מה את עושה בימינו?

בהתכתבות אגבית בפייסבוק, חברה מקסימה מהמרחב הוירטואלי העלתה בפני את השאלה:
״מה את עושה בימינו?״
זו שאלה יפה.

לפני חודש וקצת עברנו לגור בבית חדש שאנחנו שוכרים.
ומאז (וגם קצת לפני האמת) אני בעיקר עובדת מהבית ובבית.
במקביל לניהול בעסק המשפחתי שלנו יחד עם טל בעלי, אני עושה את אותם דברים שבמשך שנים עבדתי כל כך קשה כדי שמישהו אחר יקבל עליהם תשלום ויעשה אותם עבורנו.
אני מנקה את כל הבית ושומרת עליו מאורגן ומסודר כל יום- במקום המנקה שהייתה עושה את זה בעבר.
אני מבשלת אוכל טרי בכל יום ומגוונת את תפריט המשפחתי שלנו – במקום כל הטייק אווי, המסעדות והפיצות שהיו חלק מהתפריט הקבוע שלנו.
(השבוע אפילו למדתי להכין ציר מרק ירקות מעולה וזה שינה לי את כל המטבח!)
אני עושה קניות בעצמי ובוחרת את הירקות והפירות אחד אחד – במקום המשלוחים של השופרסל.
למדתי שיותר נעים לי לרכב על אופניים לחנויות השונות שאני זקוקה להן אחת ליום יומיים, לקנות הכל טרי ובכמויות קטנות – מאשר לקנות מארזים וכמויות שבסוף חלק גדול מהן מוצא עצמו בפח.
אני מגדלת חלק מהמזון שלנו – מטפחת, מעשבת, משקה ואוהבת את כל הירקות שגדלים אצלנו בגינה ובחממה החדשה.
אני מגדלת את הילדים ונמצאת איתם הרבה – במקום צהרונים ובייביסטר ובמקום גן לניב.
אני אוספת אותם מהמסגרות ועושה מאמצים שזה יהיה ברגל, נעים לי לדבר איתם תוך כדי הליכה והתבוננות בשינויי הטבע שליד הבית שלנו.
פעם בשבוע אני מוציאה את קרש הגיהוץ ומגהצת לנו את כל האריגים והמכופתרות – במקום לשלוח לגיהוץ.
ההחלטות האלה והעיסוקים היום יומיים האלה הם שלי והם נכונים לי ולמשפחה שלי מאוד בעונה הזו של החיים.
מעין התבוננות נוספת על המרחב התרבותי שבו אנחנו עובדים המון שעות מחוץ לבית, על מנת לממן שירותים של אנשים אחרים שיעשו עבורנו דברים בתוך הבית.

יש עוד הרבה דברים שאני עושה ככה סתם בשבילי:
אני קוראת המון, נושאי חינוך מאוד מעניינים ומושכים אותי כרגע.
אני מתכננת לנו טיולים משפחתיים קצרים וארוכים.
אני דואגת לבקר את השכנים המבוגרים שלי לפחות פעם בשבוע (לרוב זה קורה יותר) ולשוחח איתם על הכל, החוכמה של המבוגרים – אלה שיש להם ניסיון חיים עשיר וארוך מרתקת אותי.
שנים אני עושה את זה – זה לא משהו חדש.
הכי מיוחדת הייתה גברת פלק מהרחוב הסמוך, בעודה בת 100 ואני בתחילת שנות השלושים – היינו מדברות על הכל.
״איך היו ההורים שלך כשהיית ילדה?״ הייתי שואלת אותה
והיא הייתה מסבירה לי כמה נעים לה לשבת בחוץ, מול המדרכה ולראות איך בכל יום יום הרוח עושה משהו קצת אחר למענה
״פעם היא מרימה את החול מלמטה ופעם היא מביאה לי ציפור״ – היא הייתה צוחקת בעיניים כחולות בורקות.
היא חסרה לי מאוד גברת פלק היפה.
את שרה אני מבקרת בכל כמה ימים, אני מגיעה בבוקר עם ניב בעגלה – כאילו ״על הדרך״ – אבל לגמרי במיוחד – אני לא רוצה שהיא תרגיש שאני מטריחה את עצמי.
היא אישה חרדית מופלאה בחוכמתה ואנחנו צוחקות על הכל כאילו לא מפרידות בנינו 40 שנים והבדלי תפיסה דתיים גדולים.
״את סוס פרא אבישג, אבל הראש שלך בריא וחכם״
לאחרונה אני רוקחת לעצמי מוצרים קוסמטיים טבעיים משמנים מצויינים. אני שותלת המון פרחים חדשים.

כשניב הייתה בת שלושה חודשים אמרתי לטל ״הלוואי ואצליח להשאר איתה בבית שנתיים שלמות״ – כל כך רציתי את זה.
המקום שלי עם השאיפות המקצועיות היה כל כך איתן בחיי שגם כשרציתי משהו אחר זה היה בגדר חלום בלתי מושג, מין מקום כזה שאין לי מושג איך אני בכלל מגיעה אליו.
בעוד חצי שנה מסתיימות השנתיים שלנו, עכשיו אני רוצה להאריך את הזמן הסימביוזי שלנו ל-3 שנות ינקותה ולא רק לשנתיים.

דברים שאני עושה בשביל הילדים:
ניב כבר בת שנה וחצי, היא התחילה ללכת לפני חודש – אני דואגת שבכל יום היא תלך איתי יד ביד, או לצידי, לפחות חצי קילומטר עם הרגליים הקטנטנות שלה.
את ההליכות האלה אני עושה מחוץ לבית, במסגרת טיוליים יומיים – אני רוצה שהרגליים שלה יתחזקו. שהיא תלמד לפסוע נכון על תוואי שטח שונים. על חול. על מדרכה. שתלמד לטפס על גבעות, שתלמד ללכת בין שבילים, עצים ושיחים.
לני עוד מעט בן חמש, הוא מגלה סקרנות גדולה וכשרון חבוי לציורים – אני בוחרת איתו יחד חוברות צביעה ואנחנו צובעים.
לימדתי אותו לערבב צבעים ולייצר עומק ועניין בציור.
תום בן שש, אני מנסה איתו ערוצי תקשורת חדשים – אני עושה מאמץ לרכב איתו על האופניים או ללכת איתו ברגל לגן בבוקר וגם אחר הצהריים, זה משנה לנו את כל מהלך היום הזמן הזה יחד שבו אנחנו גם שורפים אנרגיה וגם משוחחים.

פעמיים בשבוע אני מטפסת על עצי התפוז בגינה החדשה שלנו, זורקת לילדים תפוזים מלמעלה וצופה בהם ממלאים את המריצה.
את התפוזים אנחנו שמים ליד הגדר של הבית, עבור העוברים והשבים – יש גם שלט קטן למי שזה לא ברור לו ״פירות הדר מתנה, בתאבון״.

יש ימים שבהם הכל טוב ויפה.
ויש ימים שבהם קצת יותר קשה.
שפתאום המעבר החד הזה שעשיתי בחיים, נותן אותותיו – אני נמלאת מחשבות, ספקות ושאלות, אני דורשת מעצמי תשובות.
למזלי רוב הימים הם לא כאלו – והתשובות שאני נותנת לעצמי הן מאוד אמיתיות וכנות.
״זה מה שאני רוצה עכשיו, אני רוצה לעבוד בבית ולא בשום מקום אחר, אני רוצה לגדל את הילדים שלי בעצמי, לראות אותם פורחים בכל רגע ולא רק קצת מהצד״
לפעמים אני תופסת את עצמי מהרהרת על השינוי שעברתי, תוהה אם הוא אמיתי? אם הוא זמני? אם הוא בכלל אני? לאן הוא יוביל אותי…
האם עדיין אהיה רלוונטית כשארצה לשוב ולממש יכולות וכישורים שיש לי בתחום האופנה?

זה מצחיק כי בכל פעם שאני חושבת על העבודה הבאה שלי, אני בעיקר יודעת מה אני לא מוכנה לעשות ואיזה מחיר אני לא מוכנה לשלם – לא בשלב הזה של החיים לפחות. העבודה בעסק במשפחתי שלנו מביאה לידי ביטוי יכולות שרכשתי במשך שנים על גבי שנים, ולמרות שהתחום שונה לגמרי מהתחום שהגעתי ממנו, אני מוצאת בו מעט עניין.
במשך שנים הייתי רגילה למצב תודעתי של הצלחה אחר הצלחה, פרוייקט אחר פרוייקט – כשהחלטתי לצאת עם העסק שלי לחופש קיבלתי הרבה תגובות, הרבה ניסו להבין ״מה הדבר הבא?״
הרבה היו בטוחים שאני ״מבשלת משהו סודי״
זה מאוד התאים למי שהייתי, גם לדמות שטיפחתי – לשמור על איזו תוכנית מגירה בסוד, להפציץ במשהו חדש ויצירתי.
להיות בעלים של עסק במשך 8 שנים, עסק שהיה מאוד מאוד חשוף ואהוב ברשתות החברתיות – זה משהו שמגדיר אותך. זה משהו שלחלוטין הגדיר אותי עד לאחרונה.
אפילו היום יש כאלו ששואלים אותי מה אני מתכננת או מה הכיוון החדש.
במשך 8 שנים הצבתי לעצמי יעדים, ידעתי בדיוק לאן אני רוצה להוביל את עצמי ואת העסק – סימנתי וי על הרבה שאיפות: חנות און ליין, בלוג לייף סטייל, בלוג חתונות, מפרסמים, סדנאות, מערך של מנחים ומורים, ייצור קולקציות גדולות
לא להאמין שזו הייתי אני, אבל כל מי שמכיר אותי יודע – שזו באמת הייתי אני.
הייתי.
זה העניין פה.
הייתי.

אני רוצה להיות ספרנית״ אמרתי לטל לפני שבועיים
״אני לא אצטרך למכור שם כלום לאף אחד, הספרייה שלנו היא בחינם, אז גם ככה כולם בסטייט אוף מינד מאוד מעריך ומכבד שם, ואני גם מאוד אוהבת ספרים!״
זה לא היה בצחוק, אני באמת רוצה לעבוד בספרייה – אבל לא כרגע, אולי בעוד כמה שנים.

מה שאני עושה היום הוא בדיוק מה שאני רוצה לעשות היום.
אני לומדת להאט, אני לומדת לא להתרגש, אני לומדת למנן את הציפיות שלי, אני לומדת להגיע להלימה מלאה עם עצמי ולסנן את כל רעשי הדימוי שלי.
יכול להיות שמחר זה ישתנה.
יכול להיות שעוד שנה זה ישתנה.
בינתיים אני פה – מגדלת את הילדים, מגדלת את הבית, מגדלת את עצמי ומתבוננת בכולם צומחים ופורחים.
קצת תמונות מהזמנים האחרונים, ופוסט מתנה לכל מי שרוצה לקבל השראה >>> ״מעשה במאפה״

בא לכם להגיב?