חברתי הטובה אסתר – טיול לאיטליה

החיים מזמנים לי הרפתקאות וחברויות שלפעמים קשה לי להביע אותן במילים, את אסתר אני מכירה כבר עשור.
גרנו באותה קומה בבניין במתחם נגה בתל אביב.
אני הייתי בת 25 כשנפגשנו לראשונה במעלית, היא הייתה בת 70.
כבר עשר שנים אנחנו חברות טובות, אני לומדת ממנה המון.
היא אישה חכמה אסתר, וכשאני אומרת לה את זה… היא צוחקת ואומרת שהלוואי והיה לה את השכל שלי – בגיל צעיר יותר. אנחנו מדברות על ילדים, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על אהבה, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על ההורים, שלי ושלה.
אנחנו מדברות על הילדות, שלי ושלה,
ואנחנו מדברות על שאיפות לעתיד, שלי ובעיקר שלה. אני אוהבת את אסתר אהבת נפש גדולה, היא אוהבת להקשיב לכל סיפורי הטיולים שלי, היא שואלת לפרטי פרטים על כל המסעות וכל ההרפתקאות שאני עושה עם טל והילדים.
לפני חצי שנה בערך שאלתי אותה מדוע הפסיקה לטייל?
היא הסבירה לי שבגילה, כבר אין כל כך עם מי לטייל ושטיול מאורגן ממש לא בא בחשבון עבורה כי היא אוהבת את החופש שלה ופחות מעניין אותה להסחב באוטובוס תיירים עם מדריך מדריך ומלא אנשים זרים.
הצעתי לה שנטוס יחד – רק אני והיא – היא הסכימה מיד ומשם היה לנו ממש קל להתחיל תכנן. במשך חודשים ארוכים תכננו את הטיול שלנו, אני הייתי אחראית על הכל בערך (מציאת טיסות מוזלות, השכרת רכב, בניית המסלול, מציאת מקומות לינה) ואסתר הייתה אחראית להגיע בזמן לשדה התעופה עם אוכל מפנק לטיסה.
החלטנו שאנחנו טסות לאיטליה, 6 ימים בסך הכל, רק שתינו לבד. 

אני חושבת שלא צחקתי כמו שצחקתי בטיול הזה הרבה שנים, רוב הזמן פשוט צחקנו אני ואסתר.
אני שאלתי אותה שאלות מצחיקות והיא ענתה לי בדרך המצחיקה והמיוחדת שלה – ותוך כדי צחוק, טיילנו וראינו נופים משגעים. זה לא היה פשוט עבורי להשאיר 3 ילדים צעירים בבית, היו כל כך הרבה רגעים לפני הטיול שהייתי בטוחה שאחת מאיתנו תבריז… (ברור שאני… בכל זאת 3 ילדים קטנים!!) אבל לא! שתינו התעקשנו, וחלמנו, ותכננו וחיכינו… והטיול הזה היה שלם ועגול כפי שלא יכולתי בכלל לדמיין.
טיילנו לאורכו של חבל האמלפי בדרום איטליה.  אסתר לימדה אותי לקום בבוקר מוקדם מוקדם ולאכול ארוחת בוקר בשש וחצי….
היא גם לימדה אותה לשתות את כוס היין הראשונה בשעה 11:00 ואז את השנייה ב-14:00 ואת השלישית והרביעית בארוחת ערב טובה במסעדה שווה.
היא לימדה אותי שבגיל שלה כבר אין סבלנות ואין פנאי לרגע אחד מיותר – הכל חייב להיות כמה שיותר מדוייק ומתאים, אחרת זה בזבוז זמן… ואין סיבה לבזבז זמן על מה שלא מתאים.
היא לימדה אותי למתוח את גבולות ההכרות שלי עם עצמי ולטייל קצת אחרת ממה שהכרתי – פחות רישומים, פחות ניסיונות לזכור את הכל, פחות לרדת לפרטים הקטנים של כל דבר ודבר ופשוט להיות, היא לימדה אותי להנות ממוזיקה איטלקית תוך כדי נסיעה ארוכה,
היא לימדה אותי להזמין את המנות הכי שוות באיטלקית, בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה באיטליה – בשבילה זו הייתה קפיצה חזרה לאיטליה שבה היא ביקרה המון פעמים בעבר.  זה לא צפוי וגם לא שגרתי, כולם חשבנו שאנחנו אמא ובת – אבל אנחנו התעקשנו לתקן וסיפרנו לכל מי שהתעניין שאנחנו פשוט חברות ממש ממש טובות.
התחלנו את הטיול הזה ברומא ונסענו עם רכב עד לעיירה חביבה בשם Sabaudia, למחרת המשכנו עם הרכב עד לעיר הדרומית Salerno שהייתה יעד מצויין לטיולים יומיים באמלפי.
טיילנו וביקרנו בעיירות ציוריות על גב ההרים למרגלות החופים,
בעיירה Veitri sul mare עשינו קצת שופינג בחנויות של מקומיים ואני התחדשתי בבגדי פשתן וכותנה מתופרת מקומית וגם בחפצים מעץ זית מלא בעבודת יד משובחת. היו לילות שחזרנו לדירה שלנו סחוטות ומותשות מרוב חוויות והתרסקנו לישון תוך שנייה, היו לילות שרקדנו כמו שתי ילדות ובקושי הצלחנו להירדם בבעיקר בגלל משהו שהצחיק אותנו ושב ועלה לאחת מאיתנו בזכרון. היו לילות שאחת מאיתנו פרשה מוקדם (אני…) והאחרת גמעה בשקיקה חצי ספר עם מנורה דלוקה. בעיירה Cetara שתינו יין מעולה בבוקר ונהננו ממאפים מתוקים איטלקיים מצויינים, בעיירה הצופה על הכל מלמעלה – Ravello עלינו מאות מדרגות, ראינו עשרות לטאות משתזפות וביקרנו בגנים ובוסתנים משגעים, נחנו במסעדה מעולה ופגשנו הרבה מטיילים נחמדים.
בדרך לעיירה היפה והמתויירת מכולן Positano אכלנו במסעדה מצויינת שמשקיפה על אחוזתה של שחקנית העבר סופיה לורן, מסעדה מקומית משגעת עם צוות משפחתי שמגדל בחווה אורגנית את כל מה שמוגש על הצלחת.  נהננו בכל הימים האלו מפרחים,חופים ודייגים.
אפילו הספקנו לבקר באי Capri יום שלם ולאכול את אחת הגלידות הטובות שאכלנו בטיול הזה. אני תמיד חוששת להגיע למקומות המוניים מידי, תמיד מחפשת לנחות ולהגיע ליעדים שכוחי תיירים, כאלה שבקושי מרגישים בהם את האוכלוסייה המקומית… איטליה – היא מדינה מאוד מאוד מאוד מתויירת, היא גם מלאה באיטלקיים – וכל זה היה דווקא בסדר. אני תמיד דואגת לתעד טיולים עבור הילדים הצעירים שלי שמטיילים איתי, אני רוצה שתהיה להם מזכרת… הפעם אני כותבת עבור עצמי – ובעיקר חשוב לי לכתוב על הרגשות ותחושות, פחות על המקומות, הם לא הדבר המרכזי שהיה בטיול הזה, המרכז הוא אני ואסתר והעונג שהיה לנו לטייל יחד, להיות אמיצות ברגשות שלנו ולצאת לטיול יחד. לא ברור איך לא לקחנו איתנו צוות דוקומנטרי… זה יכול להיות סרט נהדר!!
אני חושבת שכל זה קרה בעיקר בזכות חברתי הטובה אסתר. 

בא לכם להגיב?