שנת שמיטה

אני אתחיל מהסוף, החלטתי לתת לאדמה שלי לנוח החל מערב ראש השנה ועד הבא שיגיע אחריו.

אני חושבת שלקח לי חודש שלם לחשוב על זה, שבועיים לקבל החלטה סופית, שבוע שלם נוסף לנסות לדמיין את עצמי ללא העבודה בגינה למשך שנה שלמה ואז עוד כמה ימים עד שהעזתי לומר בקול רם לטל, שהיה הראשון לשמוע:

״נראה לי שלא אעבוד בגינה החל מהעונה הבאה, זו שנת שמיטה, ואני מרגישה שהאדמה צריכה לנוח…״ הוא לא כל כך הבין על מה אני מדברת… ושאל מיד ״אבל מה תעשי שנה שלמה בלי הגינה?!״

מאוד קשה לי לדמיין את השנה הזו שגזרתי על עצמי, מי אני ללא היציאה לגינה בכל בוקר? מי אני ללא העלים הצומחים, הפרחים הפורחים והירקות המבשילים לנגד עיני ובתוך מגע ידיי?

אני לא מגדירה את אורח חיי ככזה ששומר מצוות, אני אפילו רחוקה מזה ומרגישה מאוד בנוח עם החיים שלי והבחירות היומיומיות שלי.

אבל פה יש משהו אחר, וזה הרבה מעבר למסורת ולדת, הרבה מעבר למה שכתוב בתורה. זה משהו שאני עמוק עמוק בתוך הלב שלי מרגישה.

אבא שלי נפטר לפני 7 שנים בדיוק, היום בדיעבד אני יודעת שהוא נפטר ערב שנת שמיטה חדשה. בשבעה שלו לקחתי לראשונה חופן זרעים של דלעת שחתכתי בבית ושמתי אותם על צמר גפן רטוב, ממש כמו בשעורי מדעים של כיתה ג׳. במהלך השבעה הזרעים נבטו ואני הייתי מופתעת מהחיים החדשים שנוצרים אחרי חיים אחרים שבדיוק הסתיימו.

הזרעים האלה של הדלעת, היו אקורד הפתיחה ל-7 שנים שבהן עסקתי בעבודת האדמה. זה התחיל בקטן ובלי ידע בכלל ובכל שנה שחלפה ועברה, מצאתי את עצמי מגדילה את חלקת האדמה. ההתחלה של הזרעים וצמר הגפן התפתחה לעבודת צמחים בכלים ואדניות, משם לגינה קטנטנה בבית הקודם שגרנו בו ולאחר מכן לגינה גדולה יותר פה בבית השכור הנוכחי שהתפתחה וגדלה מעונה לעונה והיום היא גינת ירק גדולה ומניבה.

אז איך אעזוב את עבודת האדמה?!

אני עובדת עם האדמה כבר 7 שנים, אני עובדת איתה. לא עליה, לא מעליה, איתה ממש. כמו שעובדים עם אנשים. וכשם שברור שאנשים זקוקים למנוחה מידי פעם… כך ברור לי שהאדמה חייבת גם היא מנוחה. אם יש משהו שלמדתי ב-7 שנים האלה (ולמדתי המון) זה שהאדמה היא דבר חי. יש בה חיות שלמה שמורכבת מחומר, בעלי חיים קטנטנים, לחות ואפילו רוח. והאדמה צריכה מידי פעם לנוח.

ארץ זבת חלב ודבש

המחשבות על שנת השמיטה גרמו לי לחשוב על ארץ ישראל, על פיסת האדמה שיש לנו פה שהיא קטנטנה קטנטנה אך מניבה מניבה. ואיך זה יכול להיות שבשטח גאוגרפי כל כך קטן – מצליחים יושבי הארץ להוציא תנובת אדמה כל כך גדולה וטובה? איך זה יכול להיות שאנחנו ״ארץ זבת חלב ודבש?״ ומה זה אומר בכלל?

הרבה מחשבות יש לי בראש, שנת השמיטה כנראה תחייב גם אותי לקחת קצת מנוחה, על אף האהבה הגדולה שלי לעבודת האדמה.

אני מתחילה להבין שפוריות האדמה של ארץ ישראל, קשורה לעובדה ששמרו פה שמיטה לאורך אלפי שנות עבודת אדמה. המנוחה הזו שניתנת פה לאדמה ולא מתרחשת באופן כה ברור במקומות אחרים בעולם, מתגמלת את יושביה ועובדיה בתנובת ירק ופרי מצויינת בכל מחזור חדש שנפתח.

המשפט הזה ״ארץ זבת חלב ודבש״ מבהיר לי שבתוך משפט קטן בעל 4 מילים בלבד, מסתתר עולם שלם של אקו סיסטם שאני יכולה רק להעמיק את הדימיון שלי בו ולחבר את עצמי אליו. הפרשנות היא שלי בלבד ואולי יש לה עוד סימוכין – בכל מקרה זה הולך ככה:

בכדי שארץ ישראל תהיה זבת חלב, זאת אומרת, מלאה בחלב צאן ובקר – חייבים לגדל פה בארץ אוכל עבור הצאן והבקר. ולכן בכדי שהארץ תהיה מלאה בחלב, חייבים להיות פה גם דגנים, חיטה, קטניות ושאר המזונות שבהם מאכילים את החיות.

ובכדי שהארץ תהיה זבת דבש, חייבות להיות פה דבורים בכמויות גדולות, ודבורים חייבות פרחים: פרחי בר, פרחי שדה, פרחי ירקות ופרחי פירות.

הארץ שלנו היא פורייה וטובה, גדל פה מגוון בוטני ביולוגי מרשים ביותר, יש פה גידולים ופירות וירקות מכל הסוגים, יש פה בעלי חיים, יש בה את כל מה שנחוץ ודרוש לאדם – ובכדי שזה יוכל להמשיך להתקיים אני חייבת לשחרר את האדמה בכל תקופה מסויימת… והלוואי וכולם היו משחררים אותה – כי הרי מתחת לפני השטח, האדמה היא רקמה אחת גדולה ולא חלקות מגודרות ושטחים חקלאיים לצד גנים ציבוריים.

אבל ככמות גרגירי החול שעל האדמה – כך כמות הפרשנויות של מהי שנת שמיטה? מה עושים בה? מה מותר או אסור בה? ומי חייב בה? אני פשוט רוצה לתת לאדמה מנוחה, אבל לוקחת בחשבון שהשנה הזו היא שנת שמיטה לאדמה ושנת למידה עבורי.

בשנים האחרונות אני בעיקר מלמדת אחרים, בשנה הקרובה אני מתכוונת לשוב ולהיות תלמידה. כזו שנוסעת במיוחד למורים שלה עם מחברת שלופה ועט וכותבת ולומדת.

עוד לפני שידעתי שזו צפויה להיות שנת שמיטה, עוד לפני שהעמקתי מחשבה במה אעשה בשמיטה… נרשמתי ללימודים – ושוב אני לומדת כמה נכונים הם הדברים. הרצון שלי ללמוד היה חזק בחודשים הקרובים, ויחד עם זאת, לא היה לי מושג איך אשלב לימודים עם החיים שסביבי… אז לפחות הגינה ירדה ממני השנה.

אני מתכוונת ללמוד השנה: ליקוט, התססה, בישול עונתי, הכנת גבינות ואולי גם אצליח לגעת בחימר וקרמיקה.

אבל אלו הם השיעורים הקלים שאני צופה לעצמי, השיעור המאתגר יותר הוא השיעור בלשחרר, בלאבד אחיזה במשהו שהוא כל כך נוכח בחיים שלי היום – ולעשות את זה בלי פחד, ותוך כדי התבוננות בפרא שיגדל שם בזמן שאני לא אטפח ורק אתבונן מהצד.

זה שיעור שחשוב לי ללמוד אותו בדיוק בעת הזו של חיי. הילדים שלי גדלים וממש עוד מעט אהיה מוכרחה לאבד אחיזה ולתת להם לפרוח פרא בחיי הנעורים שלהם שממש אוטוטו מגיעים לחיי. השחרור מהאדמה, מהסידור שלה, מהליקוט בה, מהציפיות שלי ממנה – את כולם אשחרר השנה, בדיוק כפי שאני רוצה לשחרר מילדיי ברגע שאבין שזה הזמן לשחרר גם אותם, לשחרר ולרק להביט מהצד, לשחרר מתוך אמונה וידיעה שטיפחתי ונתתי ויצרתי קרקע טובה שכל הדברים הבאים שיגיעו, ואז לחכות בסבלנות לרגע שאוכל להתאחד מחדש.

אז מה יקרה פה השנה?

אז בחודש אוגוסט, אני מתכוונת להתחיל לעקור את סיומה של גינת הקיץ שהייתה מיוחדת השנה ומילאה את המטבח שלנו בשלל ירקות והמון המון עגבניות!

אני מתכוונת לפנק את האדמה ולתת לה קומפוסט איכותי וטוב, ולאחר מכן לטמון בה זרעים זרעים של פרחים ופרחים – וזהו… לשחרר אחיזה.

אני לא מתכוונת לשתול בה ירקות, אני לא מתכוונת לטמון בה ציפיות. לאורך השנים היה לי הכי מאתגר לגדל פה פרחים, כך שהציפיות שלי ממש נמוכות… אם זה יצליח נהדר, אם לא – אז גם בסדר. מי שמכיר אותי יודע שכבר כמה שנים אני אומרת שיום אחד אגדל גינה שיש בה רק פרחים, בלי ירקות בכלל – אז מי יודע… אולי השנה זה יקרה מעצמו? אולי עוד חלום קטן שלי יתגשם ויהיו פה אלפי פרחים במקום ירקות השנה?

אם בכל זאת ינבטו פה ירקות מזרעים שנפלו על הקרקע – אני אטפח אותם בשמחה, ואפילו אוכל מהם למרות שזה לא מקובל בשנת שמיטה.

את העצים אמשיך להשקות כרגיל, אם יוציאו פרי, אמשיך כרגיל – לחלק לשכנים ולאכול יחד עם הילדים.

על אחד הקירות החיצוניים של הבית אני מתכוונת להתקין מערכת הידרופונית ולגדל בה עלים ירוקים, באדניות במרפסת אני מתכוונת לשתול ירקות ולהגדיל את הידע שלי על גידולים מנותקי קרקע.

אני אמשיך לגדל בעלי חיים, ארחיב את הידע שלי בנוגע לדבורים – ואולי במקום שבו הייתה גינה, יסתובבו השנה עיזים… אולי? זה כבר בעיקר תלוי בטל.

זאת הולכת להיות שנה מאתגרת ומיוחדת, שנה שבה אני אמורה לפגוש את אותי האחרת, זו שרוצה מאוד מצד אחד, אבל משחררת מצד שני. זו שכל כך אוהבת צמחים, ירקות, עלים ופרחים – זו שאוהבת לראות את הילדים קוטפים צמחים ואוכלים. זו שנותנת לעצמה שיעור לא פשוט לחיים, שיעור במנוחה, בהפסקה, בהתחדשות, בפראיות, שיעור בהתבוננות בלי התערבות.

גינה אהובה, אני אהיה פה איתך, אדרוך ואצעד ברגליים יחפות – אשקה ואוהב גם בלי תנאים וציפיות.