הפוסט הזה יהיה קצר, קצר יותר מבדרך כלל, אם כי הטיול שעשינו לא היה קצר בכלל… הוא היה 5 ימים שלמים.
קשה לקרוא לזה טיול – כי בפעם הזו שיצאנו מהבית, יצא שהתאמנו על ״מלאכת הכלום והשום דבר״.
האימון הזה התרחש בשבוע הראשון של חופשת פסח, זה היה מזמן – אבל הצורך שלי לכתוב על מה שחווינו שם – הוא זה שהוליד את הפוסט הזה.
היה לי ברור שמתישהו אתיישב ואכתוב את זה, פשוט לקחתי את הזמן. 

את ״מרפסת מהסיפורים״ הכרנו בסוכות האחרון, שהינו במקום הזה למשך 2 לילות ואפילו חגגנו בו יום הולדת 7 לתום.
זה באמת מקום מיוחד, באמצע יער מיוחד אף יותר.
אחרי השהות הראשונה שלנו שם, שמרתי על קשר עם איריס ועופר, בעלי המקום, וכך יצא שהם הציעו לי להגיע עם הילדים ולשמור על המתחם (והכלבה פוצ׳ה) בזמן שהם בטיול במדבר.
אז ברור שהסכמתי, וברור שהבאתי איתי גם את זיגי שיארח חברה לפוצ׳ה, וברור שלקחתי את הילדים למה שהיה לי ברור שעומד להיות עוד טיול מלא נחלים ומסלולים בגליל המערבי.

בקבוצות פייסבוק שונות ביררתי וסיכמתי לעצמי מלא מסלולים: נחל כזיב ועין חרדלית ועוד כמה שכבר הספקתי לשכוח.
בפועל – לא עשינו שם כלום!
חמישה ימים שלמים של כלום ושום דבר, ועבור בן אדם תזזיתי שכמוני… זה בכלל לא ברור מאליו. 

ביום הראשון שהגענו – פשוט התארגנו…
ביום השני, אחרי שהתעוררנו והייתי בטוחה שאנחנו בדרך לאיזה נחל… הילדים ביקשו שנבעיר מדורה… אז הבערתי להם מדורה ״רק לרבע שעה ונצא!״ ובזמן שהם ניסו לשגר בולי עץ לחלל ולהגדיל את נפח האש, אני התיישבתי במרפסת מולם והתבוננתי.
וראיתי אותם פשוט מבלים, מדברים, מתייעצים, מקשיבים, מחפשים, מביאים, סוחבים, מתייאשים, מנסים שוב, וחוזר חלילה.
וזה ארך כ-7 שעות.
ואז הם נהיו רעבים, וביקשו ארוחת צהריים – ומשם כבר התגלגלנו לערב, ואז ללילה. 

וביום השלישי, קמנו קצת מאוחר, והם שוב ביקשו להבעיר מדורה, אבל אני כבר למודת ניסיון… ולכן התעקשתי קודם כל ללכת לנחל.
אז ארזנו דברים לפיקניק ולקחנו את 2 הכלבים ונסענו עד לעין חרדלית.
וחזרנו חזרה ליער שלנו כעבר שעה קלה, כי ניב רצתה ללכת למצוא את דרדסית ותום ולני רצו ממש להבעיר מדורה.
שוה הם ניסו לשגר עצים לחלל, זה לא עבד כי המשגר נשרף.
אחר הצהריים עשינו גיחה קצרה לגלידרייה במעלות תרשיחא וקניות של אוכל – כי הכל כבר נגמר. 

ביום הרביעי, שוב לא עשינו כלום למשך הרבה מאוד שעות,
ואז נסענו למפלי פרוד – לא עשינו שום מסלול, פשוט הגענו עם הרכב עד לזרימה עצמה, המשכנו 200 מטר למפלים ואכלנו חטיפים.
אה ושוב הבערנו מדורה אחר הצהריים, והפעם גם הכנו פיתות לבד על טאבון. 

וביום החמישי והאחרון, שוב כלום.
והפעם גם – שום דבר.
פשוט התבטלנו, ולא עשינו כלום.
במסגרת הכלום הזה תום ולני יצאו לחקור את היער וניב רצתה להיות רוב הזמן בערסל, אני הכנתי להם ארוחת בוקר משאריות של בייגלה וירקות אחרונים וזיגי רדף אחרי חתול. ואז לקחנו את כל הזבל שלנו לקומפוסט, את שאר האריזות למיחזורית, ונסענו הבייתה עם 2 גדיים פגים שננטשו על ידי העיזים שהמליטו אותם, קנינו את שניהם מרועה צאן בכניסה למצפה הילה.
הם היו חמודים ממש ואפילו נתנו להם שמות ושמנו להם פעמון על הצוואר וראינו אותם אוכלים אצלנו דשא בגינה, אבל לצערי הרב הם לא שרדו כי היו חלשים וקטנים מידי.