ארכיון הקטגוריה: כללי

איי פארו – אי שם באמצע האוקיינוס האטלנטי


הי תום, לני וניב – אני יודעת שיום אחד תקראו את הבלוג הזה, הוא כמו מין אלבום משפחתי כזה שדרכו אני גם מתעדת את החיים הרגילים שלנו, וגם כותבת את מה שאני ממש רוצה לזכור ואת מה שאני רוצה שגם אתם תזכרו.
היום אני בת 35, אני לא יודעת כמה זמן יעבור עד שתשבו ותקראו את המילים האלה ותתבוננו בתמונות שצירפתי – אבל אני ממש מקווה שגם אם יעבור הרבה זמן… תשאר בכם תחושה חמימה וטובה בכל פעם שתזכרו באיי פארו.
בשבילי, אמא שלכם, זה היה טיול גדול מהחיים.  

בעשור האחרון, היו לי הרבה חלומות, את רובם הגשמתי – לפעמים לאורך זמן ועבודה מאומצת ואפילו קשה.
ברוב המקרים בין הרגע בו חלמתי ועד השלב שהגשמתי – עבר זמן משמעותי,
יש את העניין של ״החלום ושברו״ – זה מצב שבו כשאתה מגיע להגשמת החלום, אתה מגלה שזה לא בדיוק מה שחשבת – או שאתה כבר בחלום הבא ואין לך ממש זמן לעמוד רגע, לקחת נשימה עמוקה ולהנות מהרגע, או שכבר שכחת על מה חלמת ואתה כולך שאוב לחיים ולניהול העשייה עצמה.

על איי פארו חלמתי הרבה זמן, לא האמנתי שאגיע לשם בזמן הקרוב – אבל לשמחתי הרבה זה קרה, ובפעם הראשונה בחיים – כל מה שדמיינתי אכן התקיים במציאות, ואי שם בין המישורים וההרים, בין המפלים ובתים עם הגגות הירוקים – התעקשתי לעמוד רגע, לקחת נשימה עמוקה ולמלא את הריאות והגוף בשמחה פשוטה. 

את איי פארו הכרתי בזכות האינסטגרם, אני אוהבת לעקוב אחרי פרופילים של צלמי טבע ומטיילים מכל העולם, העין שלי נמשכת לפריימים ירוקים מלאי טבע – כך שזה היה בלתי נמנע.
אני לא זוכרת מי היה האדם שבזכותו נחשפתי ליעד הזה, אבל אני כן זוכרת שהוא תייג את הפרופיל visitfaroeisland ועורר את הסקרנות שלי, בשלב הבא אחרי שנכנסתי לפרופיל הזה, עולם שלם נפתח בפני ולקח לי כמה ימים לחקור ולהבין מה זה בדיוק המקום המופלא הזה שנקרא ״איי פארו״ ואיפה זה בכלל?!

במחקר שלי עברתי מגוגל מפות לויקיפדיה, ומשם ליוטיוב בניסיון למצוא סרטונים של מטיילים באיים, כל כך אהבתי את מה שראיתי שהתחלתי לחקור עוד ועוד, חיפשתי תיוגים ברשתות החברתיות, מצאתי אנשים שמטיילים בזמן אמת באיים והתחלתי לעקוב אחרי הפרסומים שלהם בשקיקה, דרך התמונות הצלחתי להבין את ענייני מזג האוויר, את המרחקים ממקום למקום, את אופי הטיול של מי שמעיז להגיע לשם.
משאלת לב כנה שלי קיוותה להגיע לשם, וברגע שנוצרה הזדמנות – קניתי לנו כרטיסי טיסה והתחלתי לתכנן את המסלול. האתר המרכזי שהשתמשתי בו על מנת לתכנן את הטיול היה אתר התיירות הרשמי של האיים.

את הטיול הזה תכננתי במשך כשבועיים, אחרי מחקר שערך כמה חודשים, במהלך תכנון הטיול והמחקר שערכתי הבנתי שהיעד הזה הוא לא יעד קלאסי למשפחות, זאת אומרת – לא נתקלתי בהרבה סרטונים או בלוגים של משפחות עם ילדים שטיילו באיזור, מה שכן מצאתי – זה המון חומר ומידע ממטיילים רציניים, כאלה שלוקחים את התיק ומתחילים לעשות טרקים במקומות בראשתיים בעולם, המון צלמי טבע וחובבי צילום מכל העולם מגיעים לאיים, והרבה הרבה חבר׳ה צעירים – אבל משפחות… פחות… לשמחתי זה לא עצר בעדי, הזכרתי לעצמי ש״איפה שילדים נולדים ומגדלים ילדים… ילדים אחרים יכולים לבא לבקר ולטייל״. אתר מעולה שנעזרתי בו בכל מה שקשור לתכנון הטיול הוא האתר הרשמי של משרד התיירות של האיים – האינפורמציה בו היא באמת מקיפה ומלאה עבור מי שמתכנן לטייל באיים, והם גם נותנים שירות ומענה לשאלות דרך האתר, דרך הפייסבוק ודרך האינסטגרם שלהם.  בימים שלפני הטיסה – הצפתי את כל בני הבית בסרטוני יוטיוב על היעד – בשביל שכולם יבינו לאן בדיוק אנחנו צפויים להגיע, ההתרגשות הייתה גדולה!

מקומות לינה מומלצים באיים מבחינת נוחות ומיקום (מתאים למשפחות):

לינה בעיירה הציורית Saksun
אכסניית Gjogv 
לינה באי Sandoy


מקום לינה בסמוך לשדה התעופה

כמה עובדות על איי פארו:
איי פארו הם קבוצה של 18 איים אשר שוכנים בלב ליבו של האוקיינוס האטלנטי, בין יבשת אירופה לאיסלנד, קבוצת האיים שייכת למדינת דנמרק, אם כי תושבי האיים מעוניינים לצאת לעצמאות מדינית מלאה, באיים משתמשים במטבע הדני – אבל יש להם גם מטבע עצמאי משלהם אשר שווה ערך למטבע הדני, האיים מאכלסים כ-52,000 תושבים, קיימות 2 ערים גדולות (עיר הבירה מאכלסת 20,000 תושבים ועוד עיר קטנה יותר אשר מהווה בית ל-5,000 תושבים) שאר התושבים פזורים על פני כעוד 100 כפרים שונים באיים השונים, בחלק מהכפרים מתגוררים תושבים בודדים ובחלק כמה מאות.

אל האיים ניתן להגיע בשתי דרכים:
1. טיסה ישירה דרך חברת התעופה המקומית של האיים – atlantic air ways
קיימות טיסות מברצלונה, קופנהגן, אדינבורו ועוד
2. הפלגה – ניתן להפליג לאיים מאירופה או מאיסלנד, ההפלגה אורכת כיומיים
אפשרות הטיסה היא הזולה והנוחה מבין השתיים, הטיסה הזולה ביותר תהיה מקופנהגן והיא אורכת כשעתיים. 

בגלל המיקום הגאוגרפי – מזג האוויר באיים הוא יחסית קבוע – או כפי שתושבי האיים מכנים זאת ״ביום טוב, אפשר לחוש פה את ארבעת עונות השנה – החל מטפטוף קל, לגשם עז, שמש ושמיים בהירים ואפילו ערפל״
זה אומר שצריך להתארגן ולקחת בחשבון כל אפשרות של מזג אוויר (חוץ משלג, זה די נדיר באיים ואפילו בחורף זה לא קורה הרבה) מבחינה סטטיסטית החודש הטוב ביותר לביקור באיים הוא חודש יוני (יש בו פחות משקעים) אבל החודש במתוייר ביותר הוא דווקא אוגוסט, הטמפרטורה מתייצבת סביב 14-18 מעלות, בחודש הזה גוזלי הפאפינים כבר מספיק גדולים והם מתחילים את אימוני המעוף שלהם סביב צוקי האיים, המחזה הזה מושך מטיילים מכל העולם להגיע ולצפות בגוזלים הקטנים שעפים בין הצוקים בעידוד של ההורים הבוגרים יותר.

הראשונים שהגיעו לאיים הם הויקינגים – הם הגיעו לפני כ-3000 שנים לאיים והתיישבו במישורים אשר סמוכים לחופי האיים. 

יש קשר הדוק בין גאוגרפיה, גאולוגיה ומזון באיים: האיים נוצרו מהתפרצות געשית, אין באיים אדמה חולית – מדובר באיים סלעיים לחלוטין, העובדה הזו בשילוב המיקום בייחודי על פני כדור הארץ, מייצרים תוואי שטח שלא קיים בהרבה מקומות בעולם ועל כך ארחיב:
הערפילים והמשקעים אשר חגים סביב האיים מידי יום, פוגשים את הפסגות הסלעיות של האיים – מכיוון שאין למשקעים לאן לחלחל – נוצרים מפלים אדירים שופעי מים מתוקים בכל אי ואי (או לפחות ב-16 האיים המיושבים) המפלים המתוקים נשפכים לאוקיינוס המלוח.
הקרקע הסלעית מכוסה לרוב בעשב אשר מהווה את מקור המזון היחידי ל-80,000 הכבשים החיות במרעים השונים של האיים.
כמעט ואין אפשרות לגדל באיים שום סוג של גידול חקלאי (מגדלים מעט מאוד תפוחי אדמה ושורשים אחרים כמו לפת), קיימות 2 סיבות:
1. הקרקע מוצפת במים לרוב
2. שורשים לא יכולים להתפתח במישורים הסלעיים ולכן הצמחים לא מצליחים להניב יבול
המשמעות היא שתושבי האיים של היום ניזונים בעיקר מהדגה המקומית, מעופות וציפורים שהם לוכדים ומביצי ציפורים ועופות – אלו למעשה חומרי הגלם עליהם מבוסס המטבח המסורתי של תושבי האיים כבר 3000 שנים ובזכות המזון הזה, הם הצליחו לשרוד לאורך אלפי שנים באיים. 

בתחילת המאה ה-20 החל סחר בין יבשת אירופה, הסחר הביא איתו לאיים פירות, ירקות, מאפים, ועוד – תושבי האיים ממשיכים לצוד בעלי חיים לצורכי מזון מתוך אמונה שזוהי המסורת העממית שלהם ויש להמשיך אותה על מנת לשרוד באיים על כל מצב עתידי שלא יהיה (הפסקת הסחר נניח) חשוב לציין שצייד בעלי החיים באיים (כולל דגים, לוויתנים, ציפורים ועופות שונים) נעשה על ידי תושבי האיים בלבד, בעלי החיים שניצודים מחולקים בחינם באופן שווה לכל תושבי הכפר או האי עליו בוצע הצייד, קיימת מדיניות אתית ברורה של 0% מסחר סביב הצייד – זה אומר שהבשר לא נמכר למדינות אחרות, תושבי האיים לא מרוויחים ממנו כסף ואפילו התיירים שמגיעים לאיים לא יכולים לאכול את הבשר הזה במסעדות או לקנות אותו בסופרים הפזורים באיים. הצייד אגב מתבצע רק כאשר מלאי הבשר יורדים – כל זמן שיש לתושבים בשר לאכילה – הם לא צדים בשר טרי חדש – מה שמייצר מצב של 0% בשר שנזרק ולא נאכל.
בעיה חדשה שתושבי האיים מתמודדים איתה ב-40 שנים האחרונות היא רמת עליית הכספית בדגה שהם צדים, הדלקים והכימיקלים שנשפכים לאוקיינוסים השונים, מזהמים את מים, הדגים שוחים בתוך הרעלנים האלה אשר נכנסים למחזור הדם והבשר שלהם –
מעלים את רמות הכספית בגוף של בעלי החיים, ואלו מגיעים לבני האדם ולתושבי האיים, מזה 40 שנים עוברים תושבי האיים בדיקות אשר מוכיחות שרמות הכספית עולות ועולות – הדבר עולה על סדר היום הציבורי בקרב תושבי האיים ומזה 20 שנים, קיימת מגמה של הפחתת אכילת בשר ודגה מקומית על רקע עליית הכספית. 

איי פארו מרושתים במערך תחבורה נוח למדי בכבישים נוחים וקלים להתמצאות (ברוב האיים קיים כביש מרכזי אחד שממנו ישנן התפצלויות לכפרים הקטנים יותר) באיים הצפוניים קיימות מנהרות תת אוקיינוסיות אשר מאפשרות נסיעה רציפה מתחת למים בין אי לאי כך שאפילו לא מרגישים שעוברים לאי אחר – פשוט נוסעים בין כבישים ומנהרות.
בנוסף קיים מערך שלם, מתוזמן למופת של סירות ומעבורות בין האיים המרכזיים ולאיים המרוחקים יותר – קיימים מספר איים שאליהם ניתן להגיע רק בסירה (ואם אתם שוכרים רכב, קחו בחשבון שלא ניתן יהיה להעביר את הרכב בסירה) ועוד מספר איים שאליהם ניתן להגיע באמצעות מעבורת כולל העברות רכב.
בכל האיים המיושבים קיימים אוטובוסים נוחים – זמני הנסיעה בין היעדים השונים באיים הם יחסית קצרים ולרוב מסתכמים בחצי שעת נסיעה עד שעה וחצי מיעד ליעד.
לקח לי קצת זמן להבין איך בודקים את לוחות הזמנים של המעבורות והאוטובוסים אבל האמת היא שזה די פשוט.
בכל מקום באיי פארו, מחולקות המפות המקומיות, בין האיים עצמם ישנו סימון של נתיב תחבורה ימית עם סימון של מעבורות + מספר, מה שחשוב הוא – מספר המעבורת.
באתר המקומי של האיים, ניתן לצפות בלוחות הזמנים + שינויים שיש בזמני המעבורות והאוטובוסים, ניתן גם להזמין כרטיסים מראש.
נהוג להגיע לרציף עם הרכב כחצי שעה לפני ההפלגה, והעלייה למעבורת מתאפשרת כרבע שעה לפני ההפלגה – סך הכל פשוט נוח וזול.
ויש עניין ממש ממש מגניב, משלמים תמיד רק על כיוון הפלגה 1, זה אומר או בהלוך או בחזור.
באיים קיים גם מערך של הליקופטרים, המערך כולל 2 הליקופטרים: אחד עבור מקרי חירום בלבד והעברת חולים או אפילו…. כבשים שנפלו מצוקים, ועוד 1 אשר משרת את תושבי האיים לתחבורה, להבאת דברי דואר למקומות המרוחקים, העברת סחורות ועוד.
ההליקופטר הפעיל משרת קודם כל את תושבי האיים, יש בו 12 מקומות בלבד והוא מקיים קשר ישיר בין האיים הרחוקים והמבודדים לשאר האיים בסך הכל 3 פעמים בשבוע.
מחיר הטיסה הוא שולי למדי, כמו נסיעה באוטובוס.
על מנת לא להפוך לאטרקצית תיירים ולהישאר פנוי עבור תושבי האיים – אפשר לטוס רק לכיוון אחד ביום וניתן לקנות כרטיס רק 7-2 ימים לפני ההמראה, תלוי ביעד.  

באיים קיימת מערכת שלמה של תקשורת סלולרית ואנטרנטית, בכל מקום שהיינו בו נהננו מאנטרנט אלחוטי מקומי בלי הצורך להתחבר מהארץ לחבילות גלישה יקרות.
אני ממליצה למטיילים באיים, לרכוש בשדה התעופה (הפצפון) של האיים כרטיס סים מקומי בעלות של כ-80 שקלים ולהנות מטלפון עם מספר מקומי אשר מאפשר הודעות ווצאפ במקומות שיש בהם אנטרנט ושיחות מקומיות + שיחות נכנסות ללא עלות.
את הכרטיס סים ניתן להטעין בחבילות שונות ולחדש את הטעינה ברגע שמסתיימת חבילה, זה היה לנו מאוד נוח לשימוש במהלך הטיול.

תושבי האיים הם אנשים אדיבים וחביבים, אוהבי אדם, משתפי פעולה זה עם רעהו. לא פעם שמעתי מפי המקומיים סיפורים על מטיילים שנתקעו על אי ולא חזרו לאי המרכזי באמצעות המעבורת או הסירה הקבועה, יש להם שיטה קבועה, אחרי שהסירה חוזרת לאי המרכזי – תושבי האי יוצאים ל״טיול״ יומי על מנת לחפש את אותם מטיילים אובדי עיצות, הם מזהים אותם, מלווים אותם לבתים הפרטיים שלהם, מציעים להם מיטה חמה ללילה, ארוחות ככל שנדרש, מקלחת טובה ושיחות ארוכות.
פעם – כך סיפר לי נהג מונית חביב, הגיע לאחד האיים סוחר של ספרי הברית החדשה (תושבי האיים הם נוצרים אדוקים באמונתם) זה היה לפני שהיו הליקופטרים, אותו סוחר… נתקע על האי 4 חודשים שלמים! זה היה בתקופת החורף, ואי אפשר היה לצאת לשייט חזרה לאיים המרכזיים.
במשך 4 חודשים הוא התארח אצל 3 משפחות שונות שגרו באותו אי, הם דאגו לו למחסה, לאוכל ואפילו השיטו אותו חזרה כשהיה אפשר.
תושבי האיים הם אוהבי ישראל, תומכי ישראל, וכשהם מגלים תיירים ישראלים הם נרגשים במיוחד וזה בדרך כלל כולל חיוך גדול, חיבוק חזק ואמירות כמו ״אנחנו איתכם בני ישראל״. 

אופי הטיול שלנו:
הגענו לאיים למשך 14 ימים, את כל מקומות הלינה סגרתי מראש דרך אתר airbnb מבחר מקומות הלינה לא היה גדול והדבר אילץ אותי לגמישות מסויימת, הזמנו רכב שכור כ-3 חודשים לפני מועד ההגעה דרך חברת אוויס העולמית, השירות היה מצויין. שירות הניווט של אפליקציית וויז עובד באיים בכל מקום.
ברוב מקומות הלינה שהינו בין 2-3 לילות, מה שאפשר לנו להסתובב באיים בלי לחץ ועם הרבה הרפתקנות
מידי יום או יומיים ערכנו קניות בסופר מקומי ובישלנו לעצמנו לרוב ארוחת בוקר וארוחת ערב, ארוחת צהריים בדרך כלל אכלנו במסעדה מקומית קטנה או חטפנו משהו מחנות כלשהי – על הדרך. חשוב מאוד לטייל באיי פארו עם אוכל זמין תמיד ברכב, לא בכל מקום יש מסעדות זמינות או חנויות שפתוחות בשעות שאנחנו מורגלים אליהן. הצטיידנו מהארץ בבגדי חורף מתאימים ונעליים מתאימות לכולנו – עניין הנעליים הוא חשוב מכיוון שברוב המקומות – הקרקע רטובה מאוד.

המסלול שלנו + עלויות מרכזיות:
נחתנו באיים בשעת ערב מוקדמת אחרי טיסה ישירה בין קופנהגן לוואגר, עיר שדה התעופה של האיים.
מקומות הלינה שלנו מסומנים במפה בעיגול צהוב ממוספר ואילו המסלול כולו כולל כל העצירות מסומנים בנציב הכחול.
מקומות הלינה שלנו לפי הסדר + קישור לפרטים נוספים דרך airbnb :
1. Muli – למשך 3 לילות – 555$ סה״כ
2. עיר הבירה טורשבאן למשך 2 לילות – 444$ סה״כ
3. העיירה Skalvik באי סאנדוי – 3 לילות – 488$ סה״כ
4. העיירה Vagur באיי סודורי למשך 2 לילות – 320$ סה״כ
5. Saksun – לילה 1 – 200$ סה״כ
6. האי Mykines למשך 2 לילות – 380$ סה״כ
7. לילה 1 בעיירה Miðvágur בסמוך לשדה התעופה לפני הטיסת חזרה (לא מסומן במפה) – 164$ סה״כ

השכרת רכב למשך 15 ימים – 9,300 קורונה דנית השווים ל-5,300 שקלים.
טיסות (טיסה מישראל לקופנהגן + טיסה מקופנהגן לאיים) עבור המשפחה כולה – 11,900 שקלים

האוכל במסעדות או בחנויות השונות שווה ערך למחירים בישראל.
ברוב המקומות באיים, ילדים עד גיל 6 פטורים מתשלום, לדוגמה: טיסה בהליקופטר, מעבורות בין האיים וכדומה

Muli
בנסיעה ליעד הלינה הראשון שלנו ראינו סוסי פרא יפים ועדרים של כבשים משוטטים, אני וטל תהינו איך הם הגיעו לפה…. המסקנה היא אחת – הביאו אותם לפה בכוונה.
״זה אומר שיהיה פה ממש שקט בלילה, כי בטוח אין פה צרצרים… אף אחד לא יביא לשום אי בודד צרצרים בכוונה והם לא יכולים לעוף 600 קמ מהיבשה הקרובה״
עשינו התערבות,
כמובן שמי שטען שאין צרצרים – זכה. הכפר הקטנטן הזה ממוקם בקצה של אחד האיים הצפוניים, יש פה 4 בתים ורק 2 מאוכלסים הבית שאנחנו שכרנו ועוד בית 1 שגר בו אדם מבוגר כבן 80, אין בכפר הזה חנות או תחנת דלק, אבל יש בו מסלול הליכה משובח שמוביל את המטיילים לצוקים היפים של האי ולנקודות תצפית מהפנטות, עשרות מטיילים מגיעים לכפר הזה מידי יום, ראינו אותם חולפים על פני החלון שלנו בשעת ארוחת הבוקר, ויש בו את ההר הכי יפה שראיתי בחיים.זו הייתה נקודת פתיחה מצויינת לטיול שלנו – כשהגענו לבית והבנו כמה אנחנו מבודדים טל אמר לי ״וואלה אבישג… הפעם אפילו את עצמך – התעלת על עצמך, אין יותר מבודד מזה…״ והוא צדק.
הכפר הקטן הזה שקיבל אותנו במזג אוויר שמשי ושמיים כחולים, היה האחרון מבין כל הכפרים ברחבי האיים שחובר לתשתית של חשמל, זה שקרה בסוף שנות שמונים.
הכפר הקרוב ביותר מרוחק מרחק דרך לא סלולה עם נסיעה של חצי שעה ובו יכולנו לקנות מצרכים לארוחות ולקנות אספרסו חם.  ביום הראשון לקחנו אוויר ופשוט חקרנו את הסביבה החדשה, לא ממש יצאנו מהכפר – אבל הלכנו הרבה בין המרחבים שיש לו להציע, הילדים שיחקו כדורגל כשהיה נעים בחוץ והתקבצו פנימה בערב כשהחל להיות קריר.
באיי פארו אין עצים, זו הפעם הראשונה שביקרתי במקום שבו הטבע נגלה אלי בצורה כל כך מיידית, בלי מסתורין ובלי אפשרות לגילויים חדשים, במרחב בלי עצים, כשהעיניים רואות באופן מיידי כל פיסת טבע למרחקים של עשרות קילומטרים קדימה,
הנוכחות וההתבוננות הם הדברים היחידים שאפשר להרגיש בטבע הזה.
זו הרגשה שקשה לתאר במילים.
זה אומר – פשוט להיות.
בימים הבאים, התחלנו לטייל באיים הצפוניים הגענו למקומות יפים ומפתיעים. 

העיירה Klaksvík – זוהי למעשה העיירה השנייה בגודלה באיים, מתגוררים בה כ-5,000 תושבים ואפשר למצוא בה הכל, החל ממלונות קטנים, מסעדות נהדרות, חנויות שונות, סופרים, בנקים, תחנות דלק ועוד.
מידי שנה, למשך 3 ימים בחודש אוגוסט, העיר מארחת פסטיבל מוזיקה ענק שאליו מגיעים עשרות אלפים מרחבי כל האיים, כשביקרנו באיזור – בדיוק התקיים הפסטיבל, זה היה מרגש לדעת שרוב אוכלוסיית האיים – נמצאת ממש ממש פה עכשיו, בעיירה הקטנה הזו שהפכה פתאום לעיירה מלאה בבמות ואוהלים ומבקרים ודוכנים.

Gjogv – אחת העיירות הכי ציוריות, יפות ומרגשות שביקנו בהן, הנסיעה ליעד הזה ארכה כשעה וחצי בה נסענו בכבישים הררים פתלתלים, מוקפים באוקיינוס האטלנטי ובכבשים שחיות באיים, הנוף היה מרהיב ובמהלך הנסיעה היינו מהופנטים למראות שמתגלים בפנינו. העיירה הייתה ביתם של כ-200 תושבים עד לפני 30 שנים, כעת היא ביתם של 27 פנסיונרים מבוגרים שחיים בה כקהילה חברית נעימה, בעיירה יש מסלול הליכה מצויין במעלה ההרים שמביא את המטיילים בו עד לנקודות הקינון של ציפורי הפאפינס המפורסמות והכה חמודות!
יש בעיירה הוסטל 1 שניתן להזמין דרכו חדרים ויש בו גם מסעדה קטנה לא מגוונת במיוחד, וכמו כן יש בעיירה ממש בסמוך לתחילת מסלול ההליכה, דוכן קטן שמוכר שתייה קלה, שלגונים ומאפים.
בעיירה יש אגם טבעי קטנטן שנוצר בחלק המישורי של האי, באגם הקטן הזה יש סירות ילדים קטנות, גן שעשועים קטן – אבל לילדים באמת שלא צריך יותר, העברנו בסירות הקטנות האלה שעה חביבה והמשכנו לכיוון מסלול ההליכה. בדרך חזרה לרכב, בסיום הטיול שלנו בכפר, ממש בסמוך להוסטל שיש בכפר – מתגוררת אישה מבוגרת שמקדישה את כל זמנה לאומנות מרשימה מאוד בגינה שלה. הגינה שלה פתוחה בחינם למבקרים וילדים במיוחד, ויש שם פסלים שהיא מכינה מחומרים ממוחזרים, מיניאטורות של בעלי חיים, שילובי סלעים מיוחדים צבועים בשלל צבעים והרבה מאוד חן ואופי אישי. שווה ביקור – בעלת הגינה היא אישה חביבה מאוד והיה לי מאוד נעים לשוחח איתה ולשמוע קצת על אורחות המקום והחיים בו.

Saksun
הכפר סאקסון הוא גם בין הקטנים והותיקים באיים, הוא ציורי ונראה כאילו לקוח מאגדה דמיונית, בתי אבן קטנים בעלי גגות עשב ירוקים, מפלים אדירים בוקעים מבין הסלעים, ואגם ענק בחלקו הנמוך של הכפר, כשמגיעים לאגם אחרי מסלול הליכה קצר – מבינים שבעצם מדובר בלגונה טבעית יפהייפיה שמקורה ממיימי האוקיינוס אשר זורמים פנימה לתוך חופי האי דרך המפרצים הקטנים.
אם לטבע יש אפשרות להפתיע ולהראות לי כמה הוא ייחודי, כמה הוא יפה וכמה אני אוהבת אותו – זה בדיוק בגלל המראות האלה. ביקרנו בכפר הזה ביום הרביעי שלנו באיים ולשמחתי הרבה כעבור שבוע אפילו ישנו בו לילה 1 וזכינו להנות מהיופי הזה הנשקף דרך זגוגית החלון למשך יממה שלמה.
הדרך לכפר היא עניין בפני עצמו, דרך פתלתלה עם כביש שמשיק לנהר זורם, בין ההרים הסלעיים מכוסי הירק, פשוט חוויה מדהימה לאוהבי טבע!
Fossá Waterfall 
המפל הגדול והמפורסם ביותר באיי פארו, נמצא ממש בדרך לכפר סאקסון, אפשר לשים את שמו בוויז ולהגיע עם הכביש ממש עד אליו, שווה הגעה!

Vestmanna Bird cliffs – Sightseeing
אל העיירה הזו הגענו ביום החמישי של הטיול שלנו על מנת להשתתף בשייט לאורך הצוקים של האי ובכדי לצפות בציפורים ובפאפינים.
את הכרטיסים לשייט ניתן לרכוש און ליין פה – או להגיע למרכז המבקרים של העיירה ושם לרכוש כרטיסים, השייט יוצא מהחנות של מרכז המבקרים והוא מתקיים בחודשי האביב והקיץ בלבד
במרכז המבקרים אפשר להזמין פעילויות טבע, רכיבת סוסים, דייג ועוד פעילויות נוספות ומגוונות, עובדי החנות ישמחו לעזור לכם ולהציע לכם פעילויות מותאמות גיל לכל המשפחה, במרכז המבקרים ישנה מסעדה נהדרת – מומלצת מאוד!

Tórshavn – עיר בירה קטנה וחמודה
כשהגענו למקום הלינה שלנו בטורשבאן – בבית השכן ממש ליד הגדר, אכלו בנחת 4 כבשים את המרעה שלהן.
טורשבאן היא אחת מערי הבירה הקטנות בעולם, היא עיר הנמל הראשונה באיי פארו שאליה נמשכו תושבים רבים כבר לפני 300-400 שנים, ומאז היא עיר הבירה של האיים.
קווי האוטובוס בעיר הם חינמיים לגמריף, אם כי המרחקים במרכז העיר הם כאלה שניתן להנות מהם בהליכה ברגל.
מרכז העיר הוא מתחם קטן יחסית – בקוטר של פחות מחצי קילומטר לכל כיוון.
העיר העתיקה שנמצאת ממש ליד הנמל, יפהייפיה ומיוחדת – עדיין עומדים בה בתים ותיקים בנויי אבן ובעלי גגות עשב ירוקים. במרכז העיר תוכלו למצוא את מרכז המבקרים הגדול, לקבל אינפורמציה לגבי כל דבר שתרצו לעשות באיים, מידע לגבי מקומות לינה, אפשרויות תחבורה, פסטיבלים, תערוכות, מפגשים מיוחדים ועוד.
במרכז המבקרים ישנה חנות של אומני האיים ובית קפה קטן, ניתן גם לשכור אופניים במרכז המבקרים.
ממש מול מרכז המבקרים ישנו גן שעשועים מקסים לילדים – כולל טרמפולינות ומקומות טיפוס, שווה ביקור אם אתם מטיילים עם ילדים.
באיזור הנמל ישנן המון מסעדות, בתי קפה, חנויות בוטיק קטנות מלאות אופי ומלונות בטווח מחירים בינוני ומעלה.
בקיצור – בטורשבן תמצאו הכל!
מרחק כמה מאות מטרים ספורים ממרכז המבקרים נמצא מרכז הקניות היחיד של האיים, מרכז סים, מעין קניון בגודל בינוני ובו תוכלו למצוא חנויות צעצועים, סופר גדול, חנויות עיצוב לבית, חנויות בגדים ועוד – והכל ברוח המערבית המוכרת. העברנו בטורשבאן 2 לילות מזג האוויר לא היה לצידנו והשמש בקושי יצאה אלינו, אבל מחלון הדירה שלנו הצלחנו לראות את האוקיינוס הגדול והאיים הסמוכים. 

Tjørnuvík – כפר קטן עם חוף גדול  כפר מיוחד מאוד, שווה לביקור, אבל כדאי לבדוק את מזג האוויר ולוודא שיוצאים אליו ביום שמש בהיר.
בכניסה לכפר יש חוף גדול עם חולות שחורים מהאוקיינוס, צדפים ענקיים וריח של גלים מלוחים.
בכפר עצמו תוכלו להנות מאירוח ביתי של אחד מתושבי הכפר, מידי יום (בתקופת הקיץ) הוא פותח את ביתו למגיש לאורחים תמורת תשלום – וופל בלגי עם קרם שמנת וריבה בתוספת תה חם או קפה.

האי Sandoy
אחרי שהות ממושכת באיים הצפוניים, התחלנו להדרים קצת לכיוון האיים המרוחקים יותר,
היעד הבא שלנו היה האי סאנדואי – ההגעה לאי מתאפשרת עם מעבורת שדרכה ניתן גם להעביר את הרכב, משך ההפלגה הוא כ-45 דקות.
האי סאנדואי הוא ביתם של כ-1,500 תושבים אשר פרוסים על פני 4 כפרים שונים.
באי יש כביש 1 אשר מחבר מהנמל שדרכו כולם מגיעים לאי ועד לכל הכפרים האחרים.
בשלושת הלילות הבאים ישנו בעיירה – Skálavík באי סאנדואי ישנו מלון 1 בלבד, ומסעדה אחת בלבד שהיא חלק מהמלון, ומספר בודד של בתים להשכרה.
יש באי 2 סופרים גדולים, כספומט, חנות כלבו עם צעצועי ילדים – כלי בית – בגדים ובעצם כל מה שצריך (אפילו מכונות כביסה) ויש גם בית קפה 1 חמוד.
אז מה עשינו שם 4 ימים?!
וואו – לא הרבה, אבל המון!  נסענו על כל חתיכת אספלט באי, אכלנו וופל בלגי בבית קפה החמוד, קפצנו על טרמפולינות בחצרות של אנשים, רדפנו אחרי סוסים, אווזים ותרנגולותֿ, צילמנו הרבה תמונות פולורואיד.
ליד הבית ששכרנו עובר נחל קטן, תום ולני ניסו לדוג דגים במשך ימים שלמים ולא הצליחו.
באחד הבקרים – יצאתי לטיול בוקר שגרתי, ליד החוף ראיתי מבנה פתוח שנראה לי כמו נקודת מפגש – הצצתי פנימה – בפנים ישבו כ-5 גברים שהזמינו אותי פנימה, כולם היו עסוקים בשיחת הבוקר הקולחת.
הם הופתעו מאוד לגלות תיירת באי: ״בדרך כלל מגיעים לפה תושבים לבקר משפחה, אבל לא מגיעים הרבה תיירים ממקומות אחרים״, כשהם גילו שאני מישראל – הייתה שמחה גדולה.
דיברנו הרבה על צייד הלוויתנים באיים והם שפכו לי אור חדש על הנושא, סיפרתי להם שהילדים שלי מנסים לדוג כבר יומיים ללא הצלחה – ובאדיבות מלאה – אחד מהם, אוסקר, הציע לקחת אותנו לסיבוב הדייג על הסירה שלו ביום שלמחרת.  באחד הימים שלנו באי – בשעה שבה כל ילדי האי היו בבתי הספר והגנים, עברנו ליד גן ילדים, החצר הייתה נראית כל כך מזמינה שביקשנו מהגננות רשות להכנס ולתת לילדים שלנו לשחק שם – הם שמחו מאוד ונתנו לילדים להכנס ולהרגיש בבית.
אז חצי יום הוקדש למשחקים בחצר של גן מקומי.
האי סאנדואי הוא אחד היפים שביקרנו בהם באיים, הוא בקושי מתוייר והוא מלא בחן ובאנשים טובים. 

טיול באי הדרומי ביותר – Suðuroy
המשכנו את הטיול שלנו דרומה והגענו לנקודה שאליה כבר באמת שבקושי מגיעים תיירים, בשביל להגיע לאי הזה נאלצנו לחזור לטורשבאן בבוקר ומשם לקחת בצהרי היום את המעבורת הגדולה והמפורסמת של האיים – סמיריל!
תושבי האיים אוהבים את המעבורת הגדולה שלהם כי היא מאפשרת להם לפתח את אורחות החיים שלהם בכל מקום – למעבורת הזו נכנסים טרקטורים ומשאיות ודבאים עצומים אחרים – בלי בכלל להתרגש, אז גם אנחנו נכנסנו.
ההפלגה מטורשבאן לאי הדרומי ביותר אורכת כשעתיים ובמעבורת יש קיוסקים (יותר מ-1) ויש מסעדה עם המבורגרים וצ׳יפס ובר סלטים, יש גם כמה פינות לשעשע את הילדים עם בריכות כדורים ותוכניות כמו תום וג׳רי. אחד הדברים המיוחדים בהפלגה לאי הדרומי, הוא הדרך – בדרך רואים בבירור את שני האיים הקטנים:
Lítla Dímun – שאינו מיושב כלל
Stóra Dímun – שמיושב על ידי 2 משפחות בלבד והוא ביתם של 5 ילדים באי הדרומי ביותר ישנו 2 לילות בעיירה Vagur ובעיקר טיילנו בכבישים של האי וחקרנו אותו מצפון לדרום. אחרי ביקור של 3 ימים באי – אני יכולה לכתוב שהביקור בו איננו חובה כלל, שווה להתמקד באיים אחרים. 

אי הפאפינים – Mykines
אחרי 10 ימים שלמים באיים הגדולים יחסית, אתגרנו את עצמנו לעלינו על סירה בדרך ליעד הבא.
האי Mykines מושך אליו כמאה תיירים מידי יום, וכך – בכל יום בתקופת הקיץ, מגיעים לאי הזה המוני תיירים, מצויידים בציוד צילום לטייל באי ולפגוש את הייצור החמוד – הפאפין. לא ניתן להגיע לאי הזה עם רכב. עלינו עם ציוד ל-3 ימים + 3 ילדים לסירה קטנה שיצאה להפלגה באמצע האוקיינוס.
לפני 60 שנים גרו באי הזה, בבתים האלו ממש כ-200 אנשים, אפילו היה פה בית ספר גדול לילדים.
היום חיים פה באופן קבע רק 10, שאר הבתים סגורים רוב ימות השנה.
יש פה רק 2 בתים להשכרה.
סירה שמגיעה בבוקר וסירה מגיעה בערב.
והליקופטר 3 פעמים בשבוע. אין פה חנויות ואין פה מסעדות וגם אין פה מקום לקנות חלב אם נגמר. השכנים פה יהיו מוכנים לתת חדר בבית שלהם לכל מי שיקלע לצרה או יתקע על האי.
לפחות פעם, פעמיים בחודש – זה קורה,
הם כבר מאתרים לבד את התוהים ומכניסים אותם לביתם בחמימות ונדיבות, נותנים להם מיטה חמה, מגבת נקייה וארוחה טובה עד הסירה הבאה.
לפה אני בטוח בטוח בטוח אחזור לתקופה של יותר מ-2 לילות.
השכנה שלנו אגב, היא אישה בת 69, האחרונה שנולדה פיזית פה על האי. יש בית קפה קטן שמגיש בעיקר שתייה קלה, חטיפים, קפה, תה ומרק דגים יומי, והוסטל עם 12 מיטות.            כשירדנו מהסירה היינו צריכים לסחוב הכל ולעלות בערך 200 מדרגות עד לכפר הקטנטן.
במרכז הכפר זורם נחל עצום ממרומי ההרים ונשפך דרך הצוקים ישירות לאוקיינוס.
טיפסנו על ההר שמוביל לשמורת הפאפינים וגילינו טבע עוצמתי ויפה, מלא ירוק ותוואי הררי, מוקף מים מכל עבר, עם שמיים בהירים, ציפורים בכל מקום, וקרני שמש אחרונות של ערב.  זה לא פשוט לתכנן כזה טיול, זה גם לא פשוט לעמוד בתכנון ולבצע בטח אל מול תנאי מזג האוויר ההפכפכים פה.
אבל כשהיינו שם על ההר התלול במרכז האי, רק חמשתנו, וטל לרגע הבין למה התעקשתי, זה היה שווה את הכל.
שווה את הכל. יומיים לפני שהגענו לאי הקטן הזה, השתעשעתי עם הרעיון לעלות על הליקופטר ולטוס עם הילדים, לראות את האיים מלמעלה, אבל מה הסיכוי שיהיו עכשיו 5 כרטיסים פנויים לכולנו?! המזל היה לצידנו ואכן היו 5 כרטיסים, קניתי אותם בלי לחשוב עפמיים והודעתי לטל שאנחנו מתוכננים לעלות על הליקופטר!! בבוקר הטיסה…
פתאום מחלון החדר שלנו ראינו אנשים מתחילים ללכת לכיוון המסומן של המנחת, הבנו שההליקופטר תיכף יגיע אז הלכנו גם אנחנו.
כעבור 10 דקות ממרומי השמיים הגיע ההליקופטר, נחת ולקח אותנו לטיסה מטורפת בין האיים.
בדרך הטייס התנצל ואמר שנתעכב היום מעט כי יש עצירה לא מתוכננת על אי שגרים בו איש ואישה, זוג 1 בלבד! ההליקופטר היה צריך להעביר אליהם דואר – כי אין דרך אחרת.
נחתנו שם באי הקטן, האיש בא לקחת את שקית הדואר שלו ואנחנו המראנו חזרה.
ממרומי ההליקופטר היה קשה להאמין שעל אי כל כך קטן גרים 2 אנשים בלבד.
מנותקים פיזית מכולם, תלויים בהליקופטר ובסירה שלהם בלבד. מסלול הטיסה שלנו כלל 2 עצירות, זכינו לראות חלק גדול מהאיים וזה היה גדול מהחיים! התחנה הסופית שלנו הייתה עיר הבירה טורשבאן, שריינו מונית שתחכה לנו במנחת ותיקח אותנו למרכז העיר, בילינו את חצי היום הזה בטורשבאן, ובזמן הנכון לקחנו מונית חזרה לסירה (הנסיעה במונית ארכה כשעה וחצי), בערב חזרנו לעוד לילה באי הקטן הזה, אחרי חוויות מטורפות של פעם בחיים.

בבוקר שלמחרת עזבנו את האי היפה הזה, חזרנו לרכב שלנו וביקרנו בעוד כמה מקומות ממש ליד שדה התעופה. את הלילה האחרון העברנו בבית שנמצא 5 דקות נסיעה משדה התעופה, זה היה טיול מלא וגדוש ועוצמתי שהצליח ללמד אותנו הרבה על עצמנו ועל האתגרים שאנחנו מציבים לעצמנו או מתחמקים מהם, זה היה טיול שבו גילינו עוד מקום שהנוכחות של הטבע בו היא עוצמתית ובלתי ניתן לאילוף.

Gasadalur מפל והעיירה Bour– אחד המקומות הכי מצולמים ומפורסמים באיים, האם אתם מצליחים לשים לב לכך שהמפל העומצתי הזה בוקע מבטן האדמה?  

אם הגעתם עד פה – אז אגלה לכם שהסרט שגרם לי להתאהב באיים ולרצות להגיע אליהם במהרה – הוא הסרטון היפה והמרגש הזה

Of Land and Sea // Fred Scott from Boat Magazine on Vimeo.

ספונטניות מדברית

ביום שישי בשעה 10:00 בבוקר כבר הייתה לי תוכנית שלמה לסופ״ש, טל יצא לנסיעת עבודה באמסטרדם ולי היו תוכניות לא שאפתניות במיוחד לסופ״ש עם הילדים:
ארוחת צהריים בבית,
קפיצה עם הילדים לספלאש במתחם שרונים,
שנ״ץ של כולנו,
ארוחת ערב עם כל האחים שלי אצל אמא

רגיל כזה

בשעה 10:05 – התוכניות כבר השתנו לגמרי בזכות שיחת טלפון עם הצעה מפתיעה מחברה טובה
״רוצה להיות ספונטנית ולהצטרף אלי עם הילדים לסופ״ש במדבר?״
הנסיעה הספונטנית הזאת הייתה הרבה יותר מטובה עבורי, זה לא קורה לי הרבה שמישהו מתכנן עבורי את הטיול או את הסופ״ש – זו בדרך כלל אני זו שמתכננת.
קפצתי על ההזדמנות להיות רגע ״תיירת״ בתוך הטיול של עצמי, ונתתי לגיל להוביל אותי לאן שרק רצתה.
והיא כך מסתבר – רצתה שנדרים עד לעזוז, ונלון בחאן בארותיים.
לא שאלתי הרבה שאלות, היא ציינה שהיא הייתה שם כבר מספר פעמים בעבר, שזה כולל ארוחות, ושצריך להביא שמיכות ומצעים. בשני משפטים קבענו שאים טעם להביא הרבה דברים, שנארוז קצת חטיפים, פירות, ירקות ונשנושים.
בשעה 14:30 כבר הייתי עם הילדים באוטו – נסיעה של שעתיים וחצי דרומה על פי הוויז. אני אוהבת לבקר במדבר, יוצא לי לטייל בו לפחות פעם בשנה.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם ״עזוז״ בהקשר של מקום שאפשר ללון ולטייל בו.
גיל הסבירה לי שזה על הגבול המצרי ״אבל אין לך מה לדאוג, הכל שקט שם!״
אני חייבת להודות שהמקום שהגעתי אליו אחרי שעתיים וחצי של נסיעה, הצליח להפתיע אותי.  חאן בארותיים נמצא מספר דקות נסיעה מהכביש הראשי של ניצנה, בשביל שמאפשר רק נסיעה איטית, מתחילים להתרגל לקצב האיטי של החיים בחאן.
הסופ״ש שבו ביקרנו בחאן – נפל בדיוק בין החגים, בין ראש השנה לכיפור, זה היה לטובתנו, החאן היה כמעט ריק לגמרי.
חוץ מאיתנו היו עוד 2 משפחות וחבורה של כ-15 גברים שנסעו למדבר לקצת זמן שקט מהאישה והילדים…. אבל קיבלו בתדהמה מוחלטת 2 שכנות עם 6 ילדים רעשניים קטנים, בתמורה אנחנו קיבלנו מהם את אות ״אמהות השנה״.  בחאן ישנו בבקתה בסיסית עם מזרונים ופינות ישיבה וערסלים בלי סוף, חיכתה לנו מדורה שבערה כל הזמן ועליה קומקומי תה חמים מסביב לשעון.
בשעה 19:00 התכנסנו יחד עם אורחי החאן במתחם האוהל המרכזי, על כריות ישיבה ושולחנות נמוכים הוגשה לנו ארוחת שישי עשירה, משביעה, טעימה מאוד וברוחב לב מצד המארחים.
כמו שקורה לי בדרך כלל בטיולים האלה… הייתי הראשונה שהתרסקה יחד עם הילדים ונרדמה בלילה.  בבוקר, התעוררנו לאוויר מדברי חדש, יצאנו למדורה, שתינו תה חם והעברנו את שעות הבוקר הראשונות בארוחת בוקר מעולה, משחקים, שיחות, שוטטויות, רכיבה על אופניים בחאן ורכיבת גמלים עם הילדים.
לא משהו מיוחד, לא משהו מתוכנן, לא משהו עם חוקים קבועים מראש – פשוט זמן מדבר.  בשעות הצהריים המאוחרות של שבת התחלנו להתקפל, קפצנו למסעדה במושב עזוז ואכלנו קצת לפני הנסיעה הארוכה שעוד הייתה לפנינו. זה תמיד מפתיע אותי שביישובים כל כך מרוחקים, עם כמות תושבים קטנטנה – יש מקום נחמד לשבת בו ולהנות מאוכל שמישהו מכין באהבה גדולה. קצת אחרי האוכל – הילדים רצו והסתובבו חופשי במרחבים שיש ליישוב הקטן להציע, מהר מאוד הם מצאו את גן השעשועים ובילו עוד כחצי שעה. משם נכנסנו כולנו לרכבים – והתחלנו להתקדם לכיוון ״הבייתה״. עכשיו נתחיל לתכנן את הטיול הבא.

מחירים:
הלינה בחאן עבורי + 2 ילדים, כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר (ילדים מתחת לגיל 3 פטורים מתשלום) – 685 שקלים
רכיבת גמלים בחאן – 40 שקלים לילד // 60 שקלים למבוגר

פעם בשבוע אנחנו בפארמה קולטורה

פעם בשבוע אנחנו בפארמה קולטורה

אני בן אדם נוסטלגי בזמן הווה, זה אומר שברגעים אלו ממש – אני מדמיינת את עצמי בת 80, מתגעגעת ומתרפקת על הזמנים האלו ממש.
וכשאני מדמיינת את עצמי בת ה-80, זו שמתגעגעת ונזכרת בילדים כשהיו קטנים, אני יודעת בדיוק על מה היא חושבת, תמונות וזכרונות של ילדי הצעירים מציפים את עצמי בחמימות וגעגוע, ובאותם זכרונות – כולנו עטופים בטבע שסביבנו, בטיולים, בחצר, בדברים שגידלנו, במקומות שהיינו.
אני משתדלת לעצב את זכרונות הילדות של ילדי באופן שיהיה להם נעים כמזכרת, אחת החוויות שאני אוהבת לבנות עבורם – היא חווית ״החווה״. ״אמא, המלפפון הזה מהחווה? אז לא צריך לשטוף אותו״?
״היום אחרי הגן, ניסע לחווה, מי שירצה יוכל לקטוף תותי בר״
״אמא מתי ניסע לחווה לקנות ארטיק״?את החווה הזו הכרתי בדיוק לפני שנה וחצי, קוראים לה ״פארמה קולטורה״, היא נמצאת במושב בני ציון בשרון, וכבר שנה וחצי היא מהווה עבורי עוגן משמעותי בחיים. הפוסט הזה הוא לא רק המלצה, הוא בעיקר הצצה לסגנון חיים שנחשפתי אליו ואימצתי לחיקי.  זה מקום שנותן הרבה כבוד להמון דברים שאני מאמינה בהם וחייה את חיי על פיהם: כבוד אמיתי לאדמה, מכירה של מוצרי מזון בתוצרת מקומית איכותית (ריבות, שמן זית, סיידרים מקומיים, טופו, גבינות, ממרחים ועוד ועוד ועוד) , מכירה של מוצרי קוסמטיקה טבעיים אורגניים, הם פשוט מלקטים לחנות הקטנה שלהם את מה שמתאים לאג׳נדה הארצית שלהם – ומנגישים אותו למבקרים שמגיעים לחווה.
פעם בשבוע, אנחנו נוסעים לחווה לערוך את הקניות שלנו – אנחנו קונים בחווה את כל הירקות והפירות שלנו שרובם גדלים בשדה היפה שצמוד לחנות. מי שעוקב אחרי הפייסבוק שלי ואחרי האינסטגרם – בוודאי יזהה את המקום היפה הזה, אפילו קרה לי שכבר בשלושה ביקורים שלנו בחווה – ניגשו אלי בנות נהדרות ולחשו לי שבזכות זה שכתבתי או תייגתי פוסט קטן על החווה – הן פה. אז אני יותר משמחה להרחיב ולספר, להפיץ את הבשורה, בכדי שכמה שיותר אנשים יוכלו להכיר, להתחבר ואולי גם לאמץ אותו לחיקם.בדרך כלל זה קורה בדיוק כך: בערב אני שמה לב שהמקרר וסלסלאות הפירות שלנו כבר ממש מרוקנים, בבוקר אני מכריזה שהיום אחרי הגן נוסעים לחווה, אני אוספת את הילדים מוקדם באותו היום ומגיעה לשם בסביבות 14:00 בצהריים.
אני לוקחת לי סלסלאות ומתחילה לבחור את הירקות והפירות, הילדים עוזרים לי ובוחרים דברים בעצמם – או שהם עולים באופן חופשי לגמרי לשדה הפתוח.
שם הם רצים בין הערוגות,
בודקים מה גודל ומה צומח, מה השתנה מהשבוע שעבר,
הם מבקשים לקטוף את מה שנמראה להם מוכן – בחורף הם אוהבים לשלוף גזרים מהאדמה ולמדוד את גובהם ביחס לברוקולי, באביב הם מלקטים תותי בר אדומים עסיסיים, בקיץ הם רצים עד מעלה השדה ואוכלים בהנאה מלפפונים מהערוגה, בסתיו הם מחפשים את החסה שנראית להם הכי טעימה. ומידי פעם הם חוזרים אלי בריצה ומספרים לי מה ראו, מזמינים אותי לבא לראות גם.  בזמן שאני מחכה שיסיימו לשקול לי את כל הירקות והפירות, הם בוחרים להם ארטיק – תמיד את אותו הטעם: רימון לימון או פירות יער.
ואחרי השקילות ואחרי הארטיקים, אנחנו מעמיסים הכל לאוטו ורצים שוב לשדה.
בין הערוגות יש תמיד פרחים עונתיים, חיפושיות ופרפרים. ובזמן שהם רצים במעלה השדה בכזו טבעיות וסקרנות, אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי עושה את אותן קניות יחד עם שלושתם בסופר נניח….
וכמה חשוב לי שידעו שחסה וגזר ובמיה וכרובית – הם לא סתם מוצר מדף מתכלה… הם מחזור חיים שלם שכרוכה בו עבודה מאומצת של חלקאיי השדה, ואיזה מזל שיש את כל השפע העונתי האיכותי, האורגני והטעים הזה מרוכז במקום אחד – דבר שמעודד אותי לבשל מנות מורכבות יותר, בתדירות גבוהה יותר, להתרגל לעבוד עם חומרי גלם טובים יותר.אני קוראת למקום הזה ״עוגן״ – כי הוא נותן לי המון.  הוא מייצר עבורי הזדמנויות למידה בתחום שאני חוקרת ומיישמת בגינה הפרטית שלי – גידול ירקות אורגנים.
את המקום הזה שהוא כמו בית עבורי, הקימו שני אנשים שקרובים לליבי – גיל ונדב, שהם בערך בני אותו גיל שלי ושל טל… ויש להם 3 בנות מיוחדות – בדיוק בגילאים של הילדים שלנו. וברוחב לב נדיב ומרגש, הם חולקים איתי את הידע שלהם, עוזרים לי ונותנים לי המון השראה עבור הגינה הקטנה שלי. אנחנו מדברים המון של שתילות ופריחה של פרחי ירקות שונים. אנחנו מדברים על הנבטות ושימור זרעים. סיפור ההכרות שלי עם הפארמה קולטורה הוא אחד ששווה לספר…
לפני שנה וחצי בערך, ממש כשהתחלתי את ניסיונות הגידול הפרטיים שלי בגינה, העלתי לפייסבוק תמונה של ״התחלה של כרוב״, גיל שעקבה אחרי הפעילות שלי ברשת – שלחה לי מיד הודעה שלא מדובר בכרוב… אם כי בכרוב נוי,
עולם המושגים שלי בכל מה שקשור לגידולים וגינון היה כל כך צר וקטן שלא ידעתי בכלל מה זה אומר ״כרוב נוי״
גיל שלחה לי תמונה של עצמה ליד ערוגת הכרובים שהם מגדלים בשדה, והזמינה אותי לבא לבקר בפארמה קולטורה.בביקור הראשון שלי שם – בקושי יכולתי לדבר, בעיקר חייכתי ולא האמנתי שהקסם הזה מתרחש ממש פה במרכז הארץ, שילוב של כל כך הרבה אלמנטים שקשה לאגד אותם במקום אחד:
אנשים מדהימים
שדה פורח מלא כל טוב
חלקאות אורגנית משובחת
חנות מעוררת השראה מלאת ניחוחות של בישולים טעימים
המון המון שלווהמאז אותו ביקור, אני שם כל שבוע, אלא אם כן – יצאנו לטיול. אנחנו מקבלים כל כך הרבה מהמקום הזה, פירות וירקות בריאים וטעימים יותר, חוויות וזכרונות שנבנים משבוע לשבוע והופכים לשגרה שלנו, חברים טובים לחיים, מהפארמה קולטורה קיבלתי במתנה את מגש ההנבטות הראשון שלי, באביב קיבלתי מגיל שתיל עגבניות קטן שהניב לנו עשרות עגבניות במהלך כל הקיץ, ובהזדמנות אחרת – קיבלתי מגיל פרוסה דקה חתוכה של גזע עץ זית, עליו אני מגישה לחמים שאני אופה בבית.בחודשי הקיץ – אנחנו שם קצת יותר, פעם בשבוע, בימי רביעי – הפארמה קולטורה עורכים ארוע ערב שכל כולו כיף ואווירה טובה, זה נקרא ״בלילותה״ וזה שילוב של אנשים טובים, אוכל משובח, מוזיקה מעולה, אלכוהול איכותי והמון ילדים שמתרוצצים מבלי שההורים צריכים כל רגע להשגיח.אני יודעת שהילדים יזכרו את המקום הזה לנצח, זה אחד המקומות שבהם אמא כמעט תמיד מחייכת.

אבישג עובדת בגינת פרחים ושני ילדיה עובדים גם כן.

התקופה האחרונה

בתקופה האחרונה אנחנו גרים בבית חדש, כשהגענו לבחון את האפשרות לשכור אותו – טל נכנס מיד פנימה ועבר על החללים והחדרים השונים, ואילו אני – נמשכתי ישר לגינה ולמרחבים שיש לה להציע.
שנינו אישרנו את הבית.
הוא מבפנים ואני מבחוץ.
״נוכל לסדר פה חדר לילדים, ויש גם מקום לאורחים״ הוא אמר
״אוכל להקים פה גינת ירקות ענקית, יש פה הרבה עבודה, אבל אני לגמרי מוכנה!״
עשרה ימים אחרי שעברנו כבר הספקתי לעדר, לעקור ולגרף חלק מהדשא הסבוך שהקיף את הבית, מיקמתי את הגינה שלנו מתחת לעץ הרימון – כיוון דרום.לאט לאט שתלנו ועישבנו והתחלנו להשקות.
הילדים אוהבים את הגינה ואני נותנת להם להיות שותפים מלאים, הם משקים מתי שהם רוצים ועוזרים לי לשתול שתילים חדשים.
הם עוזרים לי לאסוף זרעים ולשמר אותם לעונות הבאות, הם עוזרים לי בהדליות של העגבניות.
לפעמים אני מסתכלת מבעד לחלון הגדול בסלון ורואה את לני משקה בצינור הצהוב, את ניב מסתובבת בין הצמחים השונים – מחפשת חיפושיות וזחלים, לפעמים אני רואה ראש חום קטן מבצבץ מבין מצמחים הגבוהים – זה תום, הוא מסייר ועוקב וחוקר במוחו הצעיר את ליבם של הצמחים.  בסוף החורף, אבא של טל הגיע ליומיים מאומצי עבודה כשבסיומם הוא הצליח להקים לנו חממה.
מילאנו אותה אדמה טובה לשתילה ושתלנו בה עגבניות ומלפפונים, פלפלים ותותים.
החממה הפכה להיות החדר האהוב עלינו בבית, בעיקר בשלהי ימי החורף – היא הייתה עמוסה במלפפונים ותותים.  למדתי לזהות מחזורי חיים שלמים בגינה והחממה, לפעמים אני מוצאת בחממה תות לא בשל ויודעת שעד הערב הוא יאדים לגמרי. אני ממתינה ולא ממהרת. נגשת כל שעתיים ושוב בודקת.ואז כשהרגע מושלם, אני מציעה לאחד הבנים לבקר בחממה.
ואז אני שומעת צעקות רמות של שמחה: ״אמא יש פה תות בשל לגמרי!!! בואי תראי אמא!! בואי״ בתחילת האביב הגינה כולה פרחה, היא הניבה לנו כל כך הרבה ירקות ועלים טריים וצבעים של פרחים יפים.
ליטל, חברתי הטובה, שהיא גם הצלמת שליוותה אותי במכופתרות – הצטרפה אלינו מידי פעם יחד עם הבן הקטן שלה וצילמה פה ושם קצת תמונות.  בתחילת האביב עץ התות שאליו אנחנו מגיעים בכל עונה התחיל לפרוח ולהבשיל פירות מתוקים, הלכנו לבקר אותו, ליטל ואני, 2 אמהות עם 4 ילדים קטנים.
כמו בכל שנה – גם השנה – סיפרתי לילדים שהעץ הוא נדיב, שהעץ אוהב ילדים.
אנחנו יודעים שהוא אוהב ילדים כי הוא מצמיח את הענפים שלו גם כלפי מעלה עבור הציפורים, וגם כלפי מטה עבור הילדים הצעירים.  הוא שולח זרועות ארוכות מלאות בפירות מתוקים – במיוחד לילדים הקטנים, שיהיה להם קל לקטוף בעצמם, שיוכלו לאכול בשמחה.
אני מלמדת אותם שמהעץ הזה רבים נהנים, שהוא לא רק שלנו, שאפשר ורצוי לאכול אבל גם חשוב להשאיר לאנשים אחרים שיבואו.
וכך במשך בערך שבועיים – באמצע האביב, כמו בכל שנה קודמת… אנחנו מידי יום מבקרים אותו, קוטפים, אוכלים ואומרים לו תודה.  בתחילת הקיץ סבא אלי בנה לנו לול תרנגולות, הבאנו 8 תרנגולות, חלקן מטילות וחלקן צעירות – ועברנו איתן תהליך של הסתגלות לביתן החדש.
אחרי שבועיים בהם הן שהו בלול ללא אפשרות יציאה, שיחררנו אותן בפעם הראשונה, זה היה קצת מפחיד.  חששנו שהן יברחו או יעלמו או יטרפו… אבל למדנו שהן מאוד חכמות וכבר רואות עצמן כלהקה.
כבר חודש שלם שהן חופשיות לגמרי בחצר שלנו, בלילה הן נכנסות לבד ללול, וביום הן יוצאות לבד ומשוטטות בגינה. הן חיות לצידה של הגינה ומקיפות אותנו באהבה רבה.
נכון… זה מקשה על מציאת הביצים, ואנחנו תמיד מחפשים ומוצאים ביצים במקומות של שגרתיים – אבל אצלנו בגינה הן באמת בחופש אמיתי.
הן מתרוצצות לכל עבר וקופצות על עצים, הן מתחפרות בחול ומנקרות לנו קצת בירקות הגינה.  לפני בערך 4 שנים אני וליטל יצאנו להרפתקאה בהולנד, נסענו לצלם שם את קטלוג הקיץ של מכופתרות – אני זוכרת כמה התרגשתי מהנופים היפים והירוקים של מדינת המישור הזו, אני זוכרת כמה הסתקרנתי מהגינות והבתים הפרטיים.
כמעט בכל מקום שהתארחנו בו הייתה גינה או חממה, בעלי הבית – עסקו בגידולים של פרחים וירקות ופירות, זה היה כמו פלא בשבילי, לא האמנתי שהתחביב הזה שייך לאומה שלמה, שוחחתי על זה הרבה עם המקומיים, למדתי להכיר מציאות ואורח חיים אחר ממה שהיה מוכר לי בארץ.
אני זוכרת שהצטלמתי בחממה באחד הבתים שהתארחנו בו, אני זוכרת שתוך כדי הצילומים בדקתי את ההנבטות ואת העציצים השונים, ניסיתי לזהות צמחים – זה היה לוקיישן מצויין לצילומים.  היום – לשמחתי הרבה, אלו חלקים גדולים ממני ומהחיים.
הדלועים שכל כך התלהבתי מהם שם בהולנד הרחוקה, הפכו להיות חלק משגרת חיי – הם גדלים אצלי בגינה, ואני קוטפת אותם מהאדמה, ומייבשת את הזרעים שלהם ואפילו שומרת לעונה הבאה.אני זוכרת שכבר בטיול הקצר הזה שארך בערך 4 ימים, חזרתי לאמרתי לליטלוש שלי ״הלוואי ויום אחד אצליח לחיות אורח חיים הולנדי שכזה, לעבוד במינונים נכונים יותר, לצאת יותר אל הטבע, לטייל, לגדל״
והיא – חברתי הטובה, חייכה ועודדה ולמרות שזה היה נראה כל כך רחוק ממנה אז, אני שמחה שצמצמתי את הפער – ופתאום זה הפך להיות כאן ועכשיו.
לפעמים אני וליטלוש יושבות בגינה ומדברות על התקופה ההיא שחווינו ביחד, את כל הצילומים, את כל הימים, את כל הדגמים – אנחנו כבר שנים עובדות יחד, ומידי פעם אנחנו נזכרות בהולנד ומחדדות אחת לשנייה שזו הייתה נקודה משמעותית בחיינו, שהיא הייתה אבן דרך חשובה עבור שתינו. הפוסט הזה מאפשר לי להסתכל על מה שפעם ראיתי ולא היה לי מושג איך בכלל אפשר ליישם – ולנסות לגלגל בראשי איך בעצם הצלחתי לצמצם את הפער הזה. הפוסט הזה מאפשר לי להגיד תודה כנה ואוהבת לחברה יקרה שחקוקה לי בנשמה, שבזכותה יש לי כל כך הרבה זכרונות יפים של עצמי בתקופות שונות של החיים, חברה שרק מול עדשת מצלמתה אני לא מסתתרת, ולא מרגישה חשופה, חברה שהיא בדיוק כמוני – רק פי אלף יותר טובה!!  ליטלוש שלי.

מלתחת הקיץ המצומצמת שלי

זו העונה השנייה שבה אני בוחרת לחיות עם מלתחת בגדים מצומצמת למדי, את עונות הסתיו והחורף – העברתי עם 42 פריטים בארון, ואת עונות האביב והקיץ – אני מתכוונת להעביר עם מספר דומה של פריטים.
מלתחת הבגדים שלי תלויה על סטנד אחד בעל מוט מתכת ארוך, עליו מצויות כל אופציות הלבוש שלי.
זה מתחיל בג׳ינסים רגילים ליום יום, טישרטים שאני ואוהבת, חולצות אריג שדורשות גיהוץ מתמיד, שמלות שמתאימות ליום יום או לערב, ואפילו כמה פריטים לערבים קצת יותר קרירים או למקומות סגורים וממוזגים. 

אני מרגישה שרוב הבגדים שיש אצלי במלתחה כרגע – הם כאלה שמאפשרים לי ביטוי עצמי גבוה מאוד ולא רק פונקציונליות של לבישה. קראתי פעם משפט מאוד יפה שמישהו אמר וזה השפיע עלי מאוד זה הולך בערך ככה: ״יש לי את אוסף הצדפים הכי גדול בעולם, בכל חוף שאני מגיע אליו, אני בוחר לי את הצדפים היפים מכולם, אני אוסף את כולם אל עצמי, מטמיע אותם בעומק ליבי ומשאיר אותם על החוף, הם שלי – אני נהנה מהם, אני פשוט מבין שאני לא חייב שיהיו אצלי פיזית״ – המשפט הזה גרם לי להתאהב עוד יותר בבגדים שיש בחנויות, להעריך אותם מאוד, לבדוק אותם, למשש אותם – וזהו… אני באמת לא חייבת להיות הבעלים שלהם. אני יודעת להנות מהם גם כשהם רק מוצגים בחלון הראווה, אני יודעת להתפעל מהם כשהם על מישהי אחרת, אני לא חייבת אותם עלי, זה אפילו שחרר אותי מתחושה שמלווה לפעמים את כולנו ״אוף.. זה כל כך יפה, אני כל כך רוצה את זה, אבל זה יקר לי מידי כרגע״  או ״אני ממש רוצה את זה, אבל הארון שלי מפוצץ… מתי אלבש את זה??״
הסוד הוא – להרכיב מלתחה שיש בה אך ורק פריטים שאוהבים, כך יוצא שכל בחירה – היא טובה ואפילו מצויינת.
אני לא אכתוב פה על שילובי בגדים ועל איך מתאימים פריט כזה לאחר, אני חושבת שזה המון עניין של ניסיון וטעם אישי, אני כן ארצה לכתוב קצת על הרקע שהוביל אותי לשנות את המלתחה שלי ולצמצם אותה – מכמה מאות של פריטים, לכמה עשרות בודדים. 

כמו רוב האנשים שחיים סביבי, גם אני הייתי צרכנית נהדרת של תעשיית האופנה רוב חיי הבוגרים, במקביל לזה – הייתי גם יצרנית בתעשיית האופנה.
במשך 6 שנים עיצבתי וייצרתי קולקציות רבות ומספר רב מאוד של פריטים נמכרו דרך המותג שהקמתי.
זה היה כיף גדול, היה בזה הרבה עניין ויצירה, אבל לצד ההנאה – הלך וגבר דיסוננס גדול.

כל קולקציה שעיצבתי הייתה ״הכי יפה והכי מוצלחת שעיצבתי עד כה״ – והמסרים שהעברתי, היו זהים למסרים שקיבלתי אני עצמי מתעשיית האופנה ומהמפרסמים בה…
״החצאית הכי יפה״
״השמלה הכי מושלמת״
״החולצה שאת חייבת״

אבל… האם זו באמת החצאית הכי יפה? והשמלה הכי מושלמת? והאם באמת את החולצה הזו אני ממש ממש חייבת?


לפני 150 שנים, לאדם ממוצע בעולם ה״מערבי״ היו בארון כ-8 פריטי לבוש בממוצע, היום יש לאדם ממוצע קרוב ל-400 פריטים (כולל הלבשה תחתונה, גרביים, בגדים, הנעלה, תיקים ועוד)
אז בעולם שבו אנשים צורכים בגדים ופרטי לבוש,
בעולם שבו תעשיית האופנה היא התעשייה הגדולה והרחבה ביותר, בעלת ההשפעות החזקות ביותר על כדור הארץ,
כנראה שכל מותג… שכל מעצב… שכל מפרסם… ידו קצת קלה על ההדק בנוגע למסרים שהוא מעביר.
כי בנינו זו ממש לא החצאית הכי יפה, ובטח לא השמלה הכי מושלמת, ואת החולצה הזו – אני ממש ממש ממש לא חייבת.

בעולם שבו המגוון הוא אינסופי, המושג New Arrivals מתחדש בחנויות על בסיס שבועי ולפעמים אפילו יומי (!!!) -כוחות השוק עושים הכל על מנת שנמשיך לצרוך וצרוך, לקנות וקנות והתאבון הצרכני הלא מבוקר שלנו לא באמת יכול לדעת שובע. זה מין לופ אין סופי כזה שבו תמיד יהיה משהו חדש – תמיד יהיה מי שידאג לעדכן אותנו בכך – וזה תמיד יעורר אותנו לפעולה אחת – קנייה של מוצר חדש, זה חלק מהתרבות שנכפתה עלינו, התרבות אליה נולדנו ועליה רובנו לא מערערים באמת, זה חלק ממה שלימדו אותנו, זה חלק מהחיים עבור כל מי שבוחר לחיות ״על הנתיב המהיר״.
ומיד אחרי שנקנה את החצאית הכי יפה – תהיה יפה כמוה או יפה ממנה, ממש מעבר לפינה, וכך הלאה וכך הלאה.

אז מה בעצם אנחנו קונים פה?
בגדים שהם כסות לכסות את גופינו?
תדמית שאמורה לחזק את מי שאנחנו מאמינים שאנחנו? אפשר לעצור ולחשוב על זה לעומק רגע?

אני מאוד אוהבת בגדים, אני גם יודעת להעריך את היופי שלהם, את האיכות והערך שהם נותנים לאדם הלובש אותם בכבוד – אני פשוט… לא חייבת את כל הבגדים היפים האלה אצלי בארון.
ואם ארחיב קצת יותר את הנושא הזה, שמאוד קרוב לליבי: כמות הבגדים שיש היום לאדם ממוצע, דורשת ארון גדול במיוחד, ועבור משפחה של 4-5 נפשות, 4-5 ארונות כאלה… הם כבר חדר של ממש, הם מטרים נוספים בבתים שאנחנו קונים או בונים (לרוב במשכנתא עם ריבית לעוד הרבה שנים קדימה).

אז בעצם – אנחנו לא רק קונים בגדים יפים, אנחנו גם מאחסנים אותם בבית, ועלות הקנייה של הבגדים – היא רק ההתחלה של ההוצאה המתמשכת… כי הרבה בגדים… זה הרבה אחסון.. והרבה אחסון… זה חללים יותר גדולים… וחללים יותר גדולים זו גם הוצאה מיידית וברורה (קניית בית עם יותר חדרים או השכרתו) וגם הוצאה מתמשכת בצורה של מיסים וארנונה.

בתהליך שארך כשבועיים, סיננתי, מיינתי, העברתי, מסרתי, מכרתי ותרמתי כ-80% מתכולת הארון שלי.
נותרתי רק עם פריטים שעושים לי שמח בעיניים וכיף בלב.

אחרי שסיימתי את תהליך המיון הזה, גיליתי שקל לי יותר לעשות השלמות, לבדוק מה בדיוק חסר לי – אילו פריטים ספציפים אני מרגישה שחסרים לי על מנת שהמלתחה תשרת אותי טוב יותר.
ומשם המשכתי, לרכישות מדוייקות יותר, נכונות יותר, בעלות ראייה רחבה יותר. בעדיפות ראשונה – אחפש את הפריטים שחסרים לי בחנויות יד שנייה ובחנויות הביגודית של רשת ויצ״ו, אני חושבת שחשוב לעשות שימוש חוזר במשאבים ומוצרים שכבר קיימים – על פני קנייה של מוצרים חדשים אשר מעודדת ייצור המוני וניצול משאבים של כדור הארץ. חשבתם פעם בכמה מים צריך להשתמש על מנת לייצר מספיק כותנה בשביל לתפור חולצה אחת?

אז מה יש אצלי במלתחת הקיץ?

16 חולצות וטופים שונים, חלק נרכשו חדשות לפני כמה עונות, חלק קיבלתי מחברות, וחלק מחנויות יד שנייה. אני מרגישה שהמבחר מגוון ומאפשר לי גם להתלבש כמו שאני אוהבת ביום יום ובשגרה, וגם ליצור לוקים שיותר מתאימים לערב.

בגזרת המכנסיים והחלקים התחתונים, אני מודה שחסרים עוד בערך 2-3 מכנסיים קצרים בכדי להגיע למלתחה מגוונת יותר. אני אחפש אותם לאט לאט בחנויות יד שנייה ורק אם לא תהיה ברירה ולא אמצא… אשקול להגיע לחנות רגילה.

ג׳קט ג׳ינס מושלם שמלווה אותי כבר 3 עונות, צמוד ומחמיא. עליונית תפורה מבד רך ונשפך בגזרה ישרה, ועליונית סרוגה שחורה נהדרת של גאפ שרכשתי בחנות יד שנייה.

השמלות שבחרתי משמשות אותי גם ליום יום וגם לערב, 3 מהשמלות הגיעו אלי במתנה דרך חברות שמבחינתן – מיצו את הבגד. עבורי אלו היו אוצרות של ממש.

אני מזמינה אתכם לבחון מחדש את מערכת היחסים שלכם עם הארון שלכם, עם הבגדים שלכם, עם ההוצאות השוטפות שלכם, עם המסרים שמגיעים אליכם. ואולי להחליט לפעול אחרת.

זו אגב, הייתה מלתחת החורף שלי. 

לגננות שלום, תום ולני לא יגיעו לגן השבוע.


במוצאי שבת שלחתי הודעות לגננות של הבנים והודעתי שהשבוע הם לא יגיעו ללימודים כי הם יוצאים לטיול בן 5 ימים.
את הטיול הזה תכננתי בראש בצורה מאוד שטחית במשך מספר ימים, אבל ההחלטה לצאת לטיול נפלה באופן סופי ומוחלט ביום שבת בבוקר.
מהר מהר נכנסתי לבוקינג, סגרתי 4 מקומות לינה – וזהו… אין דרך חזרה!
בצהרי יום שבת הודעתי לילדים שמחר אנחנו יוצאים לטיול – וביום ראשון כבר היינו מועמסים לרכב מלא ציוד, בגדים, משחקים ופינוקים – בדרך לצפון.

בטיולים האחרונים שלנו יש לי מערכת יחסים קצת מורכבת עם המצלמה, נכון יותר לכתוב – עם הטלפון.
מצד אחד חשוב לי לתעד אותם ולצלם אותם, שיהיו להם תמונות שיספרו את סיפור ילדותם.
מצד שני – אני שונאת את המכשיר הזה.

בשביל לא להציק ולא להשתעבד לצילום, אני בכוונה לא מביאה מצלמה אמיתית, הטלפון במצב סוללתי סביר רוב הזמן וכך יוצא שמתי שאני רוצה – אני שולפת אותו למצלמת.
יש לי חוק, אני אף פעם לא אומרת להם לעמוד לתמונה.
זה תמיד ״על הדרך״ ב-99% מהזמן אני עושה את זה באופן שהם בכלל לא רואים או שמים לב.
אחד הילדים שלי לא אוהב שמצלמים אותו, אז מהירות השליפה ודיוק התמונה חשובים מאוד – במיוחד איתו.
אני אוהבת לצלם אותם באופן שיראה את המקום בצורה הטובה והרחבה ביותר – ואותם קצת יותר בקטן, זו תמונה יותר מדוייקת בעיני – ההקשר של המקום הגדול ביחס אליהם. 

למי שלא מכיר ויודע, בשנה שעברה חייתי ללא טלפון במשך 6 חודשים, ממש ממש בלי טלפון.
הלכתי לכל המסיבות חנוכה בגנים ללא טלפון, לכל הטיולים ללא טלפון, פשוט לא היה לי מכשיר.
הוא התקלקל – ואני בחרתי שלא לתקן אותו.
וכך הסתובבתי בעולם במשך 6 חודשים שלמים בלי מצלמה, בלי ווצאפ, בלי כלום.
ובאופן מוזר – פתאום אני חושבת על זה… לא חסרות לי בכלל תמונות מהתקופה הזו, אני זוכרת אותה כתקופה מצויינת וטובה, כתקופה רגועה וחסרת קפיצות מחשבתיות, תקופה הרבה פחות תזזיתית.
יכול להיות שאחליט להניח שוב את המצלמה ואת הטלפון בצד בקרוב.

ההחלטה לצאת לטיול באמצע שבוע נבעה מהסיבה שרציתי טיול ארוך, מעמיק, טיול שיהיו בו גם הרבה רגעים שבהם אפשר לשוטט וללכת לאיבוד בין המרחבים הגדולים של הגליל העליון ורמת הגולן, טיול שבו מרכיב הזמן הוא כמעט ולא משמעותי.
בליל שבת, אני וטל צפינו בסרט המרגש והמעורר השראה
Into the wild
סרט שמתאר את סיפור חייו של כריסטופר מקנדלס, בחור אמריקאי צעיר שזונח את חיי החברה והחומרנות ומעביר את ימיו בנדודים, טיולים, מפגשים אקראיים עם אנשים שונים ולבסוף מגיע לערבות הפראיות של אלסקה ובוחר בבדידות מוחלטת.
כמה משפטים שנאמרו בסרט הרגישו כאילו נאמרו מעמקי נשמתי, מעומק ליבי, אחד מהם (בניסוח חופשי ולא מדוייק) הוא:
נפשו של האדם נבנית בזמן חוויות חדשות, בזמן טיולים, ובזמן טבע – צאו לחוות חוויות חדשות.
אז יצאנו לחוות חוויות חדשות, בעיקר בטבע. 

יום ראשון לטיול:
העצירה הראשונה שלנו בטיול הייתה לפארק הקופים ביודפת, זו הייתה הפעם הראשונה שלנו במקום המקסים הזה.
יער הקופים מלא חיות שמסתובבות חופשי בין המבקרים, וישנו מתחם קופי סנאי מתוקים וחביבים.
הילדים נהנו להאכיל את הקופים, ניב הייתה מוקסמת מהם.
מחוץ לפארק הקופים ישנו מתחם עם מספר חנויות בוטיק מלאות אופי, ברובם תמצאו תוצרת גלילית מקומית של חקלאים, מחלבות ואפילו מעצבים מקומיים.
 אחרי הביקור בפארק הקופים, טיילנו קצת עם הרכב במושב יודפת – עד שהגענו לשדה רחב ויפה, מלא פרחים – החלטנו לעצור ולעשות בו פיקניק קטן.
מיודפת נסענו ישירות ללינת הלילה שלנו בצפת.שכרנו דירה באיזור העיר העתיקה, ממש על הטיילת, לא הייתי בצפת מאז שהייתי ילדה – הביקור בעיר היה מאוד מיוחד.

יום שני לטיול:
בבוקר הטיול השני לני חגג יום הולדת 5!!
התחלנו את הבוקר במשאלת ליבו של לני שהייתה מאוד קלה למילוי:
״אני רוצה שתשימי לנו פרק של נילס והאווזים במחשב שלך״
אחרי פרק של נילס, התארגנות וארוחת בוקר קלה – יצאנו לשוטט ולטייל בעיר העתיקה של צפת.
עברנו דרך גלריות, בתי כנסת ישנים, ישיבות של אברכים, טיפסנו וירדנו במעלי המדרגות הצפתיות העתיקות ואני הסתקרנתי מהנופים הרחבים של בגליל ומהאנשים שחיים באיזור העיר העתיקה.
מצפת נסענו לטיול יומי בנחל עמוד, כשהגעתי לחניון של רשות הטבע והגנים – נזכרתי שכבר היינו במסלול הזה לפני כמה שנים ושהוא היה לא פשוט, בכל זאת החלטתי לעשות אותו יחד עם הילדים.
כבר בירידה למסלול הייתה לנו תחושה שאנחנו לבד במסלול, ואכן היינו רוב הזמן לבד.
בילדים הרגישו בנוח לפשוט בגדים ולהכנס למים הצוננים ולאחר מכן להמשיך את המסלול יחפים.
מסלול נחל עמוד מומלץ בחום למשפחות בעלות תאבון בריא לטבע וכושר טוב, עבור תינוקות נדרש מנשא.
הירידה לנחל היא ירידה של כמה מאות מטרים על צלע ההר וכמו כן העלייה בדרך חזרה.
אחרי נחל עמוד כיוונו את הוויז ליעד השינה הבא שלנו – הכנרת.
בדרך עצרנו בעין הכחולה – בריכת מים טבעית שנמצאת בפאתי בכפר ג׳יש חלב בגליל העליון.
המקום הזה באמת היה מיוחד מאוד, לא היה לי מושג מה אנחנו הולכים לראות בו, נכנסנו לכפר ג׳יש חלב וממש בכניסה לכפר שאלתי שני בחורים צעירים היכן נמצאת הבריכת מים הטבעית, הם היו אדיבים והציעו ללוות אותנו לשם עם הטרקטורון שלהם – פשוט נסעתי אחריהם עד שהגענו לראש הכפר על ההר, ומשם עוד כמה דקות הליכה.
בדרך לבריכת המים עבר רועה צאן מבוגר עם בערך 100 עיזים וכמה כלבים, בין ההרים ראינו סוסים חופשיים ואפילו סייח קטן – התקרבנו לבריכת המים ברגל ובאמת שהייתה הרגשה של חופש אמיתי, כאילו כלום לא בוער עכשיו.
בערב הגענו ללינת הלילה שלנו בכנרת, התמקמנו בכפר הנופש ״אחוזת הואלו״ בחדר צמוד קרקע, קרוב לגן שעשועים קטן, במרחק מעולה מטבריה ומשאר הקיבוצים שסמוכים לצומת צמח בכנרת. בכפר הנופש פגשנו את טל ויצאנו לארוחה חגיגית בטבריה לכבוד היום הולדת של לני.

יום שלישי לטיול:
הו כנרת כנרת, אני כל כך אוהבת!
אחרי ארוחת בוקר טובה בכפר הנופש שהתארחנו בו, עם נוף משגע לכנרת היפה, נסענו לראות את הכנרת מקרוב, להגיד לה שלום ולהרגיש אותה בין כפות הידיים.  לאחר מכן נסענו לגן החיות בקיבוץ בית זרע, הזמנו כרטיסים דרך אתר קופונופש וביקרנו את החיות ואת הקופים במקום.
המלצתי על המקום הזה כבר בעבר, וגם הפעם נהננו מאוד להיות שם. בדרך לאצבע הגליל עצרנו בכנסיית הבכורה של פטרוס, הילדים קיבלו הסבר על כך שבישראל יש מגוון של דתות ואנשים, שיש מגוון של מסגדים, כנסיות ובתי כנסת – נכנסנו לכנסייה עצמה והיה מרשים מאוד לראות את רצפת הפסיפס בת כמה אלפי שנים שמעטרת את הכנסייה.
בלילה, אחרי ארוחה טובה במסעדת פוקצה במתחם גן הצפון, הגענו ללינת הלילה שלנו במושב שאר יישוב שנמצא כ-10 דקות נסיעה צפונית לקריית שמונה.
לנו ביחידות האירוח של משק קרולנדר, שעליהם אני ממליצה בחום רב! גם בגלל המחיר וגם בגלל הדיוק והאיכות של היחידות – המטבחים מאובזרים מעולה, המיטות נוחות מאוד, הכל נקי ונעים.
כיף גדול!

יום רביעי לטיול:
בוקר טוב שאר יישוב! יש מקומות בארץ בהם אני מרגישה בבית, זו תחושה שנבנית לאט לאט בעקבות ריבוי טיולים באיזור.
פתאום אני מכירה ויודעת איפה הצרכנייה המקומית, איפה גן המשחקים, ואפילו היכן למצוא את הגישה הישירה והסודית לנחל שעובר בסמוך ליישוב.
בשאר יישוב אני מרגישה בבית.
פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר טובה ומשם המשכנו לחורשת הנופלים לזכרם את חללי אסון המסוקים, באופן שיתאים לילדים – הסברתי להם את מהות המקום.
המים במקום היו נעימים, ושוב היינו לבד – הכל לרשותנו – מגרש משחקים אחד גדול באמצע הטבע.
 משם המשכנו לכיוון החרמון, הבטחתי לילדים שנגיע לחרמון – ובאוטו סחבתי במשך כל הימים האלה סלסלה מלאה בבגדי הגשם והשלג שלהם כך שהביקור היה הכרחי.
בדרך לחרמון עצרנו וסיירנו במצודת נמרוד היפה, כל כך הרבה פעמים חלפנו על פניה בטיולים הקודמים שלנו ומעולם לא עצרנו לטייל בה.
הפעם עצרנו – הסתובבנו וחקרנו את כל המבנים והשרידים, דמיינו איך הפרשים היו מגיעים ואיך השומרים היו מכריזים ואפילו איך היו מכוונים דרך הגומחות הקטנות את החצים והקשתות.
 הנסיעה ממוצדת נמרוד לאתר החרמון היא יחסית מהירה, הגענו לאתר ביום רביעי בצהריים, היו הרבה אנשים באתר – אבל לשמחתי הרבה יכולנו להחנות את הרכב ממש בכניסה לאתר ולא בחניונים הנמוכים יותר.
הילדים הולבשו בבגדים המתאימים, קיבלו מזחלות שלג ונהנו משעה של גלישות וזחילות וסחיבות של אמא בשלג.
 אחרי שעה בחרמון, התחלנו את הנסיעה שלנו לכיוון לינת הלילה הבאה שלנו ברמת הגולן.
בדרך ללינת הלילה שלנו נסענו לראות את בריכת רם היפה, מקום חובה למבקרים באיזור.
כשהגענו לרמה, אחרי כל פיתולי ההרים – נסענו וחלפנו על פני זרימות יפות ומרשימות של סוף החורף, אי אפשר היה שלא לעצור באחת הזרימות ולהתרגש ממנה מקרוב.
עצרנו ליד מחנה קלע – עשינו פיקניק קצר והמשכנו לקיבוץ אורטל.

יום חמישי ואחרון לטיול:
את הבוקר החמישי התחלנו בארוחת בוקר בחדר האוכל של הקיבוץ, כאורחי הלינה הקיבוצית של קיבוץ אורטל משם המשכנו לפינת החי של הקיבוץ שפתוחה באופן חופשי וללא עלות לאורחי הלינה הקיבוצית.
הפינת חי מאוד מגוונת ומלאת פעילויות לילדים: גיגיות להפרחת בועות סבון, מיני גולף בסיסי, המון ערסלים ופינות ישיבה ועוד, אני ותום שיחקנו דומינו – הוא ניצח אותי פעמיים…
במהלך הטיול קיבלתי מספר המלצות ממקומיים שונים לבקר בבריכת המשושים שליד מושב חד נס עם הילדים, ביום האחרון – ממש לפני שחוזרים הבייתה – החלטתי לקבל את ההמלצה ולעשות את המסלול.
גם הפעם המסלול היה לרשותנו בלבד, לא ידעתי למה לצפות כי זו הייתה הפעם הראשונה שלי במסלול הזה.
המסלול הוא ברמת קושי בינונית, הירידה והטיפוס לאחר מכן – אינם קלים, אבל העובדה היא שתום ולני עשו אותו ללא קושי בכלל.
אני נאלצתי לשאת את ניב במנשא בשני הכיוונים, זה לא היה קל – אבל גם לא הייתי מגדירה את החוויה כקשה מידי.
ובעיקר… הירידה והעלייה – בהחלט שווים את החוויה שבריכת המשושים נותנת בכזו נדיבות.
מפל קטן, בריכה גדולה, סלעים מחורצים בצורות מהפנטות ושקט… הרבה מאוד שקט… אבל אולי זה בגלל שהיינו שם עם עוד מספר מטיילים בודדים שחיכו לנו למטה בבריכה.

כשחזרנו הבייתה, פיזרנו 3 מזכרות שהבאנו מרמת הגולן בגינה שלנו: 3 בולי עץ גדולים שישמשו אותנו כמושבים בגינה, ועוד 3 גדולים יותר שפיזרתי בבית במקומות שונים. ואפילו חיכו לנו הפתעות: פרחים חדשים פרחו לנו על אדן החלון, ו-6 מלפפונים הבשילו באופן מושלם בחממה. זה היה טיול מיוחד, מלא חוויות, מלא נופים, מלא שקט ומרחבים, מלא וממלא את רגעי החיים הפשוטים והטובים.

סיכום מקומות לינה מאתר בוקינג + מחירים שניתנו לזוג+2

לילה ראשון – דירה בצפת 396 שקלים ללא ארוחת בוקר
לילה שני – אירוח בכפר הנופש אחוזת אוהלו בכנרת – 586 שקלים כולל ארוחת בוקר
לילה שלישי – אירוח ביחידות הנופש של משק קרולנדר – 370 שקלים ללא ארוחת בוקר, מומלץ בחום! קיבלו ממני 10 בדירוג בבוקינג (משפחות עם פעוטות, בקשו יחידה שלא קרובה לכביש)
לילה רביעי – אירוח ביחידות הנופש הקיבוצי של קיבוץ אורטל – 583 שקלים כולל אורחת בוקר

הוצאות נוספות על אוכל במהלך הטיול + דלק + כניסות למקומות + כל השאר (לא כולל ארוחת יום הולדת ללני במסעדה) – 740 שקלים ל-5 ימים.