לפני כמה חודשים שחקתי בבוקר אחד עם ניב בבית העץ אצלנו בגינה, ממרחק של 10 מטרים שמעתי את השכן שלנו איתמר בדיוק גוזם את הגדר החיה שלו, פתחנו את חלון בית העץ ובירכנו אותו שתינו לשלום.
הוא חייך וממרום גיל 72 שלו, הוא אמר לי שמה שאני עושה עם הילדים שלי זה לחוות ילדות שנייה.
״את חווה איתם ילדות שנייה, וזה פשוט נהדר בשביל כולכם!״
עם האמירה הזו שלו אני הולכת כבר כמה חודשים, אני באמת חווה איתם ילדות שנייה. 
בשבת אחת, כשהייתי בת 15 בערך, אבא שלי לקח אותי ועוד 2 מתוך הרבה האחים והאחיות שלי, לקטוף דובדבנים בעין זיוון.
בנסיעה הלוך מאוד התרגשתי וחיכיתי בציפייה, בנסיעה חזרה לא הפסקתי לאכול דובדבנים ואבא שלי דרש שאשאיר קצת לכל החבורה שנשארה בבית.
חזרנו עם ארגז פלסטיק ירוק מלא דובדבנים, אכלנו מהם עוד כמה ימים עד שהכל נגמר.
בכל שנה מאז, ביקשתי ממנו שיקח אותי שוב.
אבל אז התגייסתי.
ואז טסתי.
ואז עברתי לגור בניו יורק.
ואחר כך בתל אביב.
וחודשי יוני יולי הפכו להיות עמוסים במטלות והגשות סטודנטיאליות – והחיים לא זימנו עוד אפשרות כזו כמו בגיל 15, ופתאום אני בת 25 ופתאום אני בת 36 ואבא שלי לא לצידי כבר 5 שנים.
עם אבא שלי נסעתי לקטוף דובדבנים רק פעם אחת בחיים, למרות שרציתי יותר.
עם תום ולני זו הפעם השנייה.
נסעתי איתם לראשונה לפני 3 שנים בדיוק, ניב עוד הייתה בבטן – שנייה לפני לידה.
בשבוע שעבר היינו שוב במטע של עין זיוון.
העצים אותם עצים,
הדובדבנים אותם דובדבנים,
רמת הגולן אותה רמת הגולן,
פשוט אני קצת אחרת,
קצת יותר מתעקשת,
לעשות את מה שאני הכי אוהבת.
הדרך מקדימה לרמת הגולן עורכת כשעתיים, יכולתי לסע ישירות למקום האירוח שלנו בעין זיוון, אבל בחרתי לעצור דרך חברתי הטובה והאהובה – הכנרת.
בחרתי לנו חוף שקט שהיה כמעט ריק מאנשים וצללנו יחד למיימיה המתוקים של הכנרת היפה.
הטמפרטורה בעונה הזו של השנה כל כך נעימה! 
ברמת הגולן הוזמנו להתארח למשך 2 לילות נהדרים בכפר הנופש של קיבוץ עין זיוון, מי שעוקב ומכיר את הטיולים שלנו, יודע שאני נוהגת לקחת את הילדים שלי רק למקומות שבהם נוח לכולנו – להם נוח לרוץ מהחדר למדשאות גדולות ולי נוח להסתכל עליהם מידי פעם מהחלון או להיות בהאזנה, כזה בדיוק הוא כפר הנופש עיו זיוון.
הוא מאפשר תחושת שחרור גדולה להורים ולילדים. 
תום ולני אפילו הלכו לבד לארוחת הבוקר בחדר האוכל בפעם הראשונה בחיים.
בתקופה הזו של השנה הקיבוץ מלא בעצי תות מלאי פרי – אז גם מהם קטפנו ואכלנו מידי יום. 
את קטיף הדובדבנים ערכנו במטע ״בראשית״ של עין זיוון, זה המטע היחיד שאני מוצאת את עצמי חוזרת אליו ואיכשהו בכל ביקור מתווספים עוד ועוד דברים חדשים לחוויה המשפחתית במטע.
מטע הקטיף העצמי לא מרוסס ואפשר לאכול ישירות מהעצים ללא שטיפת הפירות, בכניסה לקטיף מחלקים למי שרוצה לקנות ולקחת הבייתה דובדבנים, סלסלאות פלסטיק – אנחנו התעקשנו להשאר עם שקיות הבד שלנו ולחסוך את הפלסטיק אם אפשר, לשמחתי הרבה, הם איפשרו לנו. 
הייתי בטוחה שנגיע למטע לשעה של קטיף, אבל בפועל נשארנו שם 3 שעות.
נהנו מערסלים, פינת חי, נסיעה בטרקטור, רביצה בשמש הצפונית הנעימה והרבה מאוד דובדבנים! 
את הימים האלה ניצלנו גם לביקור בבריכה של הקיבוץ ולשוטטות ונסיעות ברחבי רמת הגולן, בבית קפה משפחתי וקטן אפילו הרשתי לעצמי לאכול מלווח – דבר שלא אכלתי בערך 10 שנים, אבל פתאום פה בחופש הזה – זה איכשהו הסתדר לי דווקא טוב. 
בדרך חזרה הבייתה, עברנו שוב דרך הכנרת – איך אפשר שלא?
הבטחתי לילדים שבחופש הגדול נבוא לגור בכנרת לפחות לשבוע שבועיים באוהל – הם שמחו מאוד, וזה בעיקר כי הם יודעים שאני מתכוונת לזה.
נתראה בטיול הבא. 
