בתקופה האחרונה אנחנו גרים בבית חדש, כשהגענו לבחון את האפשרות לשכור אותו – טל נכנס מיד פנימה ועבר על החללים והחדרים השונים, ואילו אני – נמשכתי ישר לגינה ולמרחבים שיש לה להציע.
שנינו אישרנו את הבית.
הוא מבפנים ואני מבחוץ.
״נוכל לסדר פה חדר לילדים, ויש גם מקום לאורחים״ הוא אמר
״אוכל להקים פה גינת ירקות ענקית, יש פה הרבה עבודה, אבל אני לגמרי מוכנה!״
עשרה ימים אחרי שעברנו כבר הספקתי לעדר, לעקור ולגרף חלק מהדשא הסבוך שהקיף את הבית, מיקמתי את הגינה שלנו מתחת לעץ הרימון – כיוון דרום.
לאט לאט שתלנו ועישבנו והתחלנו להשקות.
הילדים אוהבים את הגינה ואני נותנת להם להיות שותפים מלאים, הם משקים מתי שהם רוצים ועוזרים לי לשתול שתילים חדשים.
הם עוזרים לי לאסוף זרעים ולשמר אותם לעונות הבאות, הם עוזרים לי בהדליות של העגבניות.
לפעמים אני מסתכלת מבעד לחלון הגדול בסלון ורואה את לני משקה בצינור הצהוב, את ניב מסתובבת בין הצמחים השונים – מחפשת חיפושיות וזחלים, לפעמים אני רואה ראש חום קטן מבצבץ מבין מצמחים הגבוהים – זה תום, הוא מסייר ועוקב וחוקר במוחו הצעיר את ליבם של הצמחים. 
בסוף החורף, אבא של טל הגיע ליומיים מאומצי עבודה כשבסיומם הוא הצליח להקים לנו חממה.
מילאנו אותה אדמה טובה לשתילה ושתלנו בה עגבניות ומלפפונים, פלפלים ותותים.
החממה הפכה להיות החדר האהוב עלינו בבית, בעיקר בשלהי ימי החורף – היא הייתה עמוסה במלפפונים ותותים. 
למדתי לזהות מחזורי חיים שלמים בגינה והחממה, לפעמים אני מוצאת בחממה תות לא בשל ויודעת שעד הערב הוא יאדים לגמרי. אני ממתינה ולא ממהרת. נגשת כל שעתיים ושוב בודקת.ואז כשהרגע מושלם, אני מציעה לאחד הבנים לבקר בחממה.
ואז אני שומעת צעקות רמות של שמחה: ״אמא יש פה תות בשל לגמרי!!! בואי תראי אמא!! בואי״ 
בתחילת האביב הגינה כולה פרחה, היא הניבה לנו כל כך הרבה ירקות ועלים טריים וצבעים של פרחים יפים.
ליטל, חברתי הטובה, שהיא גם הצלמת שליוותה אותי במכופתרות – הצטרפה אלינו מידי פעם יחד עם הבן הקטן שלה וצילמה פה ושם קצת תמונות. 
בתחילת האביב עץ התות שאליו אנחנו מגיעים בכל עונה התחיל לפרוח ולהבשיל פירות מתוקים, הלכנו לבקר אותו, ליטל ואני, 2 אמהות עם 4 ילדים קטנים.
כמו בכל שנה – גם השנה – סיפרתי לילדים שהעץ הוא נדיב, שהעץ אוהב ילדים.
אנחנו יודעים שהוא אוהב ילדים כי הוא מצמיח את הענפים שלו גם כלפי מעלה עבור הציפורים, וגם כלפי מטה עבור הילדים הצעירים. 
הוא שולח זרועות ארוכות מלאות בפירות מתוקים – במיוחד לילדים הקטנים, שיהיה להם קל לקטוף בעצמם, שיוכלו לאכול בשמחה.
אני מלמדת אותם שמהעץ הזה רבים נהנים, שהוא לא רק שלנו, שאפשר ורצוי לאכול אבל גם חשוב להשאיר לאנשים אחרים שיבואו.
וכך במשך בערך שבועיים – באמצע האביב, כמו בכל שנה קודמת… אנחנו מידי יום מבקרים אותו, קוטפים, אוכלים ואומרים לו תודה. 
בתחילת הקיץ סבא אלי בנה לנו לול תרנגולות, הבאנו 8 תרנגולות, חלקן מטילות וחלקן צעירות – ועברנו איתן תהליך של הסתגלות לביתן החדש.
אחרי שבועיים בהם הן שהו בלול ללא אפשרות יציאה, שיחררנו אותן בפעם הראשונה, זה היה קצת מפחיד. חששנו שהן יברחו או יעלמו או יטרפו… אבל למדנו שהן מאוד חכמות וכבר רואות עצמן כלהקה.
כבר חודש שלם שהן חופשיות לגמרי בחצר שלנו, בלילה הן נכנסות לבד ללול, וביום הן יוצאות לבד ומשוטטות בגינה. הן חיות לצידה של הגינה ומקיפות אותנו באהבה רבה.
נכון… זה מקשה על מציאת הביצים, ואנחנו תמיד מחפשים ומוצאים ביצים במקומות של שגרתיים – אבל אצלנו בגינה הן באמת בחופש אמיתי.
הן מתרוצצות לכל עבר וקופצות על עצים, הן מתחפרות בחול ומנקרות לנו קצת בירקות הגינה. 
לפני בערך 4 שנים אני וליטל יצאנו להרפתקאה בהולנד, נסענו לצלם שם את קטלוג הקיץ של מכופתרות – אני זוכרת כמה התרגשתי מהנופים היפים והירוקים של מדינת המישור הזו, אני זוכרת כמה הסתקרנתי מהגינות והבתים הפרטיים.
כמעט בכל מקום שהתארחנו בו הייתה גינה או חממה, בעלי הבית – עסקו בגידולים של פרחים וירקות ופירות, זה היה כמו פלא בשבילי, לא האמנתי שהתחביב הזה שייך לאומה שלמה, שוחחתי על זה הרבה עם המקומיים, למדתי להכיר מציאות ואורח חיים אחר ממה שהיה מוכר לי בארץ.
אני זוכרת שהצטלמתי בחממה באחד הבתים שהתארחנו בו, אני זוכרת שתוך כדי הצילומים בדקתי את ההנבטות ואת העציצים השונים, ניסיתי לזהות צמחים – זה היה לוקיישן מצויין לצילומים. 
היום – לשמחתי הרבה, אלו חלקים גדולים ממני ומהחיים.
הדלועים שכל כך התלהבתי מהם שם בהולנד הרחוקה, הפכו להיות חלק משגרת חיי – הם גדלים אצלי בגינה, ואני קוטפת אותם מהאדמה, ומייבשת את הזרעים שלהם ואפילו שומרת לעונה הבאה.
אני זוכרת שכבר בטיול הקצר הזה שארך בערך 4 ימים, חזרתי לאמרתי לליטלוש שלי ״הלוואי ויום אחד אצליח לחיות אורח חיים הולנדי שכזה, לעבוד במינונים נכונים יותר, לצאת יותר אל הטבע, לטייל, לגדל״
והיא – חברתי הטובה, חייכה ועודדה ולמרות שזה היה נראה כל כך רחוק ממנה אז, אני שמחה שצמצמתי את הפער – ופתאום זה הפך להיות כאן ועכשיו.
לפעמים אני וליטלוש יושבות בגינה ומדברות על התקופה ההיא שחווינו ביחד, את כל הצילומים, את כל הימים, את כל הדגמים – אנחנו כבר שנים עובדות יחד, ומידי פעם אנחנו נזכרות בהולנד ומחדדות אחת לשנייה שזו הייתה נקודה משמעותית בחיינו, שהיא הייתה אבן דרך חשובה עבור שתינו. הפוסט הזה מאפשר לי להסתכל על מה שפעם ראיתי ולא היה לי מושג איך בכלל אפשר ליישם – ולנסות לגלגל בראשי איך בעצם הצלחתי לצמצם את הפער הזה. הפוסט הזה מאפשר לי להגיד תודה כנה ואוהבת לחברה יקרה שחקוקה לי בנשמה, שבזכותה יש לי כל כך הרבה זכרונות יפים של עצמי בתקופות שונות של החיים, חברה שרק מול עדשת מצלמתה אני לא מסתתרת, ולא מרגישה חשופה, חברה שהיא בדיוק כמוני – רק פי אלף יותר טובה!! ליטלוש שלי.
תפריט
