לינה משותפת

כבר 5 וחצי שנים אני אמא, בטרם הפכתי לאמא בראשונה, אני זוכרת את סיבוב הקניות לקראת הרך הנולד שעתיד היה להצטרף אלינו.
קניתי שם את כל כך הרבה דברים שלא היה בהם שום צורך באמת, אבל קניתי, כי לא ידעתי בכלל שאפשר אחרת….
אז קניתי אמבטיה לתינוק – שעמדה יתומה כי היה לי כיף יותר ונוח יותר להתקלח בעצמי עם התינוק,
וקניתי מסרק קטן – שחיכה וחיכה שנה וחצי עד שלתום היו מספיק שערות,
וקניתי משחות לתפרחות – ולילד שלי בכלל לא היו תפרחות,
וקניתי בקבוקים שהוא לא אהב,
וקניתי מוצצים שמהם הוא סלד,
וקניתי לול.


את החודש הראשון לחייהם הילדים שלי עושים עלי, פיזית עלי – הם נישאים על ידיי לכל מקום, הם מתרחצים עלי, הם ישנים עלי – מין קשר פיזי כזה שלא ניתן להפרדה, ככה טוב לי וככה טוב גם להם.
אחרי חודש אני מפנה את עצמי מהם ונותנת להם לישון לידי במיטה, ראש לראש – נשימה לנשימה.
כשתום ולני היו בני כמה חודשים, העברתי אותם ללול – הוא הרי עמד שם באמצע החדר וזעק שנשמיש אותו, ואני נעניתי – למרות שהם כתינוקות הביעו התנגדות גדולה, זה היה ברור שהם לא רוצים להיות שם, אבל אני התעקשתי ועשיתי להם סדרת חינוך, שבסופה – הם אכן ישנו שם… אבל אני התגעגעתי אליהם אצלי ואיתי במיטה.

עשיתי את מה שהיה צפוי לעשות, את מה שהיה אמור להעשות – אבל בלב העדפתי אחרת.

לקח לי כמה שנים להבין שזה לא יעבור, שהם מביעים צורך אמיתי, שזו כמיהה אמיתית שקיימת בליבם, לישון איתנו, וגם בי זה קיים…. שאני באמת רוצה לישון עם הילדים שלי באותה מיטה – פשוט כי זה נעים לנו – פשוט כי זה כיף!
עם ניב – כבר ויתרתי לגמרי על הלול, עוד שבוע היא תהיה בת 10 חודשים, כבר אין לנו לול בבית וגם אין מחשבה לרכוש אחד.
בחצי שנה האחרונה – אחרי שנים של לינה נפרדת, קיבלנו החלטה על חזרה ללינה משותפת – עם כל הילדים.
הסידור שלנו כולל שתי מיטות זוגיות ו-5 נפשות בחדר 1.
כשהתבוננתי באמת על הרגלי השינה המשפחתיים שלנו גיליתי כמה דברים משמעותיים הראשון היה שהילדים שלי ממש מתקשים ללכת לישון בחדר שלהם, גם השינה שלהם לא משביעת רצון וכוללת התעוררויות והגעה למיטת ההורים בלילה, ההתעוררות שלהם היא ממש ממש מוקדמת בבוקר וגורמת לכל הבית מתח ועצבים. דבר נוסף שגיליתי היה דווקא בטיולים שלנו מחוץ לבית, בטיולים שלנו אנחנו בדרך כלל ישנים יחד באותו החדר, ודווקא שם רחוק מהבית בתנאים שהיו אמורים לערער אותם – דווקא שם הם היו ישנים מצויין וגם נרדמים יחסית מהר.
אז אימצתי את שיטת הטיולים לחיים – וכבר כמה חודשים אנחנו ישנים כולם יחד.
בשעה מסויימת בערב כל הילדים נשלחים למיטה, הם נכנסים כולם יחד ומסתדרים לפי רצונם, אין מקומות קבועים!
ההרדמות שלהם מהירה מאוד, הם קצת משחקים לפני השינה, קצת משוחחים, ניב זוחלת על כולם ועושה קולות של תינוקות שחושבת שהיא יודעת לדבר, לפעמים הם רבים – אבל מה שחשוב הוא – הם נרדמים אחד עם השני, לבד, אבל ביחד.
התעוררויות הלילה פסקו לחלוטין, וגם שעת ההתעוררות התאחרה משמעותית.
בבוקר ההתעוררות מתחילה לאט, מישהו אחד מתעורר ומתחיל לזוז במיטה – ומשם כמו דומינו – כולם מתחילים להתעורר כל אחד בתורו מרים את הראש כמו צב ובודק מי כמוהו כבר קם.
וככה אנחנו חיים, כבר כמה חודשים. 
החדר של הבנים ממתין להם ליום שבו ירצו לחזור אליו, שתי המיטות הקטנות שלהם מוצעות ומחכות – ויש לילות שהם באמת מבקשים לישון שם.
אבל ברוב הלילות הם ישנים איתנו.
הפסקתי לשכנע אותם שהחדר שלהם טוב יותר,
הפסקתי לחכות שיגיעו אלי באמצע הלילה,
במקום זה – אפשרתי למה שטבעי לנו כמשפחה – פשוט לקרות – וזה טוב לנו – וזה טוב להם.

אני מאמינה ומרגישה שזה טוב עבורם וטוב גם לנו,

אני מרגישה שזה מחזק את הקשר – שזה מקרב,

שזה מטמיע איזושהי חוויה טובה לכולנו – חוויה לאורך זמן.

אני מאמינה שההחלטה הזו הייתה אחת מההחלטות שקירבו אותי לעצמי, לעשות את מה שאני באמת רוצה ולא רק את מה שמצופה או מה שאחרים עושים.

 


ותמיד אני זוכרת… שעכשיו הם ילדים – ועוד מעט כבר לא – ואז הם כבר בטוח לא ישנו איתנו – וכבר בטוח ירצו את הספייס שלהם… אז כל זמן שהם רוצים בקרבה הזו והיא נעימה לכולנו – אז אני פה עבורם, ואני לא ארחיק אותם ולא אגיד להם ללכת.
ובינתיים זה נעים לנו, ובינתיים זה עובד.

בא לכם להגיב?