבכור הוא גאון מתמתיקה ואילו אחיו התפתח להיות פסנתרן בעל גאונות מוזיקלית. מעורר השראה לגלות כמה ליווי הורי, מלא באהבה, בתמיכה וברגישות – יכול לפתח ילדים הרבה מעבר למה שניתן לדמיין.
There’s No Such Thing as Bad Weather
את הספר הזה רכשתי להאזנה באמזון ספרים, האזנתי לו כשבוע ימים בהזדמנויות שונות, זה היה באחד מחודשי החורף. הספר דרבן אותי לצאת הילדים שלי לשחק בחוץ – אפילו כשגשום, אפילו כשהכל בוצי ומלא שלוליות… כי אם השוודים יכולים לשחק ולהתגלגל בשלג של חודש ינואר מבלי למצמץ… אז מה זה קצת גשם ישראלי? הספר מלמד הרבה על הבדלי הגישה הסקנדינבית בכל הנוגע לילדים ומשחקי חוץ בכל מזג אוויר, לעומת שאר מדינות המערב וארה״ב בעיקר… במקום שבו אפילו מסיבות יום הולדת באמצע פברואר הקפוא נערכות בחוץ, במקום שבו ילדים הולכים לבתי ספר שנמצאים ביער כל ימות השנה – ישנה אפשרות להצצה חטופה ודמיון נעים. ולאמיצים שבנינו – יש אפשרות גם קצת ליישם. פרקים שלמים בספר מוקדשים לאופן שבו משחקי חוץ וחיים באוויר הפתוח תורמים לבריאות וההתפתחות הנפשית והפיזית של הילדים שלנו (וגם שלנו המבוגרים), ישנו גם פרק שלם שעושה אינטגרציה יפה מאוד בין נושא משחקי החוץ והתרומה שלהם לילדים בעלי צרכים מיוחדים, הפרעות קשב וריכוז, איפרקטיביות ועוד. ספר מאוד מעשיר ומעורר השראה!

“עקרון הרצף”, את הספר הזה קראתי כשניב הייתה בח 5 חודשים, שמחתי כל כך על הקריאה בו, ובמקביל התעצבתי שלא קראתי אותו בתקופה שתום ולני היו קטנטנים או אפילו תינוקות. ג׳ין לידלוף היא חוקרת אנתרופולוגית שבסוף שנות השבעים, הזדמן לה להגיע ולחקור קבוצות שבטים ילדים באמזונס, שבטים שהתרבות המערבית וההורות המערבית זרה להם. דרך התבוננות שארכה כשנתיים, זיהתה ג׳ין אצל הילדים – מערכת גידול ילדים שבבסיסה מקיימת רצף אנושי ברור ומדוייק שכל תכליתו היא לשמור על נפש העובר-ילד-מתבגר-אדם בוגר מאושרת וחופשייה. הרעיון הוא שיש לשמר את הרצף הטבעי של העובר גם בזמן הלידה, גם בימים הראשונים, ולאט לאט לחשוף אותו לעולם ולשאר החושים שמתפתחים אט אט לאחר הלידה, לשמור על רצף שמתאים את עצמו כל פעם קצת יותר עבור הילד שגדל. הספר פורסם בתחילת שנות השמונים ועורר סערה גדולה לצד קבלה גדולה במערב. הצד המבקר את הספר מעלה את הדיסוננסים שקיימים בין התרבות השבטית נטולת השפעות המערב לבין תרבות המערב הקפילטיסית בה בדרך כלל שני ההורים מתמודדים עם לחצים גדולים לצד ההורות שלהם – דבר שאינו מאפשר ליישם אורח חיים בעל רצף מאושר תמידי. עבורי היה זה ספר פוקח עיניים, הבנתי את החשיבות של נשיאת תינוקות ואפילו ילדים צעירים על הידיים, הבנתי את החשיבות של לינה משותפת וכמה היא טבעית ונכונה לאם ולתינוק (לשמחתי הרבה אבות היום מצדדים בלינה משותפת, תודה רבה לטל שלי שהבין את החשיבות ועזר לזה לקרות), הבנתי את החשיבות של כל כך הרבה דברים שנראו לי טבעיים ופתאום הבנתי שיש תרבויות שלמות שחיות כמו שאני רוצה לחיות, ולא לפי תכתיבי המערב הנוקשים והקפדניים בכל הנוגע לגידול ילדים. הרבה חלקים מהספר הזה יושמו כבר בילד הראשון שלי מבלי שעדיין קראתי אותו, אבל עם ניב (ילדתי השלישית) היישום היה הרבה יותר רחב, למען האמת, חלק מהדברים יישמתי אפילו על ילדי הבוגרים – וכך, תום, שהיה כבר בן 5… זכה שוב לעלות על הידיים שלי מתי שרק רצה וזו רק דוגמה אחת קטנה.
“נפש הילד” הוא ספר שנכתב בשנות ה-50 על ידי הפסיכולות משה וולף, תלמידו של זיגמונד פרויד. השילוב בין ילדים-פסיכולוגיה וחינוך, הוא שילוב מרתק. הספר סוקר למעשה תקופות שונות בתקופת התינוקות והילדות ונותן עליהן דגשים הן בהסתכלות והמחקר הפסיכולוגי והן בדרכי החינוך המקובלות וההשפעות שלהן על נפשו של הרך המתעצב להיות אדם בוגר. הספר מלווה את התקופות שכל הורה מכיר, משלבי היניקה, שלבי הגמילה, התפתחותו הרוחנית והמוסרית של הילד, ישנו גם פרק שלם על עונשים בחינוך. מדהים לגלות שלמרות שהספר נכתב לפני כ-70 שנים… הרבה הורים עדיין משתמשים בשיטות שכבר אז נראו מיושנות והוצגו באור ביקורתי. ספר מרתק! מומלץ מאוד!
בפרקים הראשונים של הספר ״ילדות מאושרת״ מאגד המחבר מספר רב של מחקרים אשר מוכיחים כי אנשים בעלי תפיסת עולם פסימית הם אנשים בעלי נטייה ברורה יותר ומובהקת לחלות במחלות קשות מאוד, על פני אנשים בעלי תפיסת עולם אופטימית. זו התחלה מאוד דרמטית – אבל היא מאפשרת הצצה לעתיד שלנו כחברה ולאן אנחנו רוצים להוביל את עצמו. הספר נותן כלים מעשיים פשוטים מאוד על מנת לבחון מי אנחנו? אנשים בעלי תפיסת עולם פסימית או תפיסת עולם אופטימית? וכמובן מי הם הילדים שלנו. אותם כלים מאפשר לא רק את האבחון האישי הזה, אלה גם ניתנים בו כלים מעשיים שמאפשרים לנו בבית הפרטי שלנו, לייצר שינויים גדולים. דרך שפה מדוייקת, דרך התנהגות מודעת, אפשר לגרום לילדים ולמבוגרים – לשנות את תפיסת עולמם מפסימית, לפסימית פחות – או אפילו אופטימית, ובכך… להוריד באופן משמעותי את החוויה השלילית שלהם בהרבה הזדמנויות ספונטניות שמתרחשות ביום יום, ואפילו להוריד באופן משמעותי את הסיכוי שלהם לגדול להיות מבוגרים פסימים בעלי נטייה למחלות לב שונות ומחלות קשות אחרות.
את המושג ״ילדי האינדיגו״ שמעתי לראשונה לפני שנתיים בערך, הקווים היו מאוד כלליים ולא ממש היה לי זמן להתעמק במושג.
ילדי האינדיגו הם הילדים החדשים ששונים קצת מהילדים שהיו פה לפני 100-200 שנים ואחורה. הם מגיעים עם רגישויות גבוהות יותר מצד אחד ואיכויות תבונתיות חריפות מין הצד האחר – מעל ראשם של רוב ילדי האינדיגו מתנפנף לו דגל ״הפרעות הקשב והריכוז״ שכל כך קל לנפנף בו היום. הם מוכשרים מאוד, אנרגטיים מאוד, בעלי יכולות ביטוי גבוהות מהרגיל, והדבר הכי חשוב הוא – לדבר אליהם בגובה העיניים ולרתום אותם ללמידה וחיים מאוזנים.
את הספר הזה איגדו 2 חוקרים (אחד מהם הא המתקשר הידוע והמוכר לי קרול הידוע כקריון) במהלך מחקרים אחרים שלהם, הם נתקלו במושג ״ילדי האינדיגו״ מספר פעמים, והחליטו בסופו של דבר שחשוב להפיץ את המושג הזה לאוכלוסיה הרחבה. הם איגדו מכתבים ומאמרים של הורים, מחנכים, מחנכות, רופאים, פסיכולוגים וגננות לכדי אסופה אחת גדולה אשר מתארת את הקווים המשיקים של אותם ילדים.
ספר מרתק, מומלץ לכל הורה שהילד שלו ״קצת אחר״ – ״קצת חכם מידי״ – ״קצת יצירתי מידי״ – ״קצת רגיש מידי״ – ״קצת מפריע מידי״
אולי בסוף תגלו שההגדרה היחידה שאתם מוכנים לקבל היא – שיש לכם ילד אינדיגו בבית.
לי יש אחד כזה – והוא אוצר גדול!
“המשפחה החופשית” הוא ספרם של שני הורים אשר גידלנו 7 ילדים החל מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, על פי עקרונות של חופש מירבי ותקשורת רציפה כבר משלב הלידה של כל אחד מילדיהם, זהו למעשה יומן מסע שמתאר 5 מתוך הלידות שהם חוו כהורים (לידה ראשונה נוראית בבית חולים, לידה שנייה טובה יותר בבית חולים וכל השאר לידות בית טבעיות וללא התערבויות). בספר הם מתארים את המסע שלהם כהורים לילדות צעירות שגדלו והתחנכו באופן שונה משאר הסביבה שלהן, בבסיס האמונה שלהם כהורים עומדים איתנים עיקרונות האהבה ללא תנאי ועקרון האמון בילד. ספר נהדר שמעורר הרבה רגשות, במיוחד אצל הורים לילדים צעירים שנמצאים בשלבים כל כך קריטיים וכל כך דינמיים בחיים.

הספר הזה קפץ אלי ממדף הספרים בספרייה המקומית שלנו, ואני מודה על כל עמוד שנכתב בו.
כמו הרבה מהספרים הקודמים שהמלצתי עליהם – גם הספר הזה: “בית ההורים והשפעתו על הישגי הילד״ הוא ספר ישן יחסית. הוא נכתב לפני כמה עשרות טובות של שנים, ומרתק לגלות כמה אנחנו אומנם מתקדמים בתפיסות שלנו בנוגע למה שמערכת החינוך צריכה לעשות, אולם עדיין מפגרים היישום התפיסות האלה.
הספר הזה הוא ספר נהדר לכל הורה שהילד שלו נמצא בשלב טרום בית ספר, או תחילתו של בית הספר.
הספר עוזר להבין איך ילדים רוכשים מיומנויות של למידה עם וללא הקנייה מסודרת, הספר מדגיש רבות את נושא האקלים שיש לייצר בבית על מנת שלילד יהיו מרחבי למידה יעילים הן פיזיים ובעיקר רגשיים.
ספר מצויין!
The Danish way of parenting נכתב בעיקרו של ידי אמא אמריקאית אשר נישאה לבחור דני. השניים בחרו לגדל את ילדיהם בדנמרק, ולאותה אמא – היו אין ספר הזדמנויות להתבונן מהצד לתהות ולהבין כמה הגישה הדנית (והסקנדינבית בכלל) לגידול ילדים, שונה מהגישה האמריקאית. האומה הדנית מוכרת כבר מזה 40 שנים כאומה המאושרת ביותר בעולם, מחקרים חוזרים ונשנים שנעשים בנושא מדד האושר – מובילים תמיד אל הדנים. הספר סוקר את הפרקטיקה היום יומית בכל הקשור לגידול ילדים בדמנרק ומגלה לנו שבאמצעות יצירת אקלים נעים, תקשורת רציפה בין הורים לילדים, כבוד הדדי, שעות משחק מרובות ועוד – הדנים מצליחים לגדל שוב ושוב… דורות של ילדים מאושרים. ספר נהדר!
אפרת לקט, ״אמא מאמנת״, מאגדת בספר איכותי ומלא עניין כל כך הרבה נושאים יום יומיים הקשורים להורות הנוכחית והמאתגרת שחווים רובנו, לצד שיטות קלות ליישום בתוך המשפחות הגרעיניות שלנו. אפרת, כותבת בגובה העיניים ומהלב, חוקרת את נושא חינוך וגידול הילדים (או כמו שהיא קוראת לזה – ״אימון הילדים שלנו״) כבר למעלה מ-10 שנים, נשענת בצורה טבעית על השיטה המונטסורית שעיקרה הוא מתן הזדמנויות למידה חוויתית לילדים, תוך שמירה על רצף של חוויות עצמאות וביטוי עצמי גבוה. אפרת שוזרת בגישה במגובשת שלה גם הרבה אלמנטים מתוך הפסיכולוגיה החיובית, מי שקרא את הפוסט שלי מתחילתו… יוכל לזהות איך ספרים שונים, וגישות חופפות – מקבלים פתאום אסופה נהדרת, פרקטית ואיכותית. הספר מאפשר לבחון את הדינמיקה שלנו בבית מול הילדים בזמן הווה, לחקור את מה העבר ההורי שלנו ולנסות לדמיין את הנתיבים העתידיים אליהם אנחנו רוצים להוליך את עצמנו, את הילדים שלנו, ואת הקשר בין שניהם. מסוג הספרים שכדאי להשאיר בבית ולחזור אליו מידי פעם כשעולה הצורך.

אם הגעתם עד פה – אז אני אגלה לכם שבעוד שבועיים וחצי יערך אצלי בגינה מפגש תחת הכותרת: שיחה בגינה.
את הבלוג פתחתי לפני כשנה וחצי מתוך מקום מאוד אישי – הרבה קוראים ביקשנו ממני לקיים מפגשים על מנת שנוכל להפגש ולשוחח על נושאים שעולים פה בבלוג, אז אני שמחה להזמין אתכם למפגש בנושא בחירות חיים אמיצות, בו אספר על השינויים הגדולים שאנחנו עברנו כמשפחה והשינויים שאני עברתי באופן אישי, אדבר גם על הבחירה לחיות חיים יותר מנימליסטים מבחינה צרכנית.
המפגש יתקיים ביום שישי 29.6 בין השעות 9:30 -11:00 במושב קדימה.
עלות המפגש היא 80 שקלים למשתתף כאשר מחצית מההכנסות יועברו לטובת מילגת חוגים לילד שזקוק לכך בשנת הלימודים הבאה.
מספר המקומות מוגבל היות והמפגש יתקיים אצלי בבית ובגינה.
מי שמעוניין או מעוניינת להרשם, נא לכתוב לי למייל – [email protected]