לא… לא הכל מושלם

לא, לא הכל מושלם, אפילו אם זה נראה ככה מבין התמונות ומבין הכיתובים ברשתות החברתיות.

חברה מהמרחב הוירטואלי פגשה אותי לפני כמה ימים, מעבר לפרגונים הדדיים והרבה רגעים של צחוק וכיף – כמה משפטים שהיא אמרה השאירו אותי עם רגשות מעורבים.

אני לא זוכרת את המילים המדוייקות שלה אבל בגדול היא שאלה אותי איך זה יכול להיות שאני לא משתפת ברגעים של קושי, או יותר נכון… האם יכול להיות שבכלל אין לי רגעים של קושי…..?
אז ברור שיש לי.
ממש עכשיו כשאני יושבת על הכיסא מול המחשב ומקלידה אותיות, יש לי רגשות שליליים בגלל כמה דברים שקרו עם הילדים בזמן קצר יחסית.

נסיעה ארוכה בדרך הבייתה,
עייפות,
צחוק,
הצקות,
השתוללות,
ואמא אחת שצריכה לנסות להשליט סדר בין כולם ובין עצמה.  לי באופן אישי זה ברור שלכולם יש קושי, כולם חיים עם עצמם ועם אחרים ועם חלומות ושאיפות ומטרות והצלחות וכשלונות, ובכל הסבך האנושי הזה יש הרבה רגעים טובים לצד הרבה רגעים קשים – זה חלק מהעניין של להיות בן אדם – לא?

אני נוטה פחות לשתף את הרגעים האלה משתי סיבות עיקריות – הראשונה והמרכזית היא שיש לי כבוד גדול מאוד לאנשים שחיים איתי ואני יודעת שבעידן של היום – כל דבר שנכתב או עולה, אפילו אם ימחק בעתיד… יישאר שם איפשהו לנצח, ובתוך הנצח הזה, אני לא בטוחה שאני רוצה שאחד הילדים שלי יקרא על עצמו דברים שאני ״אמא שלו״ (היחידה בעולם שעונה על ההגדרה הזו) כתבה עליו או עלינו או על סיטואציה בה הוא היה חלק מרכזי, דברים שאולי עלולים לפגוע ברגשות שלו – בטח אם זה משהו פומבי.

הסיבה השנייה היא – שאני לא שמה את מרכז המחשבות והרגשות שלי על המקומות השליליים והקשים האלה. אני לא מוצאת סיבה מספיק טובה להתעסק בזה יותר מידי. מצד שני אני גם לא רוצה להדחיק ולייצר מצוקה רגשית גדולה יותר בטווח הארוך – אז בצורה מודעות ועל ידי ניסיון חיים ורגישות לעצמי, אני בוחרת את המינון הנכון להתעסק עם זה – והוא כנראה נמוך יותר משל שאר האנשים סביבי.

אני תמיד זוכרת שאני פה כי בחרתי, שאני איתם כי רציתי, שאני נמצאת בסיטואציה שרוב הסיכויים שאני כאדם בוגר – הובלתי אליה והגעתי אליה תוך כדי מחשבה, וזה לא אומר שאין קושי, זה פשוט אומר שאני לוקחת אותו כחלק מהעניין ולא נותנת רק לו לקבוע את הטון ואת מוזיקת הרקע.

הצלחתי לייצר כמה מנגנונים אישיים שעוזרים לי מאוד להעביר דקות, שעות ולפעמים אפילו ימים של קושי.

אני תוחמת את הכל בזמן – הילד צורח כבר 4 דקות ולא נראה שהוא ירגע בקרוב…? ״זה עניין של 10-20 דקות מקסימום וזה ייגמר, פשוט צריך לעבור את הדקות האלה ולא לשבור את הכלים״.
הזוגיות לא זורמת כבר שבועיים? ״מחר בבוקר תהיה לי הזדמנות לשנות, לתקן, לדבר, לאוורר, זה לא יישאר כך לנצח!״
המשפטים האלה שאני משננת בראש נותנים לי תחום זמן והרבה אחריות על הקושי שלי, ולי זה עוזר.

יצרתי עוד כלים מעשיים עם הילדים שעוזרים לי מאוד לייצר סדר, רוטינות וכללים שמקלים על כולנו:
יש לנו שולחן שלום בבית לפתירת סכסוכים ומריבות בין הילדים.
יש לנו ״רבע שעה של שקט״ שזה זמן שבו כל ילד תופס פינה לעצמו ועושה משהו שקט (ציור, משחק, עיון בספר) ומאפשר לאמא שלו לנשום קצת לבד מול הגינה בוהה במסך.
יש לנו ״אחריות בוקר״ וגם ״אחריות צהריים״ וגם אחריות ערב״ שבהן לכל אחד מהילדים יש דברים שהוא עוזר ועושה בבית.

בתוך בליל החיים והשגרה, אני גם יוזמת הפסקות גדולות כדי לא להגיע לנקודות רתיחה, אני מתכננת טיולים – אני יוצרת ימים שלמים של רגעים אחרים, של רגעים קצת יותר מאווררים שיש בהם פחות מתח, פחות תזמונים, פחות חוגים, פחות נקיונות ובישולים.
זה עוזר לי מאוד לדעת שיש טיול באופק והנה עוד חודש או עוד חודשיים – תהיה לנו הפסקה קטנה מהשגרה.

הצלחתי לסנן למיין ולהוציא מהבית אלפי חפצים שהיו פה שנים על גבי שנים והוציאו ממני אנרגיה וכח, השאירו אותי עם מעט זמן פנאי והרבה בלגן בעיניים.

לא תמיד קל לי, ולפעמים זה בכלל לא קשור לילדים היפים שלי. מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שאני בן אדם סוער מטבעו, שמנעד הרגשות שלי הוא עצום ובתוכו אני מרגישה הכל, ולפעמים זה מקשה ולפעמים זה דורש שמירה עצמית וסינון רעשים.

יש לי לא מעט עניינים עם עצמי:

אני פתוחה לשינויים אבל רק כאלה שנותנים לי מספיק זמן להתרגל אליהם.

אני רגישה מאוד לצלילים וקולות ואורות – יש לזה אפילו שם מדעי, מיסופוניה… בגדול זה אומר שאני לא יכולה להכנס לקניונים ואם אני הולכת לסרט בקולנוע – עדיף שזה יהיה בקולנוע לב ופחות הסינימה סיטי מלאת ההיבהובים, אני שומעת הכל – נביחות של כלבים, מכוניות שחולפות, אנשים מדברים מרחוק, המח שלי קולט הכל וזה מתיש ומעיק לפעמים ואם אני לא יכולה למנן את זה או לברוח מזה אני עלולה להיות עצבנית ולא נעימה. אני יכולה לשבת עם אהוב ליבי במסעדה טרנדית וגועשת ובמקום להצליח להנות ממנו ומשיחה
טובה אני לא אצליח לסמן רעשים ואנשים וקולות והוא לא יבין למה אני לא הכי מקשיבה ולמה אני לא ממש מחייכת – אבל זה חלק גדול מהסיבה. לפעמים אני נמצאת מכורח החיים במקומות שלא מותאמים ליכולות שלי.

יש לי קושי עצום במקומות סגורים או לא מאווררים, חניונים תת קרקעיים הם אופציה אחרונה עבורי – אני שם רק אם ממש אין ברירה וכל שנייה גורמת לי תחושת מועקה גדולה.

מכורח החיים ימים שלמים אני הולכת לישון לבד, עם מחשבות על כך שלא הייתה לי שיחה זוגית טובה היום כי בן זוגי, אהוב ליבי, עוד בעבודה הרחק מפה – וזה מעיק עלי.
ואז בבוקר יש את השגרה שלעיתים גם בה אי אפשר להשחיל מילה זוגית טובה, ואני מחכה ומחכה ואז כשזה מגיע – אני לפעמים קצת עייפה מאורכה של ההמתנה.
ועוד…


ועוד. 

הקשיים שלי הם לגמרי חלק מרצף החיים, אין לי דרך להסיר אותם לגמרי – הם פה והם פה להשאר כנראה, אני חייבת להיות כנה ולספר שהאורח חיים שבחרתי בו לפני שנתיים וחצי בערך – עוזר לי מאוד,
במרחבים הפיזים שלי יש פחות חפצים שדורשים ממני ארגון, ניקוי, מיון וסידור – וזה מוריד ממני המון עבודה והמון קושי שהיה נוכח בחיים שלי בעבר.
מחוץ לבית שלי יש לי גינה גדולה והמון בעלי חיים שנותנים לי המון כח והמון מקום עם שגרה ברורה של עשייה ואהבה.
אני מקבלת סיפוק אדיר מדברים שאני עושה היום וכבר לא מתנגשים עם עולם הערכים הפנימי שלי כאדם. אני מביאה את עצמי למקומות פיזים שבהם אני יכולה לפרוח במקום לרצות לברוח. (מסעדות, חנויות, מקומות שבהם אני עושה קניות, מקומות בהם אני מטיילת).

זה כל כך לא מתאים לי לכתוב פוסט כזה, אני בן אדם מאוד אופטימי מטבעו ואני מרכזת את עיקר תשומת הלב שלי בדברים הטובים שנופלים בחלקי מידי שעה ומידי יום – וגם כשהילדים מטפסים לי על כל וריד ונים בגוף – אני זוכרת שבתכלס… אני רוצה עוד.
אבל בכל זאת אני פה כותבת שחור על גבי לבן, אני לא משקרת שם במרחבים הוירטואלים – אני לא מביימת תמונות ואני לא מייצרת מצבים, אין לי עניין או רצון לעשות זאת. באמת טוב לנו רוב הזמן, ולי בעיקר. ויחד עם זאת קשה לי לפעמים.
קשה לי מאוד לפעמים.
אבל רק לפעמים.
ולא כל הזמן.
ופעם היה לי קשה יותר.
הרבה יותר.
והיום הקושי הוא פחות ופחות – ואני עצמי כפי שאני רוצה לחיות דקה דקה, שעה שעה זה כבר יותר ויותר.

בא לכם להגיב?